בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | ימי הטריסטרמית והכפר התל אביבי

חלל העבודה של הצלמת התל אביבית מיכל בר אור מתחיל בשולחן בביתה בשד' רוטשילד, עובר לחדרי הארכיון ומסתיים במרחבי ישראל-פלשתינה - שאת סיפורה היא חוקרת מחדש

9תגובות

הסטודיו של הצלמת מיכל בר אור, בת 27, מצטמצם באופן רשמי לשולחן עבודה בחדר השינה המשותף לה ולבן זוגה, יוצר הסרטים אבי לוי. השניים מתגוררים בדירה יפה ומרווחת באחד הבניינים הישנים ברוטשילד. הפגישה אתה מתקיית במרפסת. רחשי השדרה והמחאה החברתית משמשים פסקול מרוחק לשיחה.

בר אור מצלמת בחוץ ולא בסטודיו ועל כן היא מתמרנת בין מרחבים שונים: תחילה באתר הצילום, לאחר מכן בבית, המתפקד כמעבדה קטנה שבה היא סורקת ומדפיסה פרופים (הדפסות ניסיון) קטנים, ולאחר מכן היא מדפיסה פרופים גדולים יותר ב"רע, בית מלאכה לצילום" - המקום שבו היא גם עובדת לפרנסתה בשנתיים האחרונות. על שגרת העבודה שלה היא מספרת: "בשלב הפרופים הקטנים הסטודיו הוא המחברת שלי - שם התצלומים פוגשים לראשונה אחד את השני ומתחילים להתהוות כמשפטים. השלב השני, הזמני לצערי, הוא של קיר לבן גדול: לכאן מגיעים הפרופים הגדולים לאחר שעברו תהליך סינון, והשילובים ביניהם נעשים קונקרטיים ומהודקים יותר".

זה לא המצב האידיאלי מבחינתה. "במדומיין, בפנטסיה, הייתי רוצה מקום פיסי עם ארבעה קירות שייתן מענה למרחב שמתנהל לי בראש. מקום שאוכל לתלות בו את הפרופים, לצאת מהחדר ולהיכנס, ושכל המהלך שעשיתי עדיין יישאר שם על הקיר". חסרה לה המשכיות, היא אומרת, חסרה האפשרות למבט ממושך ומשתהה, כזה המתאפשר בחלל קבוע ואינו אפשרי במשכנים זמניים.

אפשר בהחלט להגדיר את העבודה של בר אור כצילום חוקר. אל הרגעים המקריים או האינטואיטיביים ביצירתה מתלווה הליך לימודי שאיננו רק חזותי. "אני יושבת המון בארכיונים של ההגנה, של הפלמ"ח וגופים נוספים. אני אוספת טקסטים ועדויות ופועלת בארכיון בצורה דומה לפעולתי כצלמת בשטח. כשאני מגיעה לארכיון או לאתר צילום יש לי אינסוף אפשרויות, ואז נוצרת איזו פעולה של ליקוט שהיא אינטואיטיבית יותר. בשטח אני מגדירה מרחב ובתוכו העין מובילה ומכריעה - מה נשאר בפריים ומה מחוצה לו. ככה גם בארכיון". לרוב, היא מספרת, היא באה לחפש דבר אחד ויוצאת עם כיוונים חדשים לגמרי.

כך שהעבודה שלה מתחילה למעשה מפיסת מידע, המובילה אותה לחפש סיפור. היא עובדת כארבעה ימים בשבוע ומקפידה לצאת לצלם מדי שבוע, לרוב ליותר מיום אחד. "כשאני יוצאת ליומים או שלושה, הם מאוד שיטתיים ומקיפים. את מרחב הצילום שלי אני מגדירה לרוב בעקבות סיפור שיש בו איזשהו פער, איזה מקום לא נוח בתוך הזיכרון שלנו, כזה שלא מתיישב עם דברים שאנחנו יודעים".

במשך לימודיה בבצלאל שאותם סיימה ב-2008, וגם לאחר מכן, הסתובבה בר אור ברחבי הארץ בחיפוש אחר סיפורים מוזרים יותר ופחות והגיעה למקומות מפתיעים וחריגים, אבל גם לאתרים מכוננים בתרבות ובהיסטוריה המקומית. על השאלה מהיכן היא מביאה את הרעיונות לעבודות, היא משיבה: "יש ברשותי למשל ספר מתחילת שנות ה-80 של מוזיאונים בישראל, ויש בו כל מיני מקומות קטנים ומופרכים. אבל לחלק מהמקומות אני מגיעה במשך הטיולים עצמם - אני עוקבת אחרי כל מיני שלטים נידחים בצדי הדרך המודיעים על מוזיאונים היסטוריים כאלה ואחרים".

הארץ מלאה בכל כך הרבה שכבות, היא אומרת, עד שצריך רק "לאמן את העין לראות את הדברים האלה, ואז הם כל הזמן צפים מאליהם". היא מזכירה לדוגמה טיול שעשתה עם אמה בחורף באזור הכנרת: "זה היה יום שישי אחר הצהריים, הגענו לכורזים אחרי שסגרו את האתר. אמי הגיבורה החליטה שאנחנו חייבות לטפס על הגדר ולראות את המקום". בדרכן החוצה נתקלו השתיים באזור מגודר ובדבר מה לא ברור המכוסה ברזנט ירוק. הן מצאו שלט המורה כי זהו הקבר של השייח רמאדן, מקום שהיה אתר עלייה לרגל של בדואים עד 1948. הדבר התמוה הוא שהשלט נותר במקום בעוד הקבר מוסתר ומכוסה. באתר הזה נוצר אחד התצלומים של בר אור.

לדבריה, "יש תמיד רשימה ארוכה של דברים או מקומות שאני רוצה לצלם ולאט לאט אני מבצעת אותה. גם כשאני בעבודה בסטודיו לצילום של 'רע' ואני לא עובדת על הדברים שלי - אני מרגישה שאני מיילדת אמנות. זהו תהליך מאוד מפרה בעיני, והוא גם דוחק בי לצאת אל היצירה שלי. אני מתחילה להגיד לעצמי 'השבוע לא צילמת', 'את לא מצלמת מספיק' וזה ממלא ברגשות אשם אך גם מעודד לפעולה".

בר אור מצויה כעת בתקופה לחוצה ומרגשת: היא בעיצומו של פרוייקט צילומי חדש ורחב היקף, ובנוסף, בעוד פחות מחודש היא תיסע ללונדון לשנתיים, ללימודי תואר שני במחלקה לצילום של הרויאל קולג'. המעבר ללונדון לא יכול שלא לעורר פליאה מסוימת בקרב מי שמכיר את תצלומיה - כי בר אור קשורה מאוד בעבודתה למרחב המקומי. "חלק מהשאיפה לנסוע ללונדון נובע דווקא מהרצון לערער את המקום הזה, המוכר לי כבר. גם הפעולה הצילומית שאני מייצרת כבר מוכרת לי. הפנטזיה היא שהנסיעה תאפשר לי חקירה של הארץ, של ישראל, פלשתינה, מזווית מרוחקת".

היא משווה את התהליך לטיפול פסיכואנליטי שבו מתרחק המטופל מעצמו ומנסה להתבונן בעצמו מבחוץ. "מהמרחק הלונדוני אני בוודאי אצטרך מתווכים - ארכיונים, אמצעי תקשורת או מוזיאונים למיניהם. אחד המקומות שאני מאוד רוצה לראות, למשל, הוא המוזיאון של טריסטרם - אותו חוקר שגילה את הטריסטרמית, הציפור שמקננת בנגב ובאזור מצדה. במוזיאון אמורים להיות פוחלצים שהוא עשה בעצמו מציפורים שלקח מהארץ והביא לשם".

הפרויקט העיקרי שבר אור עובדת עליו עכשיו מבוסס על מחקר ארכיוני ובו היא מתחקה אחר סיירי ארגון ההגנה אשר טיילו בארץ, למדו וחקרו אותה בשנים שקדמו לכיבושה ב-1948. "אני נוברת באינפורמציה מודיעינית אודות הערים והכפרים שהיו בארץ. מה שעשו הסיירים בעצם היה מיפוי של המרחב הנצפה, קיטלוג של הכניסות והיציאות ממנו, של נקודות התצפית הטובות, של בית המוכתר, הבארות, ועוד אובייקטים".

בעבודתה בחרה בר אור להתמקד באזור תל אביב. "זו העיר שלי, כאן גדלתי. אני משתמשת בסיירים כמורי דרך ומגדירה את השטח בעקבותיהם. אני מנסה מצד אחד לאמץ את הדידקטיות שלהם ומצד שני לבדוק איך הדברים נראים היום". אחד הדברים המעניינים בעיניה הוא שמרבית המקומות המתוארים בארכיונים עדיין מסרבים להיטמע בתוך העיר: "הם מסרבים ליישר קו. או שהם הפכו לפרוייקט נדל"ן כמו אקירוב או בניין ההסתדרות - או שהם נשארים כמין מקומות ששומרים על הלך הרוח הכפרי עם הטופוגרפיה הייחודית".

כאלה למשל הם אבו כביר או סומייל (אזור אבן גבירול ומגדל המאה). אחד הרגעים המרגשים לדבריה היה כשהיא נחשפה לפער הזה בסביבתה הקרובה ביותר: "תשע שנים למדתי בבית הספר הפתוח, ליד הבית ספר לטבע והגן הבוטני. היינו בורחים לשם לעשן סיגריות ועכשיו שמתי לב לראשונה לשרידי המבנים ולמה שעומד מאחוריהם. כמי שגדלה בעיר ומכירה אותה על בוריה ידעתי שאבו כביר היתה שכונה או כפר ערבי, אבל רק עכשיו קלטתי את העיוורון המוטמע בי, את ההרגל שלא לראות את המקומות האלה ובטח לא לשאול".

צדק ערבי בשדרות האוהלים

* מיקום: שד' רוטשילד בת"א * זמן: שנתיים * גודל: שולחן עבודה

על קרבתה למחאה המתרחשת ברוטשילד מספרת בר אור: "זה נכנס לי לתוך החיים, זה בתוך הווריד שלי כל הזמן: אני שומעת את הקולות לפני השינה, במקלחת, וכשאני קמה בבוקר, וזה נורא מרגש. יש משהו מלהיב בהתעוררות האזרחית הזאת, בכך שאנשים מרגישים שיש להם כוח להשפיע בגופם על המדיניות".

עם זאת היא מספרת, שעד שלא הקימו את מאהל 1948 ברוטשילד פינת חשמונאים, "לא הצלחתי להושיב את עצמי בשדרה. עד אז הצלחתי רק להיות אורחת במאבק ולתמוך בו אך לא לקחתי בו חלק פעיל. כל הדיבור על המאבק-הלא-פוליטי מוציא אותי מגדרי. אבל ברגע שנוצר מקום לייצג גם את המאבק הערבי יהודי, הרגשתי שיש לי מקום. כי הצדק החברתי לא נמדד רק בקריטריונים של רחוב רוטשילד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו