בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסטודיו של יהודה פורבוכראי

יהודה פורבוכראי לא מפריד בין החיים הפרטיים שלו לבין היותו צייר. בסטודיו שלו בתל אביב יש גם מיטה ובו מיישם את המשפט: עושה, שותה ואוכל אמנות

5תגובות

בדומה לסביבה שמחוץ לו - בתי המלאכה, המוסכים והסדנאות של דרום-מזרח שכונת מוניטפיורי בתל אביב - מסודר הסטודיו של הצייר יהודה פורבוכראי בצורה גסה ומחוספסת. בדי קנווס משומשים פזורים על הרצפה, אחרים תלויים בשכבתיות על הקירות, והשפרצות צבע מעבודות שיצר בחלל לאורך השנים השאירו חותמן גם על התקרה. פורבוכראי, שעובד במקום כבר כעשור, מתייחס לסטודיו כמו שמתייחס נגר לסדנתו - חלל שימושי ולא מוקפד או מלוקק. גם השיחה אתו, מתברר, נטולת רסן או מסכה. "היום אני כבר בן 62, אבל לא רואים, כי אני מתנהג כמו מפגר!", הוא מעיד, ונשען על כורסא ישנה ומרופטת שעומדת בפינה.

פורבוכראי, יליד איראן, עלה עם משפחתו לישראל כשהיה תינוק בן חצי שנה. "הסטודיו הראשון שלי היה בבית, במרכז תל אביב, בתוך מרפסת סגורה למעשה", הוא מספר על תולדותיו, "אבל הבית התחיל להסריח מצבעי שמן וצבעים תעשייתיים שאתם עבדתי, כמו סופר-לק או סופר-קריל, והיה ברור שאת אחד מהם - הבית או הסטודיו - צריך להעביר למקום אחר. עברתי אז לסטודיו ברחוב טשרניחובסקי, ושנים אחר כך, לפני יותר מעשר שנים, שמעתי על כמה אמנים ששוכרים פה סטודיו באזור. דגנית ברסט, תיאטרון תמונע, איציק ליבנה - הם היו הראשונים שהעזו להיכנס לאזור הזה, שכולו היה אז הימורים, בתי זונות ומוסכים. אפילו פה בבניין דקרו פעם מישהו, באיזו מריבה שהתפתחה למטה. הגעתי בוקר אחד לסטודיו וכל חדר המדרגות היה מלא בדם. זה לא היה מקום ‘נחמד' לבוא אליו".

אורי גרשוני

מצבים כאלו מרתיעים לרוב, אך פורבוכראי מעיד כי בעבורו הם חומרים למחשבה ורעיונות לעבודה. ציוריו לרוב גדולי מידות, חלקם צבעוניים מאוד וחלקם שחורים-לבנים. "אני מחפש בזבל את מה שאנשים זורקים. לא שאני אוסף את השאריות, הן פשוט מעניינות אותי להסתכלות. לא מעניין אותי להיפגש עם אמנים או עם אוצרים, להתרועע בפתיחות תערוכה; אני אוהב לדבר על כדורגל, לצחוק עם אנשים, לראות את החיים". כחלק מתפישה זו, וגם כמקור לפרנסה נוספת, מעביר פורבוכראי את שעות הערב והלילה, לאחר היום בסטודיו, בעבודה כברמן במסעדה תל-אביבית תוססת וידועה.

בצעירותו, צייר פורבוכראי "פרחים, כמו שאמא שלי אהבה" והלך ללמוד ציור במכון אבני. הוא מסביר שעוד כילד קיבל מחמאות מחבריו לכיתה על ציוריו, וכשנשאל מה יעשה כשיגדל ענה "צייר, אין לי מושג מדוע". מוריו לא הצליחו, לטענתו, לענות לו על התהייה מדוע ציורי פרחים לא נחשבים כאמנות לעומת עבודות של רפי לביא. "כשסיימתי, עדיין לא הבנתי מה זה להיות צייר. השאלות המשיכו כמו לפני הלימודים. לא הלכתי למסיבות, הייתי יושב ומצייר".

הפרחים נעלמו עם הזמן והוחלפו בעבודות ציניות, חושפניות ולעתים גרוטסקיות בציור, צילום וטכניקה מעורבת. ברבות מהן מופיע הוא עצמו, כל פעם כדמות אחרת: לעתים אשה, לעתים גבר; פעם ליצן ופעם רקדנית. הן מזכירות בחזותן עבודות של יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ או אפילו ז'ק מורי קתמור משנות ה-70 וה-80. בתערוכה שהציג בשבוע שעבר בגלריה טבי לאמנות בתל אביב, לרגל הוצאת ספר-אמן חדש שלו, כלל כמה מאותן עבודות, שיצר ב-1978-1980. התערוכה הקצרה הוצגה לשבוע בלבד והיתה הזדמנות חד-פעמית לצפות בעבודותיו אלו מחדש.

"אין הבדל בין החיים הפרטיים שלי לבין זה שאני צייר", אומר פורבוכראי. "מקובלת עלי התיאוריה שמה שאתה עושה, שותה ואוכל זה אמנות". בחדר אחורי בסטודיו הגדול סידר לעצמו מיטה, אך הוא לא משתמש בה כמעט שכן "הסביבה בדרך כלל רועשת מדי למגורים". מטבח קטן משמש אותו בעיקר לשטיפת מכחולים, ובמקום כלי בישול מסודרות בו בדחיסות מאות עבודות אמנות שלו על מדפים צפופים. "אלה עבודות משתי תערוכות שונות: ‘הבה נגילה' שהוצגה בגלריה ג'ולי מ. ומעוד תערוכה שהוצגה ב'זמן לאמנות' בתל אביב. ב'הבה נגילה', למשל, היו מאות עבודות בתצוגה, ונוצר מצב שאין מה לעשות איתן אחר כך", הוא מספר. על כן, אין לדבריו בעיה עם השמדה של עבודות של עצמך. "הסטודיו נהפך לסוג של מחסן, במקביל לשימוש שלו כחלל לעבודה. זה דבר שלא קל לחיות אתו. לכן, מדי פעם אני קורע עבודות ישנות ומשאיר את הטובות. זה דבר שכביכול ‘אסור' להגיד אם אתה אמן. אבל ממרום גילי - למרות שאני לא כזה תרח - אני רואה הרבה מקרים שאמן מת ומשאיר אחריו עיזבון ענק של עבודות ואז המשפחה שלו משועבדת לדאוג להכל. מי צריך את זה? זה עוול. אני מתכנן לעשות מתישהו כזה קומזיץ, ואני אשמיד בו את כל העבודות שאני לא הכי אוהב".

בסדרה חדשה של עבודות, מתאר פורבוכראי נופים נוטפי קיטש שחוזרים פתאום למוטיבים של הפרחים מצעירותו. עם זאת, שולי הציור שחורים ומדגישים את האופי הקיטשי של הציור, כמו גלויה. על גבי הנופים, הוא מוסיף כתובות כמו "זיל-הזול" או "במבצע". השילוב של מאפיינים אלה מייצר תמונת מצב מדכאת למדי, שנובעת לדבריו של פורבוכראי ממות אמו, מהמחאה החברתית וגם מ"מה שקורה היום באמנות הישראלית. הכל נהיה כאן היי-טק, הגלריות הן כמו חנויות והכל מתאים לטלוויזיה, קנקן ולא מה שבתוכו. זה דבר די מתסכל לראות, יחד עם כך שאני בעצמי אחד מאלה שאני גם מתלונן עליהם. אותו דבר קורה בבתי הספר לאמנות: אין לי להגיד על המצב שלהם מלים טובות. אם המרצים בבתי הספר לא היו תלויים במשכורתם במוסדות, אני בטוח שהם היו כבר נסגרים. ללמוד אמנות במשך ארבע שנים? זה מוגזם. ובסופו של דבר, לא רואים מהבוגרים הצעירים בשורה". את העניין לציוריו, מציין פורבוכראי, הוא מוצא לא בתערוכות אלא במקומות סתמיים כמו התחנה המרכזית החדשה בתל אביב או בסופר-מרקט יומיומי.

בשנים האחרונות השתנתה שכונת מונטיפיורי ונהפכה לשכונה אופנתית למדי למגורים, "יאפית" לתיאורו של פורבוכראי, אם כי היא עדיין מחוספסת. "אני לא שייך לדור הזה. הסטודיו שלי לא שונה מהמסגר או המוסך למטה, פשוט הסיטואציה היא שונה. אני במקרה זכיתי ליהנות בדרך כלל מהעבודה שאני עושה". *

מת משעמום

* מיקום: רחוב בן אביגדור בתל אביב

* זמן: עשר שנים

* שטח: 140 מ"ר

"לפעמים אני בא לפה רק כדי להקשיב לרדיו, כדי לראות טלוויזיה. אני מרגיש שזה מגרש המשחקים שלי פה", אומר פורבוכראי. "הבית, לעומת זאת, הוא המקום בשביל ללכת לנוח. ויש ימים שאני קם בבוקר ואין לי כוח ללכת לצייר, אבל זו כבר רוטינה של עשייה וזה יותר חזק ממך. לרוב אני מצייר כדי לחלץ את עצמי ממצב, מסיטואציה, ולפעמים אני פשוט מת משעמום ובא לי לצייר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו