רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיתות של תקווה

גליה גור-זאב חולקת סטודיו, שנמצא בבית ספר שחדל לפעול בגני תקוה, עם קולגה. הריחוק מהבית מסרבל את העבודה, אך מאפשר לה להתרכז

תגובות

אף על פי שהסטודיו שלה נפרד מהבית ולאחרונה אף מרוחק ממנו, עבודתה של גליה גור-זאב לא חדלה מלעסוק בבית, לעמוד על מרכיביו, על הארכיטקטורה והשימוש במרחב ועל דייריו, בני המשפחה והחברים. מאז ימי לימודיה בבצלאל ועד היום היא חולקת את הסטודיו שלה עם חברתה משכבר הימים, הצלמת יהודית גואטה.

הסטודיו של גור-זאב, בת 58, נמצא בגני תקוה, וזה אינו עניין של מה בכך בעבורה. לפני שלוש שנים עברה אליו, ועד היום היא לא מצליחה להתגבר על המחסומים שעורר בה המעבר. הסטודיו ממוקם בקומה השנייה של מבנה ציבורי ישן ששימש במקור כבית ספר. משנסגר, נמסרה הקומה הראשונה למשרד הביטחון והיא מתפקדת כמרכז שיקום לנכי צה"ל המקיים פעילויות-יום הכוללות סדנאות יצירה, חוגי התעמלות ועוד. שאר הבניין, שהועבר לבעלות המועצה האזורית, הוקצה לאמנים ביוזמתו של ראש המועצה חובב האמנות אבישי לוין.

שכניה של גור-זאב הם האמנים טל אמיתי, חיימי פניכל ודינה שנהב. את החלל של גור-זאב, ששימש בעבר ככיתת לימוד ונראה כך גם היום, היא חולקת כאמור עם גואטה. השתיים למדו יחדיו בבצלאל בין השנים 1984-1988, חלקו במשך עשור סטודיו בסדנאות האמנים והקימו (יחד עם דפנה איכילוב) את קבוצת לימבוס ואת הגלריה באותו שם שפעלה בין השנים 1993 ל-2006. "אנחנו כמו משפחה", מעידה גור-זאב על הקשר ארוך השנים. "אין שום דבר שיכול לקרות לנו או בינינו ולאיים על העבודה. כל אחת תולה את העבודות לקראת תערוכות ויש בינינו דיבור קרוב מאוד".

כשעברו לסדנאות עבדו במתחם גם האמנים יואב אפרתי, ג'ניפר בר לב, נחום טבת, חנה סהר ושרון יערי (השניים האחרונים עדיין מחזיקים שם בסטודיו). כשרק נכנסו אליו, שקלו השתיים לחלק את החלל או לחלופין לחלק את הימים בשבוע. "זה עבד לתקופה קצרה. ברגע שנרגענו הכל קרה באופן טבעי, לפעמים כל אחת עבדה לבדה במקום, ואם היה קורה שנפגשנו היינו פותחות בקבוק יין". מבחינתה של גור-זאב, העבודה בסמוך לגואטה, גלריה לימבוס ועבודתה האוצרותית קשורות יחד באיזשהו צורך בעשייה משותפת, בשיחה ובדיאלוג. "העבודה המשותפת עם יהודית ובלימבוס איפשרה לנו להמשיך את סוג החממה שהרגשנו שהיה לנו בבצלאל, שם כולם מדברים עם כולם ומתייעצים".

בתום עשר שנים הן נאלצו לפנות את הסטודיו בסדנאות, כדי שמחזור חדש של אמנים ייכנס. "זה נגמר בעצב רב", היא מכריזה בדרמטיות מהולה בהומור. "לוקח לי הרבה זמן להתרגל למקום. בשנה הראשונה הייתי מגיעה כמעט כל יום עם הראש למטה, נכנסת פנימה בלי שיראו אותי, מתיישבת ליד השולחן בסטודיו ויוצאת החוצה לאחר עשר דקות. לוקח לי זמן להתרגל לרעשים של המקום, לאור שנכנס אליו, להרגיש מספיק נוח בתוכו, שיוכל להכיל אותי ואת המחשבות שלי, שארגיש בו טוב, שהוא מפרגן, שארגיש בו בבית". יתרון ועניין נוסף בסדנאות היה הסמיכות של הסטודיו לחלל התצוגה שבו הזדמן לה להציג מספר פעמים.

ממבט חטוף בסטודיו הנוכחי ניתן ללמוד כי השתיים אינן מרבות להגיע אליו. גור-זאב מודה שיש עדיין ארגזים שמעולם לא נפתחו. כמו כן, מאז שעברו תיכננו לפנות את אחד הקירות בסטודיו בעבור הדפסות ניסיון שישמשו אותן לקראת תערוכות, אך טרם הספיקו. מלבד גוף העבודות האישי של כל אחת מהן, הן מחזיקות גם את ארכיון לימבוס הכולל הרבה ניירת, תמונות ועותקים של הספר שהוציאו בסדרת "קו אדום" של הקיבוץ המאוחד - "לימבוס, צילום, מקום".

הסטודיו, בעבור שתיהן, הוא קודם כל שולחן עבודה. גור-זאב עובדת על שולחן עץ ישן ויפה בצד החלל, סמוך למתקן גדול שבנו לאחסון עבודותיהן. גואטה עובדת מולה על שולחן בצדו השני של הסטודיו. השולחן הוא גם מוטיב חוזר בעבודותיה של גור-זאב, לעתים כדבר עצמו ולעתים כמטאפורה. אחת התערוכות שהציגה בסדנאות האמנים, למשל, נקראה "סדר" ועסקה בין היתר בתפקידו המרכזי של השולחן במשפחה, בטקסיותו, בהיותו מקום מפגש.

"כל הדינמיקות והיחסים שמתקיימים סמוך לשולחן, סידור השולחן, ספירת המלאי של מי בא לאכול ומי לא. כל זה התחיל מזיכרון מוקדם שלי מהילדות, לפני שמשפחתי נסעה לברזיל בעקבות עבודתו של אבי. אמא שלי לימדה אותנו, ‘הקופים מקריית שלום', הליכות ונימוסים מבית היוצר של חנה בבלי. פתאום חל משטור חריף על כל ההתנהלות סביב השולחן", היא מספרת.

לכל פרויקט, סדרה או תערוכה של גור-זאב יש ספר סקיצות נפרד המלווה את כל שלבי התהליך. היא החלה לעשות כן שנה לאחר סיום לימודיה בבצלאל, כשעומר - בתם הבכורה של גור-זאב ובן זוגה האמן רענן חרל"פ - נולדה, ומאז צברה ספרים רבים שאותם היא שומרת בביתה. "הבנתי שאם אני אעבוד עם המצלמה על הכתף ואצלם בכמויות לא אעשה כלום, אז התחלתי לעבוד כמו מעצבת גרפית - יש סקיצה ויש ביצוע".

על קירות הסטודיו תלויים שני סטריפים מסדרת העבודות האחרונה שלה, "צופים", המצולמת - כמו עבודות רבות שלה - בכיכובם של בני משפחה, שדיוקנם בוקע מרקע שחור עמוק. בסדרה זו צילמה גור-זאב בני משפחה וחברים כשהם מטים את ראשם מטה והיא נמצאת תחתיהם, ללכוד את דיוקנם כשעור פניהם רפוי, והם אינם יכולים לשלוט בהבעתם. עבודה זו צולמה במרפסת ביתה במרכז תל אביב. הסיבה לכך היתה מחסום הסטודיו.

"אם הייתי מצלמת פה זה באמת היה יותר נוח, אבל אני מאוד אטית בעשייה שלי, בגיבוש הרעיון ובצילום עצמו. כל אחד מהמצולמים אני מצלמת לפחות פעמיים, וכל פעם לנסוע לגני תקוה נראה לי מופרך, ולא בסדר להריץ אנשים לפה".

לדבריה, "אני במצב אחר כשאני לא בבית. בבית אני לא יכולה לשבת על הדברים האלה. יש משהו לא נקי בבית מבחינת יכולת הריכוז שלי בו. דווקא לעבודת האוצרות הבית מאוד מתאים לי. אך התהליך של הדף הלבן אינו מתקיים שם". כשהיא כן מגיעה לסטודיו, היא בעיקר יושבת על ספר הסקיצות, מצלמת ובונה מודל לקראת תערוכה מתוכננת. "העניין הזה של הסטודיו, זה שהוא רחוק, זה אמנם מגבלה אך זה גם מאפשר את הניתוק מכל השאר ומאפשר לי להיות מרוכזת. גם כשאני באה בלי שמץ של מושג על מה אני הולכת לעבוד, אני יכולה לשבת כמה שעות טובות, לכתוב או לשרבט ויצאתי בסופו של יום עם משהו. זה שווה את זה". *

סיפורי בדים

 מיקום: גני תקוה

 זמן: שלוש שנים

 שטח: 50 מ"ר

בפינות שונות בסטודיו צצים מדי פעם פרטים מוכרים מתוך עבודותיה של גליה גור-זאב, ובייחוד מהתערוכה האחרונה שהציגה בסדנאות האמנים "אחרי דבר", שהוצגה ב-2009. לאחר מות אביה (אמה הלכה לעולמה קודם לכן) החלה לצלם את הדירה שלהם בתל אביב, את התכולה המעידה על החיים שהיו בה, על הסממנים התרבותיים והתקופתיים שאפיינו אותם. בהמשך צילמה את פינוי החפצים מהבית, את הקירות הערומים והמדפים המתרוקנים. בין היתר צילמה גם כמה "דיוקנאות" של חפצים, כמו חליפותיו המחויטות והעניבות של אביה, שנהג ללבוש וסירב להותירן מאחור ולהיטמע בנוף המקומי. אלה עדיין שמורות על מתלה בסטודיו, ונוכחותם בחלל כבדה כמו הבדים שמהם הן מיוצרות. "כיסיתי אותן קצת, כל פעם שנכנסתי לפה וראיתי את החליפות הייתי מקבלת זץ כואב, אך אני מבינה שאני גם לא כל כך רוצה להיפרד ממנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true