בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו אצל יוסף-ז'וזף דדון

הוא מחלק את זמנו בין אופקים לתל אביב, ושני חללי הסטודיו שלו שונים בתכלית זה מזה: את האחד הוא גודש בחפצים, את השני הוא מקפיד לרוקן

2תגובות

לפני שנה וחצי שכר האמן יוסף-ז'וזף דדון סטודיו קטן בדרום תל אביב. הוא סידר אותו בעדינות והציב בו מעט רהיטים סטנדרטיים, בעיקר מאיקאה. הסטודיו הזה הוא בשבילו כמו חדר בבית מלון: בלתי תלוי, שקט ואנונימי - קונסוליה בעיר זרה. הוא נועד לשמש לו בסיס משנה לסטודיו העיקרי שלו, דירת שיכון בעיר אופקים, שבה הוא גר זה כשלושה עשורים.

על שולחן העבודה שלו עומד מחשב נייד ולצדו כמה אבני גיר מדבריות וקקטוס בעציץ. מקורן של האבנים, הוא מספר, במשרדים הנטושים של חברת הפוספטים כימיקלים לישראל. במובן מסוים הן מביאות קצת מהנגב לחלל העירוני. האור בחלל הסטודיו רך ומסונן באמצעות וילון לבן. ברגע אחד מרים דדון את אחת האבנים ומצמיד אותה לחלון. בשמש, צבעה נהפך פתאום לשחור ואחיד. במדבר, הוא אומר, קשה להבחין בפרטים בגלל האור המסנוור.

בסטודיו שבאופקים, מנגד, דדון מגיף את התריסים עד כדי החשכה ולא מאפשר לבוהק לחדור פנימה. על הרצפה פיזר שטיחי צמר, שעליהם ערימות רבות של ספרים. נדמה שהספרים, ספרי אמנות והגות בצרפתית בעיקר, משמשים באופקים כיסוד המקביל לאבנים בתל אביב - שגרירים חומריים ממקום וזמן אחר. כמו בעבודותיו המינימליסטיות, המדויקות בבחירותיהן, דדון מכניס לחללים שבהם הוא עובד חפצים ספורים וסימבוליים. גם לשטיחים יש אם כן הסבר: הם מיועדים להשקיט את המבט ולמקד אותו בדוגמה צבעונית וחזרתית, לאחר המעבר מהסנוור החיצוני לכהות של פנים הדירה.

דדון נולד בעיר ניס שבדרום צרפת ועלה לישראל ב-1981, כשהיה בן שש. המשפחה התיישבה באופקים, עיר שהמציאות בה שונה בתכלית מזו שבה גדל לפני כן. "פער קיצוני, אבל לא היתה לנו ברירה", הוא מעיד היום. אמו, שמתה לפני כמה שנים, נולדה באלג'יריה ואביו במחוז בריטאני שבצרפת.

אף שהמשפחה אינה דתית, למד דדון בישיבה במשך 12 שנה. למעשה, הוא מספר, תמיד יצא מאופקים וחזר אליה שוב ושוב. הוא קשור לעיר הדרומית בקשר שאינו מסוגל להסביר במלים: היא מקור ההשראה שלו וגם המקום היחיד בעולם שבו הוא מסוגל באמת לשבת ולחשוב. על כן הוא חולק את השבוע בין אופקים לתל אביב - "שלושה ימים פה ושלושה ימים פה". מקום אחד נועד לעבודה מדיטטיבית ושקטה, ללא הפרעות. השני - לפגישות ושיתופי פעולה. בין לבין, הוא מציין, יש "עוד חלל סטודיו, שלישי - האוטובוסים הלוך ושוב, שבהם אני נמצא בעצם יום בשבוע.

"כשאני מגיע לסטודיו באופקים, אני לא מדליק את האורות", הוא ממשיך ומספר. "אני נשאר כמה שיותר זמן בוואקום, בחושך, בשקט ובריח של חלל סגור. מה שלא עושים, החול מסופות הרוח בחוץ נכנס ומתיישב על הכל, משאיר שכבה אחידה של אבק. האדמה הזאת היא כמו מוות, אבל גם כמו חיים".

במשך השנים עברה השכונה שלו תהפוכות. "בהתחלה היו הרוב יוצאי אתיופיה", הוא אומר, "אבל הם נדחפו החוצה ורובם עברו לעפולה. היום אני גר בעצם במרכז שכונה חרדית". בדומה לשינויים החברתיים, סביבת הסטודיו מקפלת גם את ההיסטוריה האדריכלית המודרנית של ישראל לתוך רדיוס מצומצם: מהחלון נשקפים בתים צמודי קרקע לצד שיכונים מוזנחים משנות ה-60 וה-70.

אפשר היה להניח שקשה ליצור אמנות בסביבה כזאת, אבל דדון מעיד שהסביבה היא דווקא חומר הגלם שלו. "כל אופקים היא כמו הסטודיו שלי. גם בילדות תמיד אהבתי להסתובב במפעלים בעיר, והאסתטיקה לא מוכרחה להיות מה שנחשב אסתטי במקום אחר. השיכון הישראלי, האם הוא לא יכול להיות בעצמו בעל ערך?"

דדון החל לתעד את סביבתו בווידיאו ובצילום ויצר בין השאר את טרילוגיית הסרטים "ציון" בהשתתפותה של רונית אלקבץ. "ציון" הוצגה במרכז תערוכת יחיד שלו שאצרה דרורית גור אריה במוזיאון פתח תקוה ב-2007 וכן הוקרנה במוזיאון הלובר, שאף תמך בהפקת הסרטים. כיום מוצגת תערוכה חדשה שלו במוזיאון פתח תקוה, גם היא באוצרות גור אריה, ותערוכה נוספת מוצגת בגלריה "הבועה הצרפתית" במכון הצרפתי בתל אביב.

שמן של שתי התערוכות הנוכחיות הוא "אופקים" והן מציגות צדדים עדכניים יותר של עבודתו, שנכנסה לאחרונה לתחום החברתי והקהילתי באמנות. בשנים האחרונות, למשל, הוא משתף פעולה עם איציק קריספל, פעיל חברתי בולט באופקים, ועם משרד האדריכלים אפרת-קובלסקי; אתם תיכנן פרויקט אדריכלי שעיקרו הפיכת מפעל "אופ-אר" הנטוש שבאופקים למרכז תרבות וחברה. בשנות מיתון ומשברים כלכליים, אפשר לראות כי בעולם מתממשים פרויקטים בין-תחומיים וחברתיים כמו זה, על אף אופיים האופטימי והאוטופי כמעט.

"לפני שהתחלתי את הפרויקט החברתי באופקים, הרגשתי שזה מקום שכבר אין לי מה להיות בו לאחר שאמא שלי נפטרה", מספר דדון. "הרי זה מקום ללא שדה אמנותי כלשהו. בארץ, בדומה למדינה כמו ברזיל למשל, יש מדיניות של מחיקה - שם של ג'ונגל, כאן של מדבר, שם של שבטים מקומיים ופה של פלסטינים. מה שיצא הוא שהרפרנט האסתטי שלך מצומצם מאוד: השיכון, הגגות, הקרמבו במכולת. החלטתי, בכל זאת, שאני לא אעזוב ושעכשיו אני חייב יותר ליצור שפה ממה שקיים".

וכך, בעבודותיו האחרונות מופיעים בין השאר משאית, טיל חלוט, ציורי גרפיטי של בדואים, כבישים מאובקים. "הרגשתי שלהיות אמן בישראל זה להיות משהו שלא בהכרח קשור למה שנעשה בחו"ל. המחשבה על האדריכלות פה עזרה לי להבין מי נגד מי. אני מרגיש באופקים שאני מגיע למקום שהוא סוף העולם. מצד אחד, זה דבר די קשה. אבל מצד שני, אין לי טרדות, הרי מי בא לבקר אותי שם? המדבר והשקט של הפריפריה, החיים הפשוטים, אלה דברים שמביאים אותי לשפיות ביצירה. בתוך זה, במקום שאין בו אף אחד מבחינתך, שיש בו שקט באמת, יש ריק שגורם לך לקום בבוקר ולהגיד - ‘או-קיי, אז מה יש לי לומר היום?'" *

סוג של בועה

* מיקום: בתל אביב, רחוב לבונטין; באופקים, שכונת בן גוריון

* זמן: בתל אביב שנה וחצי; באופקים 30 שנה

* שטח: בתל אביב, 16 מ"ר; באופקים, 70 מ"ר

בדומה להבדל הקיצוני שחווה בילדותו בין החיים בצרפת לאלה בישראל, דדון מקפיד כיום על שוני גדול בין חללי הסטודיו שלו בתל אביב ובאופקים. את האחד הוא ממלא בחפצים, את השני מרוקן.

"אני אוגר באופקים את כל הספרים שלי, וגם הרבה גלויות של צלמים מערביים שצילמו באלג'יריה, מרוקו ותוניסיה", הוא מספר. "הבית בילדות היה סוג של בועה - כשיצאתי ממנו החלפתי בגדים, כדי לא לעורר שאלות ומבטים מיותרים. בתל אביב, היכן שיש הכל, אתה בכלל לא חושב על זה כשאתה יוצא לרחוב. אבל עם השחרור, אתה נמצא בעיר מיד בקונטקסט, בתחרות. זה יכול לעזור, אבל גם להזיק מאוד לאמת של היצירה שלך כאמן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו