בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו - גם מחיקת ציור היא חוויה חזקה

כשקיבלה גרין קארד אחרי 11 שנים בניו יורק ויכלה לצאת ממנה, שכרה מרים כבסה סטודיו ענק בבית רומנו בדרום תל אביב. שם היא יכולה לתת דרור למשיכה שלה למונדריאן, שאתו היא חולקת אהבה לקומפוזיציות בחלל

18תגובות

את תהליך היצאה מהסטודיו החלה מרים כבסה כבר לפני כשנתיים, כאשר הפעולות הפרפורמטיביות העומדות מאחורי ציוריה בוצעו מול קהל. עם קבלת הגרין-קארד והאפשרות לצאת מארצות הברית היא החליטה כי אף שהפכה את ניו יורק לבית ב-11 השנים האחרונות, שבהן יצרה והציגה שם כמה תערוכות, היא רוצה לחיות וליצור גם בתל אביב, שאליה היא חשה משיכה עזה.

הסטודיו של כבסה הוא בבית רומנו, מין בית עירייה של עיר תעשיית הבדים בדרום תל אביב. זהו מבנה מרובע בן ארבע קומות שברחבה הענקית שבכניסה שלו יכולות משאיות לפרוק ולהעמיס סחורה וגלילי בד, בקירבת המעליות. כבסה נמצאת בקומה הרביעית, שצדה האחד נטוש לגמרי. מהמעלית מובילה הפנייה למסדרון ארוך שמשני צידיו חדרים, ריקים כולם. מקצה המסדרון מגיח אור עז ושם נגלה חלל ענק. כבסה לקחה אזור שלם שישמש לה כסטודיו. היא שברה קירותיו כדי שיהיו מרווח ומואר והיא תוכל להמשיך ולתכנן אותו.

אולי זה הניחוח הניו-יורקי שכבסה מדיפה, עם התיבול במלים באנגלית, אבל כשיושבים אתה בחלל הסטודיו לעתיד נדמה כי הוא לא היה מבייש את ה"מיטפקינג דיסטריקט" בניו יורק. בין ההריסות והאבק הרב, שעון על אחד הקירות ציור מוארך וגדול ממדים מסידרת המומיות. הוא צויר עם שמן על מזוניט ובעזרת מגהץ חם - וזה קרה, כמו הרבה דברים שכבסה הפכה לטכניקות המזוהות אתה, במקרה. "היתה לי נפילת מתח מאוד גדולה אחרי שהצגתי בביאנלה בוונציה. הגעתי לסטודיו, ביצעתי איזו תנועה עם היד שהחזיקה במגהץ - ועוד עם יד שמאל החלשה שלי - ויצאה מומיה ראשונה".

לטענתה, "כמה שמנסים לשלוט יותר - קורים פחות דברים מעניינים. כל הזמן צריך להרפות מהאשליה של שליטה. ומצד שני, כן צריך להתאמן. להתאמן על תנועה ועל שחרור בעת ובעונה אחת". פרט למגהץ, אפשר למצוא בסטודיו כמעט כל כלי חוץ ממכחול - מגבים, סמרטוטים, כוסות וכן הלאה. "הכלים לא משתנים, רק התנועה והשחרור. אחת החוויות הכי מדהימות שאני ערה אליהן בשנים האחרונות היא שאני לא חושבת על כלום כשאני עובדת. אני יכולה לעבוד שעות בסטודיו וזה נקי לגמרי, אני לא מוטרדת מהחוץ. יש התכנסות למקום יותר שקט ורגוע". דווקא מצב הרוח הזה הוא המעורר אצלה, לדבריה, צורך ודחיפות לעבוד.

הציור הזה מסדרת המומיות מעורר בכבסה שמחה רבה, שכן הוא ועוד עשרות - אולי מאות - ציורים נוספים היו מאוחסנים עד לפני כמה שבועות, במשך 11 שנים, במושב ליד שדה התעופה בן גוריון. "לא זכרתי שיש לי כל כך הרבה עבודות פה", היא מספרת, "פתחתי חדר שכולו מלא אבק וקורי עכביש. את העבודה הזו זכרתי שאיחסנתי - אבל היו שם הרבה ששכחתי מהן".

כבסה בסטודיו החדש והלא גמור. משיכה עזה לתל אביב | תצלום: אורי גרשוני

את המפגש המחודש עם העבודות היא מתארת כהתבוננות מחדש באלבום משפחתי. "חוויה נורא נוסטלגית. היא מעלה בי המון זיכרונות מהתקופה ומהמוטיבציה שהיתה לי באותה תקופה. מצאתי עצמי מתרשמת מחלק מהעבודות, ויחד עם זאת יש כמה שלא מחזיקות את הזמן".

כבסה נרגשת במיוחד מתחושת השחרור מאז שהוסדרה כל הניירת של הגרין קארד. היא נסעה לבקר את אמה בקנדה, ביקרה בביאנלה בוונציה ואחר כך מיד לישראל. "לא הייתי פה מלא זמן - שמונה שנים. יש פה אווירה נעימה, במיוחד עכשיו עם כל המחאה ברוטשילד". היא חזרה לדירה שבבעלותה ברחוב הרצל, "דירה יפהפיה ששיפצתי לפני 13 שנה", ודרך חבר נוסף שחיפש מקום לצייר בו מדי פעם, הגיעו שניהם לבית רומנו.

באחד החדרים שאת קירותיו היא לא שברה, לפחות לא בינתיים, היא מאחסנת עבודות נוספות. את אחד מקירותיו היא צבעה בריבוע אפור.

כבסה, ילידת 1966, מספרת שלפני כמה שנים היא גילתה קווי דמיון רבים בינה ובין הצייר המודרניסט פייט מונדריאן. זה קרה כשהתעורר בה רצון עז להעתיק חמישה מציוריו. היא חשבה שתוכל לעשות זאת תוך שלושה שבועות, לכל היותר. "לקח לי למעלה משנתיים! כל שבוע הייתי הולכת למומה עם זכוכית מגדלת, מצלמת, ובכל פעם הציור נראה לי אחרת. זו עבודה סופר-קשה, להגיע לחיבורים בין המשטחים ולהגיע לאיכות הציורית של מונדריאן".

והיא גילתה עוד משהו "מאוד משותף", כדבריה: "אחד הדברים שמונדריאן אהב לעשות היה קומפוזיציות בחלל. גם אני אוהבת את זה מאוד. הסטודיו שלי בניו יורק כולו לבן, כולל הרצפה, ובכל פעם שמתלכלך אני צובעת את החלל. בעצם 80% מהציור הוא צביעת החלל", היא צוחקת. על ההערה שהיא עובדת במונוכרומים כהים ואף עכורים בעוד מונדריאן עובד בצבעים עזים ובסיסיים כדוגמת כחול, אדום וצהוב, היא משיבה, כי לאחרונה חלו שינויים רבים בציוריה. "עשיתי לאחרונה עשיתי כמה עבודות שנראות כמו אבסטרקט-פופ. יש בהן משהו שקורץ לשני הסגנונות ולעולם הגברי שעשה את זה, ונראה לי מעניין לעשות זאת גם מעמדה נשית".

קירבה נוספת שהיא רואה בינה ובין מונדריאן היא בכך שהוא כרך את הגישה האסתטית שלו בתפיסה רחבה יותר על העולם, "במחשבות על איזון, פרופורציה ויחסים בין דברים. מעניין שכשמסתכלים על אמנים בפרספקטיבה של זמן, ניתן לראות איך גם בתקופות שהם לא לחצו על שפורפרת צבע - דברים רבים זזו בתודעה. גם אני הבנתי עם הזמן שאני הכלי של העבודה שלי, ועל כן אני צריכה לדאוג לו. הנסיעה לארצות הברית היתה קשורה לכך - היא הונעה כל-ידי הרצון להכיר טוב יותר את הכלי - את הגוף, המחשבה ועולם הרגש". חוויית הזרות בניו יורק, היא אומרת, הינה מתכון טוב לרצונות האלה.

לדבריה, תחילה היא באה לניו יורק עם פנטסיה גדולה והיתה בטוחה שכל החיים מתרחשים במנהטן. לכן גם שכרה שם את הסטודיו שלה. "זה היה סטודיו נורא יפה, אך היה לי ממש קשה לעבוד שם. מאוד קשה להתרכז כשכל העולם קורה סביבך בכל שעה ביממה". עכשיו היא עובדת במרתף די גדול באזור אחר לגמרי. את השיפוץ והבנייה עשתה במו ידיה "אני אוהבת לעבוד עם הידיים, זה דחף שאני לא יכולה בלעדיו".

בציור הפרפורמטיבי הנעשה מול קהל ומבוצע עם הידיים והגוף, פעולת הציור היא החשופה בעוד הציור עצמו הוא תוצר לוואי. הפעם הראשונה היתה ביריד "פולס" ונמשכה 11 שעות. ו הפעם השנייה היתה לפני חודשים ספורים לצד תערוכת יחיד שלה בגלריה בניו יורק. במשך הרבה שנים התלוותה איזו הילה של מסתוריות לעבודה שלה והיא גילתה כי החשיפה של תהליך העבודה מול קהל אינה גורעת ולו במעט מהחוויה של המתבוננים בה: "במשך שעתיים וחצי ציירתי חמישה ציורים ומחקתי אותם. הכל היה נורא לאט ואנשים נשארו למשך כל המיצג - ובכל פעם מחדש אקט המחיקה זיעזע אותם".

אקט המחיקה הוא לדבריה אחד הדברים המעניינים שקרו לה בתהליך העבודה: "זה כמו היסטוריה שסימניה מהדהדים גם כשהזמן עובר. כמו הזיכרון - הדברים נשמרים שם למרות שהאירועים נמחקים מהמציאות, מסדר היום".

הכי מרוכזת לעיני קהל

* מיקום: בית רומנו בת"א * זמן: חודש * גודל: 300 מ"ר

אחד הדברים האהובים על כבסה בסטודיו הוא היכולת לבודד את עצמה ממחשבות ולהיות נוכחת בעבודה עצמה. החוויה הזו, העוצמתית מבחינתה, מתגברת עוד יותר כשהיא מתחוללת מול קהל. "זה מחזק את הנוכחות שלי בעבודה. הלחץ של העיניים המסתכלות מרעיד עוד יותר את הנוכחות הזו. היה בזה משהו נורא חזק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו