בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | סיון גרוס עושה את העבודה

מעמד הפועלים והאידיאולוגיות שהתפתחו סביבו עומדים במוקד העשייה העכשווית של סיון גרוס. אבל את הסטודיו שלה הממוקם בדרום תל אביב היא שכרה מסיבות אחרות

תגובות

הסבר על קוד QR

הסטודיו של סיון גרוס משול למפעל, לשדה חקלאי או לכל ייצוג פרולטרי אחר התואם את עיסוקה בתכנים אלו - וגם את דמות עובדת-הכפיים החרוצה שלה, המזכירה במשהו את הדמויות המתנוססות על עבודותיה השונות. על אף מיקומו של הסטודיו במרכז העצבים של הצ'יינה טאון המקומי, חשוב לגרוס, בת 32, שהוא יהיה גם מקום אוטונומי שישמור על מרחב הביטוי האישי שלה.

הסטודיו ממוקם בבניין ישן סמוך לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. כמו אזור קרית המלאכה, או הרחובות הסמוכים לאיצטדיון בלומפילד ביפו, כך גם רחוב הנגב נהפך למעין קרית אמנים. הבניין המסוים הזה על חדריו הרבים משמש רובו ככולו אמנים ויוצרים, ובעבר אכלס גם את בית הספר "התחנה" בהנהלת הציירים ארם גרשוני ודוד ניפו. מלבד גרוס עובדים בבניין רן טננבאום, ליאת לבני, יונת סינטרה ועוד.

גרוס בסטודיו שלה. מנהלת שיחה עם המקום | תצלום: אורי גרשוני

המעבר שלה מבניין הסטודיו של לימודי התואר השני למקום הזה היה קל וטבעי, בין השאר משום ששניים מחבריה ללימודים - תומר ספיר ורועי חפץ - עברו יחד אתה. "היה לנו חשוב לעבוד אחד ליד השני ולהמשיך את הדיאלוג מהלימודים, שכלל שיחות ועזרה הדדית".

ובשנה הראשונה, אומרת גרוס, זה אכן היה כך, אך בשנה השנייה כל אחד מהם כבר נבלע בענייניו. "זה טבע הדברים. החברויות אינן עוד כמו אלה של התואר הראשון, המתאפיינות בטוטאליות ואינטנסיביות בנוסח גיל ההתבגרות, כשמתאהבים בחבר טוב. זה הולך ונעלם במהלך התואר השני ולאחריו, ובוודאי אחרי גיל 30", היא מסבירה.

חלל העבודה הקטן שלה הוא מעין קפסולה המכילה כמעט את כל מסלולה האמנותי: רהיטים, ציורים, פסלים ופוסטר - כל אלה כיכבו בשלב מסוים בתערוכותיה. הנוכחות, גם אם החלקית, של כולם בחלל אחד קטן ואינטימי מאפשרת לבחון את התפתחות עבודתה מאז שהציגה בתערוכת הגמר של לימודי התואר השני ועד היום. במקרה שלה היו אלה שנים פוריות ועמוסות מאוד, שבהן הציגה שלוש תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות.

התפישה המרחבית הייחודית שלה ניכרת גם בהצבת הדברים בסטודיו. החלל נמצא בצד האחורי של הבניין הפונה לצפון - את האור הדרומי הרך היא הותירה לחבריה. בחלל המקורי היו לדבריה הרבה נישות שהועילו לה בניצול המקום. עם זאת היא מחזיקה באותה קומה חלל נוסף לאחסון. "לקחתי אותו מיד עם המעבר כי מלכתחילה הגעתי עם הרבה ציוד".

השנתיים הראשונות שלה בסטודיו היו אינטנסיביות במיוחד שכן היא עברה לכאן כדי להתרכז בעבודה על שתי תערוכות יחיד - הראשונה הוצגה בגלריה דרום, לא רחוק מהסטודיו, והשנייה בגלריית הקיבוץ בתל אביב.

התערוכה הראשונה, שהוצגה במאי אשתקד, נקראה "ארכיון השכונות" והיתה סיכום אמנותי לשיתוף הפעולה המרגש שלה עם ילדי השכונות הסמוכות, שאתם עבדה תקופה מסוימת. התערוכה השנייה, שהוצגה אף היא בשנה שעברה, נקראה "חצרנית" והיתה מעין מיצב-על שהורכב מחומרים מצויים - 'רדי מייד' - שהיא מצאה ברחוב, וכלל גם רהיטים תקופתיים ותוכניות ארכיטקטוניות. בפעולה דקונסטרוקטיבית שנשענה על החיבורים הייחודיים שיצרה בין החפצים, היא ניסתה לבחון את תוקפו של הציבורי והפרטי כיום. כשחזרו העבודות מהתערוכות הן עברו לחלל המחסן שלה "אבל שליש מהסטודיו נהפך לשטח אחסון".

במקביל לעבודה על התערוכה השנייה עברו גם חייה של גרוס תהפוכות, כשהיא נפרדה מבת הזוג שלה ועברה לגור בסטודיו עד שזו תמצא לעצמה קורת-גג חדשה. "באותם ימים חייתי את הסטודיו, קמתי לתוך העבודה שלי, זו היתה התקופה הכי אינטנסיבית וטוטאלית שהיתה לי", היא אומרת. חייה אז גלשו גם אל תערוכתה השנייה בגלריית הקיבוץ, שעסקה בין השאר במושג הבית - ומן הבית שבו היא ישנה בסטודיו עברה לאותה גלריה מיטת היחיד שלה, מיטת סוכנות.

נקודת המוצא לאותה תערוכה היתה אהבתה הגדולה של גרוס לבאוהאוס - "אם כי לא לאופן שבו נוכס ונשחק המושג על ידי הבנייה המודרניסטית הקרויה ה'עיר הלבנה', אלא לבאוהאוס כמושג, כאידיאולוגיה, כסט עקרונות". החפצים בתערוכה היו מזוהים עם האסתטיקה הקיבוצית של שנות ה-50 וחלקים ממנה מצויים עדיין בסטודיו: ספסל ירוק ושידה גיאומטרית מוארכת ואדומה.

מעליהם ניצבים כרזה עם דמות מצוירת ושלט עם הכתובת "מזרח", שהוצגו שניהם בתערוכתה בגלריה דרום. "מזרח הוא שם שמעלה את השאלה על אוריינטליזם וקולוניאליזם. אולי עדיף כבר לכתוב מזרחיזם. כשזה מופיע בעברית זה הרי עובר אדפטציה למקום ולזמן שלנו".

אף שעיקר העבודה נעשית בסטודיו, לפי תוכנית מסודרת מראש, תערוכותיה של גרוס נעשות גם מתוך התייחסות עמוקה למקום שבו הן מוצגות: "אני נכנסת למקום, לפוליטיקה שלו ולכל מה שנגזר מכך. בגלריית הקיבוץ עסקתי בקיבוצים ושאלתי את עצמי כיצד אני מתחבר עם האידיאולוגיה הקיבוצית וכך בניתי לי חדר. כשנכנסתי לדרום, התייחסתי לתושבים באיזור ולכל הקהילה הזרה שמסביב למקום".

תערוכת היחיד השלישית, שהציגה בקיבוץ בארי, מבליטה ביתר שאת מוטיבים מוקדמים מעבודתה - התעניינותה בשפת הדימויים המייצגת את הפרולטרי, את עמל הכפיים. בין המוצגים בה: פסל עץ שבחלקו העליון מחוברים שלושה פטישים בתנועה עוקבת, שרשרת דגלים עליה מתנוססת משני הצדדים דמות הצבעי מניר-לט, ציורים וקולאז'ים עם דמויות עובדות שמהדהדות מהן מסורות ואידיאולוגיה שונות - מהסובייטית החמורה, דרך תנועת הלייבור האמריקאית ועד הריאליזם החברתי הישראלי.

"מדברים על ניאו מרקסיזם כיום", היא אומרת. "מה ה'כיום' שבזה? מה קורה עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית ואיך היא יכולה לבוא היום לידי ביטוי? היה לי חשוב לייצג יותר את הפועלים, ליצור לעצמי אינוונטר של עובדים. כרגע אני עדיין עם עובדי הכפיים, אנשי צווארון כחול, ורוב הפועלים אצלי הם אנונימיים, נטולי פנים. הם מיוצגים דרך החפץ שאיתו הם עובדים".

אל האזור שהיא מכנה "דאון טאון צ'יינה טאון" עברה גרוס מסיבות תקציביות ולא אידיאולוגיות. "העבודה שלי היא בעיקר עבודת מחשבה. אני מנהלת שיחה עם מקום, אך השיחה אינה חייבת להתבצע במקום עצמו - היא יכולה להתקיים בסטודיו".

אבל היא בהחלט ערה לבעיות החברתיות סביבה: "יש כאן מאבק חשוב לזכויות של הזרים, מאבק שצריך להיעשות ברחובות. לצערי לאמנות אין כוח כמו להפגנה ברחוב. לאמנות יש כוח לעורר למחשבה - אבל לא לחולל שינוי פוליטי". מחאת האוהלים, במרחק עשר דקות הליכה מהסטודיו, בשדרות רוטשילד בתל אביב, היא בעיניה דוגמה למחאה ש"החלה ברחוב ועשויה להישמע, במיוחד אם היא תמשיך להתרחב לשאר אזורי הארץ".

רגעים של פחד

* מיקום: רחוב הנגב בתל אביב * זמן: 3 שנים * גודל: 25 מ"ר

סיון גרוס מספרת שבשנתיים הראשונות שלה בסטודיו היא הגיעה לעבוד בכל שעה, לרבות בשעות הלילה הקטנות: "היה לי מאוד נוח שהסטודיו לא רחוק מהבית ולא ידעתי פחד. אני לא יודעת אם זו ההתבגרות או העובדה שאני כל יום קוראת עיתון, אבל לאחרונה נכנסו לי פחדים רבים ויותר קשה לי להגיע בשעות הערב. יש יותר גברים שיכורים ברחוב שאני שמה לב אליהם".

לעומת זאת, גרוס מאוד אוהבת ונהנית מהקרבה לתעשייה ולבעלי המלאכה, בהם היא נעזרת לא אחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו