בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | הזמן שקפא בין האתרים

הסטודיו של רמי מימון בתל אביב הוא מגרש המשחקים שבו הוא מנסה לשלב בין צילום למיצב, ציור ופיסול. אבל רוב הפעילות היצירתית שלו מתרחשת בחוץ

תגובות

מקומות רבים משמשים בתקופות שונות כסטודיו בשביל הצלם והאמן רמי מימון, והחלל הפיסי המוגדר כסטודיו משמש אותו בעיקר כמקום למשחקים ניסיוניים בחומר ובצורה, שהוא לא יכול לערוך במקומות האחרים. על אף שסיים תואר ראשון ושני במחלקה לאמנות בבצלאל, מימון, בן 35, מזוהה דווקא כצלם. הוא התביית על המדיום הזה די מהר והציג בכמה הזדמנויות תערוכות בהקשר צילומי, שהעיקרית והגדולה בהן היתה "סלון" - תערוכה שהציג עם עוד ארבעה צלמים בני דורו בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב.

על פי התצוגה המוקפדת של מימון והגימור המצוין של העבודות בתערוכה, אפשר היה לחשוב כי גם הסטודיו שלו יהיה סטרילי, מסודר ומעוצב, כמקובל אצל צלמים רבים. אבל לא. הסטודיו הזה מפתיע ושובר כמה הנחות מקובלות.

הוא ממוקם ברחוב הנגב בתל אביב, באחד המבנים המשמשים צלמים, ואת החדר בקומה השלישית חולק מימון עם האמן שי רטנר - כך שהעומס החזותי שפוגש המבקר הוא כפול. האגף של מימון שופע חומרים ועבודות ומזכיר יותר מכל פינת יצירה. "הסטודיו הזה הוא חומר. אני לא עושה פה דברים שאני יכול לעשות גם בבית. בבית אני מחליף תמונות בקיר, שם זה מקום אסתטי, פה הבדיקות לא נובעות ממקום אסתטי. פה אני יכול לשפוך צבע, לרסס - זהו מגרש משחקים שבו אני יכול להעז".

שני האמנים לא יצרו הפרדה בולטת בחלל: לכל אחד יש פינה שלו ובמרכז מצוי מרחב משותף עם ספה וקופסת מלבושים ישנה המשמשת כשולחן. בעוד רטנר בונה אובייקטים ומכסה את קירותיו בעבודות או רפרנטים, אצל מימון מתרכז רוב הסטודיו הפעיל ורוב הבלגן על גבי שולחן עם פלטת עץ גדולה ומוארכת במיוחד.

על השולחן הזה מונחים גיליונות צילום ישנים של "לייף" ושל "פרפל פאשן" - שבשביל אחיו, "פרפל מגזין", צילם מימון במשך שלוש שנים - וספרי עיון שונים. עוד נמצאים כאן בין השאר פרי מיובש, ענף, ונייר שחור מקופל התופס את העין ומשמש את מימון ככלי ליצירת דימויים הנעים על הגבול שבין שבין דו ממד לתלת ממד.

מימון בסטודיו. "הרגשתי שגנבו לי את הזהות" תצלום: אורי גרשוני

מאחורי השולחן בולטת עמדת הריסוס ובה עשרות מכלי ספריי בשלל גוונים, שאיתם עובד מימון על גבי משטח התצלום. את הטסטים - העבודות המצויות באמצע תהליך - וגם את העבודות הגמורות שכבר זכו באהדתו, הוא תולה על הקיר וכך נוצר, אולי בלי שהתכוון, רצף תחבירי בין מה שכבר נראה למה שמבקש להיראות. מימון גם מדפיס בעצמו את כל תצלומיו, כך שגם המעבדה נהפכה בשבילו למרחב עבודה משמעותי.

על הקיר הנגדי תלויה כרזה המפרסמת מופע של האמנית סבין זובר. המופע רץ כבר כמה חודשים בתיאטרון תמונע בתל אביב, עד שנחשף כי זהו פרויקט משותף של מימון ובן זוגו, אייל וייזר, שבדו את דמותה של זובר וגם את כל המופע. הרעיון המקורי היה של אייל והוא נשען על סיפור חייה של סבתו, ילידת לייפציג. קדמו לכך ניסיונות לכתיבת ספר, סדרה ומחזה - עד שהתגבש רעיון המופע.

"אני הצטרפתי בשלב כתיבת הדמות, שהיא אמנית. הרבה מהטקסט מבוסס על תיק העבודות שלה אבל לפעמים תיק העבודות התעצב על פי הטקסט". וייזר היה אחראי על הכתיבה והבימוי, מימון על הקונצפט הוויזואלי ועל יצירת תיק העבודות. מיכל ויינברג היתה השחקנית. שיתוף הפעולה, אומר מימון, היה מרתק ומפרה למרות שזה לא היה קל ו"בא בדמים", כדבריו, שכן "אייל בא מטקסט ואני מכיוון הצורה והחומר".

את התוצאה הסופית הוא מתאר כשילוב בין מופע להרצאה. "זו היתה הזדמנות מעניינת, כי לא פעם אני מרצה על העבודות שלי, ואני יודע שזה יכול להיות עניין משמים ומייבש אך גם מלהיב ומרגש. התהליך נע מבחינתנו בין רצינות רבה לשחרור מוחלט".

ואיך ההרגשה ליצור משהו שהוא לא רק שלו? "בהתחלה שמחתי להיכנס לזה מתוך מחשבה שאינני צריך לקחת אחריות, אבל כמובן שעם הזמן הבנתי שההפך הוא הנכון". מכל מקום, אחרי העבודה האינטנסיבית על המופע, החזרה לסטודיו לא היתה קלה: "הרגשתי זרות גדולה כלפי התהליכים שהותרתי בסטודיו. הכל נשאר שם ב'הולד', וכשחזרתי הרגשתי שמישהו גנב לי את הזהות".

מימון אינו מתרגש מהפליאה שאני מפגינה מול המראה של הסטודיו. "אני לא מציג רק צילומים, וגם כשכן - מתלוות אליהם מחשבות על מיצב, ציור ופיסול". כללית, הוא מדגיש, עיקר ההשראה ורוב הרפנרנטים שלו מגיעים מעולם האמנות ולאו דווקא מצילום. ואכן ניתן לראות כאן עבודות שנעשו במדיה מעורבת, למשל בתצלומים של פסלים מפומפיי. "זה בדיוק המקום שמניע אותי", הוא אומר, לחפש מתחת לפני השטח של הצילום גם את החומרים הפלסטיים".

זה שש שנים שמימון פועל במתחם, באותה קומה, שלוש בחלל הנוכחי ושלוש בחדר ממול. חוץ ממקרים ספורים הוא אף פעם לא עושה צילומי סטודיו. "אני מלמד כבר שמונה שנים ובמהלכן אני כל הזמן מתעמת עם המקום הזה של להיות מודע, להתנסח, לדבר על עבודות של הסטודנטים ולמקם אותן בהקשרים נכונים. מחוץ להוראה - חשוב לי לחזור למגרש המשחקים והסטודיו הוא כזה. אחרת זה משעמם ולא כיף".

אבל לא הכל קורה בסטודיו. "יש תקופות כאן שהן מאוד אינטנסיביות אבל כשאני מסתכל לאחור מתברר שזה נמשך רק חודש בשנה. בשאר הזמן אעבוד הרבה על המחשב בבית, ברחוב או במקומות מזדמנים אחרים".

בין המקומות המזדמנים הוא מזכיר את כיכר אתרים בתל אביב, שם הוא מצלם כבר שלוש שנים. "בחורף, ובתקופות אחרות שנעים בחוץ, אני חוזר לשם ובמשך שלושה חודשים זה נהפך למרחב העשייה שלי. יש משהו בקומפלקס הזה שמושך אותי: הוא הזוי, מאוד פיסולי וחומרי, הוא מציג גיאולוגיה ארכיטקטונית וחברתית. ישנו מגרש החניה בתחתית שהוא המקום הכי סליזי, עם ריחות של תחנת דלק והרבה שחור, יש את קומת הביניים עם החנויות, ולמעלה - סוג של מדבר בטון שלא קורה בו הרבה. וזה מה שמושך בעיני, הזמן שקפא. זה משהו שמאפיין כמה מהמבנים בסגנון הברוטליזם - הוא כל כך מונמטלי ומופרך שאי אפשר לצפות ממנו גם להיות פרקטי".

 


 

מיצב ספונטני בשווייץ

* מיקום: הנגב 7 ת"א * זמן: 3 שנים * גודל: 37 מ"ר

בימים הקרובים ייסעו רמי מימון ובן זוגו נוסעים לרזידנסי בן חודשיים בבזל שבשווייץ שבו הוא יציג תערוכה בחלל אלטרנטיבי ששימש כמחסן פירות וירקות. "זהו חלל תעשייתי לגמרי, הכי לא 'ווייט קיוב', ומי שאוצר אותו מאוד מעוניין במיצב למקום ולא בעבודות ממוסגרות על הקיר. ביקרתי בחלל ומתוך השהות בו החלטתי שאני לא לוקח אתי דבר מראש - ונראה מה יהיה. יהיה לי חודש עבודה בסטודיו שם וחודש שלם שאוכל כבר לעבוד בחלל. בעיני זהו מצב אולטימטיבי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו