בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | לתלות את המכחול ולצאת לחיים

אחרי לימודים של ציור מסורתי בניו יורק ובאיטליה, הזיז חן שפירא את ערימת המכחולים הגדולה בסטודיו התל אביבי שלו, שינה טכניקה ונהפך לאמן מעורב פוליטית

4תגובות

האמן והמורה חן שפירא אינו מפריד בין עבודתו בסטודיו לבין העבודה מחוץ לו. לכן גם את הפגישה הוא רצה לקיים באחד המקומות שהוא פעיל בהם, בשכונת התקוה בתל אביב, שייח ג'ראח או מוסררה בירושלים. מפאת החום הכבד ולחץ הזמן הפגישה התקיימה בסטודיו שלו.

הסטודיו של שפירא, בן 51, שוכן במעין עליית גג של מבנה תעשייתי גדול בדרך מנחם בגין בתל אביב, סמוך לצומת מעריב ולבית הספר מנשר. במבנה עובדים כשמונה אמנים בחללים נפרדים זה לצד זה. עם שכניו נמנה האמן רענן חרל"פ והשניים אף הציגו תערוכות יחיד סמוכות בגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב. החום בחלל הגדול והגבוה, בעל הפתחים הפרוצים, קשה מנשוא, והמזגן עוזר רק חלקית.

ציוריו הכהים מכסים את רוב קירות הסטודיו, וחלקם האחר שעון על הקיר או מאוחסן בחלל נוסף שהוא מחזיק במבנה. על הקיר תלויות שתי עבודות מסידרת "הנשרים", שלוש מסידרת "המטוסים" ומספר עבודות מ"חומה ומגדל". כן תלויות עבודות בודדות מסידרה שבה הוא השתמש בפלנלית צבאית כמצע. כל זה מאפיין את עבודתו של שפירא, שרובה ככולה נעשית בסדרות, והצבתן זו לצד זו מאפשרת לעקוב אחר ההשתנות שלו בתכני העבודה, בטכניקה ובחומרים.

במרכז הסטודיו עומד שולחן גדול עטוף בבד ומכוסה בנייר אשר ידע שכבות רבות של צבע. כאן הוא עובד ושאריות הצבע על הכיסוי הן עדות לתהליך העבודה שלו הכולל ספיגה ממושכת של צבעים על הבדים. קשה שלא לתמוה על שיטת העבודה הזו, שכן ערימת המכחולים יוצאת הדופן העומד בצדו השני של הסטודיו מזכירה את הרקע שממנו צמח שפירא - ציור מסורתי במכחול על גבי כן.

שפירא למד ב"ניו יורק סטודיו סקול" וב"פרסונס" הניו-יורקי. באזור הסלוני של הסטודיו יש כמה כורסאות, שולחן ועמדת קפה, ושם גם ניצב כן ציור ישן מעץ. הכן, של הצייר מרדכי ארדון, ניתן לשפירא במתנה. "לא ציירתי עליו אף ציור משמעותי. אי אפשר לעבוד על כן של ארדון", הוא אומר בענווה.

כבר כמה שנים הוא מנסה לנסח לעצמו דרכי הבעה חדשות. "מחאת האוהלים, למשל, מלמדת אותנו שיעור חשוב איך לבוא ולהגיד משהו, וכאמנים, כל אחד מאתנו צריך לראות את עצמו גם כחלק ממה שקורה בחברה". עם זאת הוא מציג בהקשר זה עמדה מורכבת: "אני מעדיף את השיח על החובות - מהן החובות שלי לחברה כאמן - על פני השיח של הזכויות - מה אני לא מקבל. לטעמי שיח החובות הוא פורה יותר".

את ההשראה לתחושת החובה ולעמדה המוסרית שואב שפירא מתקדימים היסטוריים, ביניהם הצייר פרנסיסקו גויה והאמן משה גרשוני שב-1977 כתב על אחת עבודותיו: "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית". זוהי אמירה שמהדהדת עד היום, אומר שפירא, ולדעתו "היום אנחנו חיים בזמנים אף יותר פוליטיים, עם מודעות הרבה יותר גבוהה".

במובן הזה הוא מרגיש שהגישה האמנותית שלו השתנתה ממישהו שנוח לו להיות אמן סטודיו המחופר במחילתו ועוסק בשאלות של אור וצל ושל קומפוזיציה - למישהו הרבה יותר פוליטי. "הבנתי שציור מסורתי בסטודיו הוא לא חלק מהחיים, או שזה חלק מצומצם מאוד נוכח הבעיות שמציגה המציאות, משייח ג'ראח ועד מחאת האוהלים.

"כשלמדתי בניו יורק ציירנו מודל וטבע דומם, והרגשתי כמו בפאריס. מיד אחרי הלימודים התחלתי לחפש עוד דברים ונסעתי לאיטליה, שם למדתי שיטות נוספות של ציור ופרסקו. הייתי מאוד דיסציפלינרי והאמנתי שהיסודות של המקצוע יביאו אותי למקום של מומחיות ושל מאסטריות". אבל בשלב מסוים, במיוחד עם החזרה לישראל, החל שפירא לתור יותר אחר הצד התוכני ופחות אחר הטכני. לא במפתיע הוא פנה במרוצת השנים גם לחינוך ולמד במרכז מנדל בירושלים, ומאז הוא מלמד בבצלאל ובמסגרות שונות.

"הקשר בין חינוך לאמנות עזר לו לחמוק ממסלולים מובנים מאליהם, "למשל המחשבה שאם אני אמן אז אני צריך בהכרח לעבוד עם גלריה ולהציג במוזיאון. שינוי הפרדיגמה הזה איפשר לי שיתופי פעולה מסוגים אחרים". שפירא מציין לדוגמה קורס שהוא מלמד עם האמן אביטל גבע וקורס אחר עם מיקי קרצמן - שניהם בבצלאל.

לפני כמה חודשים הציעו לו חברי עמותת "מוסללה" בירושלים ליצור עבודה של לוח-קיר ברחוב הע"ח בשכונת מוסררה. "זוהי דוגמה מצוינת לאיך העולם נכנס לסטודיו. אפשר לקרוא לזה אמנות פוליטית אך זו לא האג'נדה שלי. האג'נדה שלי היא אמנות וחיים". הרחוב שבו מוצב הלוח-קיר הוא בדיוק זה שבו גדלו 40 שנה קודם לכן הפנתרים השחורים ושם גם צמחה תנועת המחאה שלהם. "התחלתי להתעמק בדברים שהם אמרו בשעתו - והם דיברו בדיוק על מה שבוער גם היום: פערים חברתיים, בעיות של רווחה, מצוקת דיור, חינוך, וכמובן חוסר הסיכוי של נערים משכונות מצוקה בחברה שכזו".

במקביל למחשבות על הפנתרים עבד שפירא על סדרה הקרויה "חומה ומגדל", שהוצגה לאחרונה בסדנאות האמנים בתל אביב, ותוצג בקרוב בתערוכת יחיד בגלריה "יאיר" בעיר. שני הנושאים התקשרו אצלו זה לזה. "המדינה שלנו הופכת להיות סמל של ביצורים. חומת ההפרדה ומגדלי השמירה משולים בעיני לחומה ומגדל ומאירות את ההישענות הפחדנית של השלטון על כוח".

השילוב של שני הנושאים הוביל את שפירא ליצור מעין חומה על עבודת לוח הקיר, המורכבת מטקסטים של הפנתרים. "גם הפנתרים עשו מעין אקט של חומה ומגדל: הם יצאו החוצה וכבשו טריטוריה. הם הנכיחו את עצמם בתוך הציונות והפכו לפורצי דרך במהפכה החברתית פוליטית של 1977. מעניין להסתכל עליהם היום בתור ה'לא נחמדים' של אז לעומת ה'נחמדים' של עכשיו".

כבר כמה שנים ששפירא עובד על מצעים של בית חולים. שניים מהם תלויים בסטודיו ועליהם מצוירת צללית של נשר פרוש כנפיים. לפני כמה שנים הוא מצא בשוק הפשפשים עשרות סדינים שיוצרו בישראל ויוצאו לבתי חולים בעולם - בוושינגטון, בדורהם שבצפון אנגליה ועוד. "אלה סדינים מלפני ההפרטה, כשתעשיית הטקסטיל בישראל עוד היתה חזקה", הוא מסביר.

על השאלה כמה זמן הוא מבלה בסטודיו, משיב שפירא: "פחות מדי. במובן זה אני שייך למעמד הביניים. אני נאלץ לעבוד בשתיים וחצי משרות, כי אנחנו חיים בכלכלה קפיטליסטית מקולקלת וסוטה לחלוטין המייצרת עבדים - ואני חלק ממנה. הייתי שמח להיות חמישה ימים בסטודיו, וסטודיו לצורך העניין יכול להיות גם מוסררה, שכונת התקוה או עם הסטודנטים בליפתא".

מצייר, לא מייצר

* מיקום: דרך מנחם בגין * זמן: 9 שנים * גודל: 60 מ"ר

על השגרה בסטודיו אומר שפירא: "יש ימים מאוד לא מוצלחים שאחר כך הופכים להיות מצע לימים הרבה יותר מוצלחים. אני לא מייצר. אני לא חושב שאמנות פירושה ייצור. לפעמים שנת עבודה מסתכמת בנייר אחד. אני לא מודד תפוקה אלא בודק מה אני מרגיש. יש לי הרבה חומרי גלם, הרבה ניירות, אני עובד עם מה שבא ליד. רוב הדברים שאני עושה הרי לא מיועדים לתצוגה, כך שאני לא מחויב לחשוב על המראה הסופי שלהם. זה תהליך של חיפושים, הסטודיו הוא סוג של מעבדה שאני עושה בה ניסויים, מחפש ושואל שאלות. מאחר שאני חוזר ועובד על אותם מצעים, נוצרים קרעים, יש הפתעות והציור מקבל חיים משלו. אני נותן לזה לקרות. בציורי דיו על סדין לפעמים לוקח חצי שנה להגיע למשהו. זו לא תפוקה אלא תהליך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו