בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | לשכוח את הרומן הצרפתי שלי

אחרי שלמדה אמנות בסורבון ותצלומיה פורסמו במגזינים צרפתיים, עמית ברלוביץ' חוזרת לעבוד עם חומרים מקומיים. אבל הסטודיו שלה בתל אביב מקרין בכל זאת משהו אירופאי

תגובות

כבר שנים שהצלמת עמית ברלוביץ' נזדקקת לסטודיו. לא מזמן הדבר קרה, אלא שבמשך השנים השתנו גם צרכיה ועכשיו לא מדובר רק בסטודיו לצילום אלא בחדר עבודה שלם שישמש אותה גם לכתיבה ויכין יסודות למה שהיא מכנה "בית לאמנות".

קשה לדעת אם המינימליזם שמקרין הסטודיו החדש נובע מכך שהיא רק עכשיו עברה הנה, או שזה קשור לאסתטיקה המוקפדת והמינימליסטית שלה, המייחדת גם את סרטיה ואת צילומי הסטילס שלה. דבר אחד ברור, כשם שהיא בוחרת בקפידה כל מה שנכנס לפריים שלה, כך נבחרים גם כל רהיט וחפץ הנכנסים לסטודיו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב: העציצים, שני השולחנות הגדולים המורכבים מפלטות על רגלי חמור, והמתלה הגדול שעליו תלויים בסדר מופתי כמה סטים של בגדים, מגוהצים על גבול המעומלנים, המזכירים בגדי חלוצים.

")} else {document.write ("")}; function popitup() {PopUpWin('http://www.haaretz.co.il/hasite/images/berlovitzNew/picweek.html','caricaPage','860','680','yes');return false;}

הבגדים האלה שימשו אותה בסרט האחרון שצילמה בשדה בוקר, שבמרכזו חבורת נערים ונערות ההולכים לאורך כביש במרחב המדברי. לאחר שנכנסה לסטודיו היא הכינה תצלומי דיוקן של כמה מהמצולמים בסרט. "צילום הדיוקן מאפשר להתבונן בכל אחד מהם כיישות נפרדת, להתבונן מקרוב, בלי התנועתיות שבווידיאו", היא אומרת. "דווקא מאחר שהקולנוע הוא דבר כל כך גדול יש משהו מדהים בתמונת הסולו, באמנות של פריים בודד".

הבגדים נותרו תלויים על המתלה, מחכים לנערים הבאים אחד אחד מהדרום להצטלם. על הקיר מודבקים טסטים של פולארויד. ברלוביץ' מסבירה את הרצון להתקרב אל הנערים באמצעות צילומי הדיוקן, בתחושת הנוסטלגיה שהם מעוררים בה: "יש משהו כל כך נקי ולא מקולקל בגיל הזה. רגע לפני שמתחילים לקבל חבטות מהעולם והכל סביב נהיה מניפולטיבי. הרגע הזה מרתק בעיני".

ברלוביץ' בסטודיו. מתצלומי אופנה פריסאיים לדיוקני נערים בשדה בוקר המדברית | תצלום: אורי גרשוני

הסטודיו שלה ממוקמת בבניין תעשייתי בדרום-מזרח העיר, שבו כבר התבססו כמה אמנים ומעצבים. החלל נראה כמו דירת לופט משופצת וחדשה לגמרי. "אני צריכה עוד זמן, גם כדי לספוג את המקום וגם להיספג בו, ברצפה ובקירות. עכשיו הכל מסודר והבאתי אך ורק את מה שנחוץ לי", היא מסבירה. את כל ההדפסות והעבודות הממוסגרות היא כבר העבירה מהבית לסטודיו: "זו תחושת הקלה גדולה, שכבר אינני ישנה אתן בחדר ושהן זכו למקום ראוי". גם המצלמות נמצאות עכשיו בסטודיו.

הסטודיו מלבני ומוארך. מימין לכניסה מטבח ומשמאל שירותים, מול הכניסה, בצידו השני של החלל - קיר חלונות. כאן מוצב אחד השולחנות המוארכים ועליו פרושה יריעת נייר שנגללה מגליל גדול המונח עליו. הנייר מהווה מעין דסקטופ בו היא מעלה רעיונות, רושמת מספרי טלפון או סתם משרבטת. על שולחן זה גם מונח המחשב הנייד שאתו היא עובדת. בסמוך לשולחן תלוי פוסטר מסרט שלה, "Videofilm no' 7 paper bear", שהוצג בביאנלה השנייה לאמנות בהרצליה. פרט לכך, הקירות ריקים יחסית.

על השולחן המוארך השני מונחים עשרות מגזינים המתייחדים בסוג הנייר, בדפוס האיכותי ובעריכה המוקפדת. יש להם חלק משמעותי מתקופת שהותה בצרפת. לאחר שסיימה תואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת ת"א היא נסעה ללימודי תואר שני באמנות בסורבון. "היה חסר לי הצד האקדמי, כי ליצור אני תמיד אצור. יש בי משהו בתוכי שלא נותן לי מנוח".

סמוך להחלטה לעבור לפאריס נפתחו לימודי תואר שני באמנות גם בבצלאל. "אולי הייתי צריכה ללכת בתלם ולהתחבר למילייה שהוא מוכר והוא מכאן. זה שאני באה משם, לאו דווקא עבד לטובתי עד כה".

המפגש עם פאריס והחיים בה היו לה מקור השראה. "אין מנוס", היא אומרת, "מי שמחליטה לחיות שם סופגת לתוך העור את היסטוריה הצרפתית, את המשמעות של להיות צרפתייה, את צרפת מול אמריקה, את האנטגוניזם לכל מה שהוא ימני כובש. זה מקום פוליטי מאוד, בעיקר בקרב האמנים".

מרבית הזמן היא רק שוטטה, ראתה סרטים וקראה ובמקביל נפגשה עם טקסטים ורעיונות שמוריה הפנו אותה אליהם. הספיגה העמוקה של פאריס הניבה מספר סדרות תצלומים ואסופת סרטים פיוטית ומרגשת - הכי צרפתית שיכולה להיות. היא החלה עם צילום סטילס ויצרה סדרת דיוקנאות של נשים צרפתיות: "ביקשתי מנשים זרות שפגשתי בבתי קפה או בסיטואציה אחרת להצטלם בסביבה הפרטית שלהן - בדירות שלהן. הרבה חברויות נוצרו מהאקט הזה", היא אומרת, ואכן, קשה שלא לשים לב לאינטימיות הרבה שמקרינים הצילומים.

"החיים בפאריס האירו אצלי המון מקומות שלא היו מתעוררים כאן, איזו אסתטיקה מאוד מסוימת הקשורה במקום. כשהייתי סטודנטית היא קרנה מכל פריים שצילמתי". אבל לא מדובר רק בהתפעמות מהעיר. התמונה מורכבת יותר: "כל החוויה הזו של הזרות, של נעורים בעיר כזו, היתה לי גם מאוד קשה, כי בסך הכל הרגשתי נורא צעירה". היא שבה לישראל לתקופה - ואז חזרה עם כוחות מחודשים, "כשאני יודעת טוב מאוד לאן ולמה אני חוזרת. היה לי רצון עז לתקן כמה מהחוויות הפחות טובות".

עם שובה לפאריס היא החלה ליצור באינטנסיביות. היא צילמה כמה סרטים במצלמת סופר 8 ישנה שמצאה בחנות מצלמות, סרטים שהיו מחווה לתרבות הצרפתית ובעיקר לגל החדש בקולנוע. הגיבורות היו נשים שצילמה בבתי קפה, בבתים וברחובות. לפעמים קול גברי מספר סיפור נלווה, שאינו בהכרח קשור לדימוי, ולפעמים לא היה בכלל סאונד לסרט - מה שאיפשר למצלמה ולצופה להתרכז רק בדמות הניצבת ממול, במחוותיה הגופניות ובהבעות הפנים וברקע המצולם.

בעודה סטודנטית הכירה את הלן פלז, שהיתה העורכת של "פרפל ז'ורנל" הפאריסאי, שעסק בתרבות אמנות ואופנה. במשך תקופה ארוכה פירסמה פלז סדרות צילומים של ברלוביץ'. "היינו קבוצה של חמישה צלמים. לפעמים לקחו עבודות קיימות שלי ולפעמים שלחו אותי למשימות צילום. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי אותה. מאוד התרגשתי ובאתי עם קופסה מלאה צילומים, והיא פשוט אספה מתוכה דברים שהיא אהבה. זה היה מאוד מחמיא". מהר מאוד ביססה לעצמה ברלוביץ' מעמד מוערך בקרב אנשים בתחום, בין השאר המעצב מרטין מרג'יאלה, שהזמין אותה לצלם לו קולקציה.

בישראל מתייחסים רבים לברלוביץ' כצלמת אופנה - בעוד שבפאריס היא נחשבה גם לצלמת וגם לאמנית. "אין שם חומות ומסכים בין התחומים. יכולתי לשוטט בין הדברים ואנשים הסתקרנו ממה שעשיתי. גם כשחזרתי לישראל זה לא היה מובן מאליו מבחינתי שאעסוק באופנה. לא חיפשתי דווקא את זה והיום אני ממש מתחבאת מזה. אני נשאבת לדברים שמעניינים אותי עכשיו". כך למשל כעת היא כותבת תסריט לסרט באורך מלא.

עבודות הווידיאו שלה מהשנים האחרונות צולמו בנוף המקומי, ביער או במדבר הישראלי. "שאלת המקום ממש מהותית. כשחזרתי לארץ הרגשתי סוג של אנטגוניזם כלפי העבודות שיצרתי, כי הרגשתי שהן לא מפה. היום ברור לי שאני לא יכולה ליצור במקום אחר".

 


 

המרחב המוגן שלי * מיקום: שכונת מונטיפיורי בתל אביב * זמן: חודשיים * גודל: 50 מ"ר

ברלוביץ' מספרת שתמיד היו לה פינות ליצירה גם בבית, אבל היא מאמינה שהסטודיו יעניק לה קודם כל מרחב חדש ותחושת זמן חדשה. "אחרת, אני בהתרוצצויות אינסופיות. עכשיו פתאום יש ימים שהם מקודשים ואני באה לפה, בהתרגשות מכך שזהו יום שהוא רק לעצמי. אני חושבת שזה נותן קודם כל סוג של בית לאמנות, או סוג של מקלט, המאפשר שקט ומרחב פנימי. אני ממש מרגישה שאני יכולה להתחיל לנשום רגע ולשאול שאלות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו