בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | חוצנים על הר הבית

בסטודיו הכמעט ריק שלו באזור התעשייה של בת ים, עם בריזה קרירה ונוף מרגיע, הפסל ראובן ישראל עורך חיבורים בלתי אפשריים בין עולמות

3תגובות

רק בסטודיו מעז ראובן ישראל לעשות את החיבורים המופרעים ביותר בין עולמות: בין ההיסטורי לעתידני, בין אסתטיקה דתית למדע בדיוני. באותה נשימה הוא גם הופך את הייצוגים הספציפיים ביותר לגנריים, אחידים, פסאודו-תעשייתיים. כך הם ממעוררים בצופים בלבול וחוסר התמצאות בזמן ובמרחב, לצד תחושת היכרות מסוימת.

אף שהוזהרתי מראש ש"הסטודיו ריק", היה קשה לתאר עד כמה. זה לא עצוב כמו לראות גן סגור, אבל משנה את היחס אליו - הסטודיו נראה ככל חלל, לאו דווקא של פסל. אמנם הפסלים הגדולים והמוקפדים המזוהים עם ישראל אינם, אך כפי שעיניים מתרגלות לחשיכה, כך הן גם מתרגלות להעדר הפסלים, ולאט לאט נגלים פירורים.

נדמה שגם ישראל, בן 33, מתבונן לראשונה בסטודיו מאז עבר אליו לפני כשנה. המעבר נעשה תחת לחץ גדול, כשנאלץ להתפנות מהמקום הקודם ומתוך צורך במקום לעבוד בו על התערוכה המשותפת לו ולצייר שי אזולאי, שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון תל אביב.

עד לפני כשנה עבד ישראל בדירתו הקטנה בדרום תל אביב. שלוש שנים עבד בתנאים שאינם מספיקים לצורכי עבודתו. בעקבות סכסוך עם בעל המבנה וצורך הולך וגובר במקום עבודה גדול יותר, יצא למסע חיפושים. כמו כן, הוא קצת מאס בנוכחות המתמדת של הסטודיו בחיים וחוסר ההפרדה בין השניים. "זו חוויה מוזרה ולא בהכרח טובה", הוא מסביר. "יכולתי להדביק פסלים בשתיים בלילה ולסגור קליבות (מלחצות) לפני השינה, אבל לא כיף לבשל על הפסלים, להתקלח לצדם וכן הלאה - הם לא נותנים לך מנוח".

באופן מקרי הוא חבר לצייר אלעד קופלר והשניים החלו לחפש חללים זולים יותר באזור התעשייה בבת ים. הם קנו שם חלל גדול במיוחד במבנה תעשייתי וחילקו אותו לשני חללים עצמאיים. מבחינות מסוימות האזור שבו נמצא הסטודיו דומה לאזורי התעשייה בתל אביב, דוגמת קריית המלאכה. עם זאת ישנם כמה הבדלים. כך למשל, מחלל העבודה של ישראל שבקומה השנייה יש נוף אל הים.

החלל הגדול והארוך משדר תחושת מרחב גדולה. בגלגולו הקודם שימש לאחסון תכולה של דירות וחולק ליחידות קטנות באמצעות מחיצות גבס שאותן הסיר ישראל. פרט לכמה ארגזי עץ ובהם עבודות ופינת עבודה מימין לכניסה, שנותרה כמעט ריקה מחומרי גלם, אין זכר לעבודות בחלל עצמו. כשמתקרבים לפינת הישיבה הסמוכה למחשב, מתגלים דברים חדשים. שם, על הקירות, תלויים תצלומים וגלויות שונות, ששימשו את ישראל כמקור השראה או כנקודת התייחסות בתהליך העבודה, אבל לא יצאו מהחדר, ולא רק פיסית: ציור קטן של אזולאי ובו מסגד כיפת הסלע, לצד שרטוטים ותצלומים של מתחם הר הבית, אבן השתייה ויסודות הבנייה של הכיפה. לצד אלה מודבקים תצלומים בשחור לבן של הופעת עב"מים במקומות שונים, שאותם הדפיס ישראל מהאינטרנט. על הקיר גם תצלום של מתפללים במסגד בעכו וגלויה ועליה ציור של דוצ'ו שבו ישו מגרש את השטן.

בעב"מים הוא החל להתעניין בעקבות בת זוגו המחזיקה אוסף ספרים בנושא. "כחסר כל ידע בתחום, התחלתי לחפש באינטרנט תוכניות תיעודיות של בי-בי-סי, פיסיקה למתחילים ותיאוריות מופרכות על עב"מים החוזרות לתקופות היסטוריות", הוא מספר.

הוא גדל במשפחה דתית בירושלים ועד לפני כמה שנים מעולם לא נכנס להר הבית. "מטעמי דת", הוא מסביר. "ישנו איסור לעלות להר הבית, משום חוסר הידיעה היכן נמצא קודש הקודשים שעליו אסור לדרוך. רחבת הר הבית מדהימה. לא הבנתי איך לא עשיתי זאת במשך כל כך הרבה זמן. זהו המקום הכי יפה שיש לנו גישה אליו".

מעבר למשיכה העזה שלו לאסתטיקה דתית, ישראל מתאר את העירוב בין הדת לחילוניות בהר הבית כ"ילדים משחקים כדורגל בפינה אחת, קבוצות יושבות במעגלים ולומדות, וישנם אנשים שגרים ממש בסמוך לחומה וכמעט נדמה שאת רואה את הכביסה תלויה על החבל".

המשיכה לדת ולמאפייניה החזותיים החלה אצלו כשהתלווה בילדותו אל אביו שכתב ספר על מנזרים בארץ הקודש. אחרי הצבא הוא נסע לראות אמנות באיטליה וביקר בעשרות כנסיות. "עם זאת, בפסלים שלי אין מדע בדיוני או הר הבית", הוא אומר. "הפסלים צריכים להיות מדויקים בעשייה של עצמם, מבחינה פורמלית, אבל חשוב לי שהם לא יהיו קריאים, אלא יישארו סתומים במידה מסוימת".

ליצירת הפסלים קודמים תהליכים בדו-ממד, ברישומים עצמאיים או בספר סקיצות. אלה נהפכו עם הזמן לעבודות העומדות בפני עצמן. ישראל עובד על ניירות בגדלים משתנים שהוא צובע בשחור או צבעים כהים, בטכניקה המאווררת את הצבע ולא אוטמת את הדף. עליהם הוא ממקם את הפסלים, לעתים מכמה זוויות שונות. כיצד מדמיינים את הזוויות האפשריות לפסל שטרם נוצר? "רציתי להפוך את עצמי למעין תוכנת מחשב המדמה את הזוויות", הוא מסביר.

ישנם גם רישומים שלו הכוללים מפרט הכנה ומזכירים דף הוראות של חנויות עשה-זאת-בעצמך. במשך שנים הוא היה משתמש בדימויים מעולם הרהיטים כי "היה לי חשוב שזה ייראה תחילה מוכר, מהסביבה היום-יומית", הוא מסביר. "הסביבה היום-יומית שלנו היא ברובה תוצר תעשייתי. אני מנסה לקחת ממנה בשביל למשוך אליה אנשים, שהגוף שלהם לא יעורר זרות, שהצבעוניות והחלקלקות הפתיינית תעשה את שלה ותרוויח את הזמן להתבוננות, אז הצופה מיד מבין שהוא לא מכיר כלל את מה שהוא מתבונן בו. כי זה לא כיסא ולא שולחן קפה. אין תשובה, ואני לא רוצה שתהיה תשובה".

האם הגדלים והרקע השחור של העבודות נבעו מהרצון ליצור זיקה למסך הקולנוע? "רציתי שהאובייקטים יהיו בתוך חלל ולא על דף. יכול להיות שהתהליך הזה הוא הוביל ועורר בי את העניין במדע בדיוני. ברגע שזרקתי את האובייקטים לתוך החלל הציורי השחור הם קיבלו פתאום תכונות חדשות".

הוא החל להשתמש בספר סקיצות אחרי שהוזמן לתוכנית שהות בת ארבעה חודשים בהרלם שבניו יורק. "במסגרת התוכנית כל אמן קיבל חדר ששימש אותו גם כמעין סטודיו והיה גם מרתף שבו הייתי עושה את הדברים המלכלכים יותר", הוא מספר. התקופה היתה לדבריו קשה אבל מפרה. "הבנתי שגם בתנאים מעטים כל כך ניתן ליצור פסלים. החיים שלי היו סביב אמנות - כל האנשים סביבי היו אמנים ורוב שעות הפנאי שלי הופנו לצריכת אמנות".

צובע בלילה

* מיקום: אזור התעשייה בת ים * זמן: שנה * גודל: מאה מ"ר

"הרגלי העבודה תלויים בצורכי העבודה", אומר ישראל. "השנה האחרונה, לקראת התערוכה, היתה עמוסה מהרגיל. בהתחלה הייתי בא לכאן בבוקר ועובד עד שבע בערב. מרגע מסוים התחלתי להילחץ יותר והייתי בא מוקדם בבוקר ונשאר לסשן של צביעות עד שתיים בלילה. כי יותר נעים לי לעשות צביעות בלילה כשהכל שקט פה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו