בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו אצל לוסיאנה קפלון

לוסיאנה קפלון ויתרה על הסטודיו שהועמד לרשותה לטובת עבודה בדירתה הזעירה בת"א. ממילא רוב יצירתה מתקיימת בחוץ, תוך כדי מפגשים עם אנשים

2תגובות

לוסיאנה קפלון קיבלה לרשותה סטודיו במסגרת לימודיה בתוכנית ההמשך של המדרשה בבית ברל, אך כמו רבים מחבריה העדיפה לעבוד מביתה. לדבריה, אופן העבודה שלה אינו מצריך סטודיו: היא נעזרת בחומרי קריאה, מקיימת דיאלוגים עם עמיתים וחברים ויוצאת לרחובות.

לפני שפנתה למדרשה סיימה קפלון, בת 30, את לימודיה במחלקה לצילום של בית הספר לאמנות מנשר. גוף עבודותיה מורכב לרוב מתצלומים, שחלק מהם הוצגו בתערוכת היחיד שלה בגלריית מנשר אשתקד, ולאחרונה מעבודות וידיאו.

דירתה, שהיא מכנה בהומור "צימר", היא דירת סטודיו בקומת הקרקע בשכונת כרם התימנים בתל אביב. חצר קטנטנה מרוצפת מובילה לדירה - חלל אחד המורכב מסלון ומטבח ומעליהם קומת גלריה לשינה. מלבד פינת ישיבה ובה ספה ושולחן קטן, מוצב סמוך למדרגות המובילות לאזור השינה שולחן עץ ישן ומהוה שעליו מונח המחשב ולידו המדפסת. "כרגע אני לא צריכה יותר מזה", היא מסבירה.

בשנה שעברה, כשהחלה ללמוד בתוכנית ההמשך וקיבלה חלל עבודה משלה, ניסתה קפלון ליצור לה כדבריה את החלל האולטימטיבי. "תליתי רפרנטים על הקיר, הבאתי דברים מהבית, ספרים, רהיטים, קומקום ואת תה המאטה"; המאטה הוא משקה דרום-אמריקאי רווי קפאין, שהיא שותה לאורך כל הפגישה. ואולם, "בכל פעם שהגעתי לסטודיו רק רציתי לצאת ממנו. בחוץ יותר מעניין ולא הצלחתי לנצל את המקום. הבנתי שאין לי סיבה להיכנס למקום האוטיסטי שהסטודיו יוצר". היא השיבה את מיטלטליה הביתה והמשיכה לעבוד.

לעבודתה זיקה ניכרת לביוגרפיה שלה - היא ילידת ארגנטינה, שעלתה לישראל בהיותה בת 16 - אך היא אינה מתרכזת רק בסיפור הפרטי שלה, אלא שולחת זרועות הרחק לשאלות חשובות של הגירה, זרות ומנגנונים של אידיאולוגיה.

תוך כדי לימודיה, היא מספרת, התוודעה לפרקטיקות אמנותיות שונות. "במנשר למדתי במחלקה לצילום, ופתאום הכרתי אנשים שעוסקים באמנות ובאים מרקעים ותפישות שונות", היא אומרת. "נוצרה קבוצה מגובשת ולפעמים אנחנו גם משתפים פעולה".

העבודה המרכזית שעשתה באותה תקופה ממחישה את שהיא מתארת: זוהי עבודת וידיאו ושמה "Ella" (היא, בספרדית). הסרט, שאורכו 15 דקות, מבוסס על הז'אנר השחוק של הטלנובלה. הוא מציג היפוך תפקידים בין עולים חדשים למהגרי עבודה קפלון ומשתמש במעמדה המרכזי של הטלנובלה באמריקה לטינית כדי לדון בסחר של בני אדם. רשימת הקרדיטים בסופו מלמדת על המספר הלא-מבוטל של אנשים שהיו מעורבים בעשייתו.

מתחילת הדרך קפלון שיתפה פעולה עם נתנאל פורנגן, גם הוא ממוצא דרום-אמריקאי, בוגר לימודי קולנוע באוניברסיטות תל אביב. יחד למדו השניים על הז'אנר. הכלל הראשון שקבעו להם היה לעבוד עם אנשים ממוצא לטיני, היא אומרת.

קפלון הבינה שכעולה חדשה מעמדה שונה מזה של מהגרת והחליטה להפוך את יחסי הכוחות: כוכבי הטלנובלה שלה הם דווקא מהגרי העבודה, בעוד שהצוות הטכני הורכב מעולים. "כל אחד מהמשתתפים בתהליך בא ממקום אחר באמריקה הלטינית והביא את המטען התרבותי שלו. השפה הז'אנרית היא שאיחדה בינינו", היא מסבירה.

התהליך, לדבריה, היה מרתק. "במשך שנה שלמה חיפשתי אנשים והכרתי אנשים חדשים שלא היתה לי שום סיבה או אפשרות להכיר קודם לכן".

המקום הראשון שהלכה אליו בחיפושיה היה הכנסייה אוונגליסטית בדרום תל אביב. "הגעתי לשם כזרה. גם בארגנטינה הייתי סגורה מאוד בקהילה היהודית, למדתי בבית ספר יהודי והייתי בתנועות נוער. מדהים לראות איך יוצרים קהילה כל כך אחרת בתל אביב. אמנם ראו שאני זרה, אך ברגע שדיברתי בספרדית קרה משהו. פניתי למנהיגים של הקהילה, הם והאנשים ששוחחתי אתם היו פתוחים מאוד ואף רצו שאנשים יכירו אותם, רצו שתהיה להם נראות".

עד לאותה העת, היא אומרת, לא חשבה על המהגרים. "עד אז לא שאלתי מה ההבדל ביני לבינם, ובמהרה נחשפתי לבעייתיות הגדולה של זה. הזכות שלי כיהודייה נראתה לי לא הוגנת".

תהליכי השיקוף, וערעור האידיאולוגיה שהביאה אותה לישראל, החלו להתעורר עם לימודיה במנשר. "התחלתי להבין את המנגנון שמייצר את האידיאולוגיה הציונית, שמרוב שהייתי בתוכו לא שמתי לב אליו. האמנות איפשרה לי להסתכל על זה מבחוץ".

את אחת מסדרות הצילומים המוקדמות שלה צילמה במרכזי קליטה שונים בישראל. "בכל עיר יש אוכלוסיה אחרת שמאכסנים אותה שם", אומרת קפלון. היא ביקרה באשדוד, לוד, רעננה, אשקלון, קרית גת ועוד. תחילה שוחחה עם העולים וצילמה את דיוקנאותיהם. לאחר מכן הבינה כי מעניין אותה יותר להתמקד במרכיביו של המנגנון שמייצר אותם כישראלים בהליך מזורז. בתצלומיה נראים המרחבים של מרכזי הקליטה, הכתובות על הלוח בכיתות הלימוד, מפת ארץ ישראל השלמה, סמלי המדינה, תמונת הנשיא וראש הממשלה ועוד.

סדרה מאוחרת שלה, שהוצגה בתערוכת היחיד במנשר והובילה במידה רבה גם לעבודה דמוית הטלנובלה, צולמה בבואנוס איירס. קפלון נוסעת בכל שנה לבקר את משפחתה בארגנטינה, אך מעולם לא צילמה שם לפני כן. "קשה לצאת עם מצלמה החוצה ברחובות בואנוס איירס", היא מסבירה. "זה מפחיד ולא בטוח להסתובב עם דברים יקרים".

היא בחרה איפוא לצלם בשכונת וילות יוקרתיות, המרושתת כולה במצלמות במעגל סגור ובין כל כמה בתים בה מוצבת עמדת שמירה. הסדרה שיצרה מורכבת מתצלומים, חלקם מרחוק וחלקם מקרוב, של משרתות העובדות וחיות בווילות ויוצאות כל בוקר לנקות את הבתים, הגינות ואף את הרחוב מחוץ לשער הראשי. "גם לנו היתה מישהי שגרה אתנו, זה מאוד נהוג", היא אומרת. "זו מעין תרבות אירופית, שעשירי ארגנטינה ואף מעמד הביניים רצו לנכס לעצמם. אצלנו זו לא היתה משרתת והיא לא לבשה מדים, אבל זה היה הכי טבעי בשבילנו". כמו בעבודת הטלנובלה, גם בסדרת התצלומים נשים אלה עברו לקדמת הבמה.

מלבד אמנותה שלה, קפלון חברה זה ארבע שנים ב"תנועה ציבורית" - קבוצת מיצג ומחקר הפועלת במרחב הציבורי ומקיימת טקסים, הפגנות, ריקודים ועוד. מבחינתה ההצטרפות לפעילות זו היתה תהליך טבעי: "הרי הגעתי לישראל עם גרעין עלייה של תנועות נוער והייתי פעילה בהן שנים. הכרתי את הפרקטיקות האלה מקרוב, הרגשתי הזדהות וזיקה גדולה לדבר הזה - הביחד. ברור שכשנכנסתי ל'תנועה ציבורית' זה היה בשביל לפרק את המכניזם שמייצר אידיאולוגיה ולייצר אותו מחדש". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו