כל דמות שקועה בעולמה

שתי תערוכות, שייפתחו בירושלים, עוסקות בין השאר במתח שבין התלת ממד לדו ממד

איתן בוגנים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל ששון, ללא כותרת, 2017
איל ששון, ללא כותרת, 2017צילום: אורי שר
איתן בוגנים

ביום שישי בצהריים ייפתחו שתי תערוכות בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי בירושלים (איצטדיון טדי): "זליגה", תערוכתם של שרה בנינגה ונעם בר, והתערוכה "מודל־ציור" של אייל ששון ויונתן רון. בתערוכה "זליגה" חוקרת שרה בנינגה, דרך מקבץ ציורים שעניינם הוא מפגש אנשים, את נושא הקבוצה ואת היחסים בין הדמויות השונות בציור תוך בחינתם מול הרקע המצויר וכחלק ממנו. אוצרת התערוכות, תמר גיספאן־גרינברג כותבת שהיחסים בין הדמויות בציוריה הוא דו־ערכי: "הן נמצאות יחד במרחב אחד, אך כל אחת שקועה בעולמה. המתח בין הקרבה הפיזית שבין הדמויות ובין בדידותן מקבל ביטוי במארג השזור של הדמויות והרקע".

נעם בר, לעומת זאת, מתמקד בתערוכה באיזון שבין החלל לאובייקט הפיסולי. בר יוצר פסלים ממוטות ברזל דקים, פיגורטיביים ומופשטים בה בעת, בין שמדובר בפסל הקרוי "הריון" ובין בפסל המדמה תנועת זליגה של חומר או אובייקטים ממדף. זליגה ממשית ורעיונית עוברת כחוט השני בין העבודות של שני האמנים בתערוכה: בציוריה של בנינגה זהו היחס שבין הדמויות והרקע המעורבבים, בפירוקם לכתמי צבע ומשיחות מכחול ובחיבורם למארג חדש. בפסליו של בר מתרחשת אותה הפעולה, אם כי באופן שונה: "הפסלים מורכבים ממוטות ברזל או עץ דקים כמעין שלד, כך שהחלל העוטף לכאורה את הפסל חודר לתוכו ומכיל אותו, והפסל בתורו מגדיר את החלל שבו הוא ממוקם", לדברי האוצרת.

בתערוכה הנוספת, "מודל־ציור", הציור הוא עמוד התווך. כל אחד מהאמנים שואב בדרכו, ולעתים אף מתכתב, באופנים מגוונים עם תולדות הציור המערבי. יונתן רון מתמקד בתיעוד של מקומות נעדרי נוכחות או תנועה, בוחר על פי רוב לצייר ציורי פנים וחוץ עירוניים על מצעי עץ אקראיים, ובכך למעשה ליצור מתח בין "ציור השמן המצויר על פי 'כללי הציור המסורתיים' ובין אותם הלוחות המהדהדים את דלות החומר, הנקשרת בין היתר בהיסטוריית הציור הישראלית", כותבת האוצרת.

עבודותיו של אייל ששון עוסקות אף הן במתח שבין התלת ממד לדו ממד. כאשר הוא מצייר נופי בר פתוחים דומה שהם משחררים את אחיזתם בנוף קונקרטי ונהפכים למקטעי נוף אידאלי, פנטסטי, הנוצר מול פני הצופה כבדפדוף בספר תלת ממדי. הנופים הפנטסטיים והנופים האורבניים בשני גופי העבודות מבטאים במידה מסוימת "תחושת קיפאון המרמזת על אפשרות כי הדימויים מתמקדים דווקא במודלים ובכך יוצרים הזרה כפולה", כותבת גיספאן־גרינברג. (דימוי: איל ששון, ללא כותרת, 2017)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ