קשה לעזוב את תערוכת המופת של מארק יאשאייב - תערוכות חדשות - הארץ

קשה לעזוב את תערוכת המופת של מארק יאשאייב

הרחק מהתערוכות גדולות הממדים במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכתו של הצלם מארק יאשאייב, זוכה פרס פרסר לצילום. דרך חללים שעוברים עיצוב תיאטרוני וצילום בתוך צילום, נוצר מרחב פתייני ונוקב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מארק יאשאייב, "צל עצמי", 2016
מארק יאשאייב, "צל עצמי", 2016צילום: מארק יאשאייב
שאול סתר

בגלריה לצילום במוזיאון תל אביב, בקומה העליונה באגף החדש, הרחק מהמולת התערוכות גדולות הממדים, מוצגת תערוכת מופת של הצלם מארק יאשאייב. בתצלומים נפרדים ובסדרה אחת התלויים על הקירות ותצלום נוסף הניצב על כן עץ במרכז הגלריה מעמיד יאשאייב חלל פתייני והגותי, רב קסם ונוקב; קשה לעזוב אותו, וקשה מכך שהוא יעזוב אותך. התערוכה מורכבת בחלק הארי שלה מתצלומים של חללי פנים: חדר שינה או מקלט, סטודיו האמן וגלריה מוזיאלית. אלה חללי פנים אך הם אינם פרטיים או אינטימיים: אלה מרחבים ציבוריים — מוזיאון או אתר ארכיאולוגי; או חדרים במבנים נטושים, חסרי בעלים. יש בהם חפצים, מתקנים ומכונות, וכן דמויות אדם. אבל אלה אינם מרחבי מגורים או מחיה אלא חללי תצוגה.

בכך עורך יאשאייב היסט עקרוני בהצגה של ה״פְנים״: אין הוא מגיש לנו פיסות מחיי היום־יום, מן המרחב המוכר והמורגל, זה הנפרש בין עבודה למנוחה, בין הזנת הגוף לרחיצתו, בין טיפוח הבית לטיפוח העצמי. החללים שהוא מצלם הם מלאכותיים במובהק, מעובדים ועשויים. הוא אינו מצלם משהו שהתקיים עוד קודם לכן, כך שהצילום הוא בבחינת חלון לעולם — עולם מגובש משכבר, מתמיד ויציב. תחת זאת, יאשאייב מעצב חלל, פורש את אופן התקנתו ומעמיד אותו כמרחב של יצירה. אלה הצבות מלאות התרחשות, אך לא כחיים עצמם אלא כאולם תיאטרון: החפצים שבו הם כלי עבודה ועזרי תצוגה — כיסאות, מתלים, גופי תאורה; וחלליו הם זמניים — תפאורות ארעיות, עומדות לרגע, אך מטות לנפול.

מארק יאשאייב, ללא כותרת (ארקדי), 2016
מארק יאשאייב, ללא כותרת (ארקדי), 2016צילום: מארק יאשאייב

בכל אחד מהחללים המצולמים מוטמע כבר תצלום. יאשאייב עורך פעולת צילום כפולה: ראשית הוא בונה חלל, מצלם אותו, מדפיס בפורמט גדול, ולאחר מכן מציב את ההדפסה בחזרה בחלל ומצלם אותו בשנית, הפעם עם התצלום שבתוכו. מה שנגלה לעינינו הוא מרחב רב זמני ורב שכבתי, הכולל חפצים ודימויים. ואולם, התצלום המוטמע בחלל איננו מעשיר ומעבה אותו, מוסיף לו עוד ממד של קיום ופעולה — כמו יצירת האמנות התלויה בחדרי הבית ומעניקה להם עניין ועומק — אלא להיפך, הוא גורע ממנו ממד ומשטח אותו: הדו־ממדיות של התצלום המודפס מוטלת על המרחב כולו ופוערת בו ריק. היא יוצרת, פשוטו כמשמעו, חלל: תחום חלול, מרוקן מנפחיות.

החללים של יאשאייב מורכבים, אם כן, יריעות יריעות: וילונות, תריסים, מסכים. התצלום ״ללא כותרת (ארקדי)״ בנוי כולו משטחים: בצדו הימני חלון ועליו שבכה אוורירית, שבעדה חודר אור; במרכזו, התצלום המודפס, ובו קיר וחלונות אטומים, ודמות גבר צעיר, נשען על הקיר, פניו מוסטים הצידה, על חולצתו משתבר האור המוטל מבעד לתריסים — כל כולו מרוקע, ללא עומק או נפח. אבל גם מחוץ לתצלום, האובייקטים חזיתיים ואנכיים לגמרי: מזרון מהופך ומועמד על הקיר, מקטע קרטון אדום מעליו, קרשים שחוצים אותם באלכסון; ומן העבר האחר, ספר אמנות פתוח הניצב על שרפרף. התצלום כולו, משטח ליד משטח, משטח על גבי משטח; הכל בו ניצב וזקוף, ובה בעת מרודד וחסר גוף. פעולתם של המשטחים הללו כפולה: מצד אחד, הם חשופים לגמרי, מוגשים למבט; מהצד האחר, דומה שהם מסתירים משהו, מכסים עליו. הם כמו טפט על קיר: אולי הוא מכסה על כתם, סדק או מערת סתרים; אולי הוא רק הודבק על הקיר הלבן ומייפה אותו, מפיח בו צבעים וצורות; ואולי הוא בדמותו של הקיר שאליו הוא נצמד, נייר קיר על קיר, ללא הבדל. מה יש מאחורי היריעה? סביר שיריעה נוספת; תצלום בתוך תצלום, שהופך את כל שסובב אותו לדמוי־תצלום.

מארק יאשאייב, "צל מוטל", 2016
מארק יאשאייב, "צל מוטל", 2016צילום: מארק יאשאייב

העבודות של יאשאייב מבררות את אפשרות צילומו של עולם שהצילום כבר מתקיים בו. הן מסתלקות מפעולת הצילום התמימה, זו המדמה את עצמה כחיצונית לעולם המצולם, ומציבות את מעשה הצילום בתוכו פנימה, וכך בוחנות מה קורה משעה שהדימוי המודפס תופס מקום של אובייקט: מה קורה לחלל ולדברים שבו כאשר התצלום בא בקרבם. זוהי שאלה עקרונית לזמננו: העולם שבו אנו מתהלכים הוא עולם מצולם מכל עבר — מלמטה ומלמעלה, במצלמות אדם או במצלמות לוויין — והתצלומים סובבים אותנו. כיצד, אם כן, לצלם מרחב שכבר מצולם, שתצלומיו שלו מאכלסים אותו? יאשאייב עונה: מן האופן שבו התצלום — הדימוי המשוטח, המודפס, המשוכפל — מוטל אל החלל ומשליך עליו את תכונותיו ואיכויותיו. על החלל שהוא מעצב ומצלם, ועל חלל הגלריה שבה הוא מציב את התצלומים. האחד תמיד מהדהד את השני, ולפעמים האחד נמסך לשני — כאשר יאשאייב מצלם חלל מוזיאלי. בכל המקרים, אלה חללי פנים שנהפכים למרחבי חשיפה, חללי מופע ותצוגה, מקומות של בנייה והתקנה של המוגש למבט.

מארק יאשאייב, ללא כותרת (פסיפס), 2016
מארק יאשאייב, ללא כותרת (פסיפס), 2016צילום: מארק יאשאייב

על כן התצלומים הללו מבטאים יופי לא טבעי, על שני מובניו: לא יופיו של הטבע, היופי השוכן במה שניתן; וכן לא היופי השגור והכמו מובן מאליו. יאשאייב מעמיד יופי מעובד, מוסט: יופי של הסתר פנים — רוב הדמויות בתצלומים מסבות את פניהן ואינן מגלות אותם, ושל חשיפה עזה, קרובה מדי, בפניו המחוטטים של הנער שניבטים אלינו ממרכז הגלריה, בעיניו הפעורות ובמצע המחורר, כשלושה סוגים של נקבים; יופי יווני, בפסלי השיש שבתצלומים השונים, אבל כזה שנראה בהליך הצגתו המוזיאלית, או באִפסונו במחסן; יופי גדול, אפילו גדול מהחיים, אך כזה של מחסן אביזרים ותלבושות או חדרי חזרות. החללים הללו מנועים מכל מושג של בית: קרועים מחיי משפחה, מנותקים משושלות יוחסין, יש בהם עזובות מעוצבות בקפידה, בדידות ונידחות רבות עוצמה, מרחבי התחפשות וחלום.

מעשה הצילום של יאשאייב מז׳ורי, חזק, תקיף. הוא אינו אירוני ומשועשע, ממועט במתכוון או שולי בהצהרה. הוא מפלרטט עם ערכים קלאסיים, אבל אינו שב אליהם באופן נוסטלגי או אנכרוניסטי, כמו מבקש להקים לתחייה עולם שופע ורווי. מתוך המערך הטכנולוגי העכשווי, מן הקונקרטיות החברתית, הוא יוצר הצבות של פנים ללא פנימיות, של זקיפות חסרת קיבול, של מעשה הצילום בדמות התצלום.

מארק יאשאייב, ללא כותרת (חדר #1)), 2016
מארק יאשאייב, ללא כותרת (חדר #1)), 2016צילום: מארק יאשאייב

מארק יאשאייב — ״ורק מן הפתאום ההוא והלאה״. פרס לורנס ומיטשל פרסר לצילום לאמן ישראלי צעיר. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב (שאול המלך 27). שעות פתיחה: יום שני, רביעי ושבת, 10:00–18:00; יום שלישי וחמישי, 10:00–21:00; יום שישי, 10:00–14:00. עד 25.05

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ