בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיבוץ מקלט: ביקור סטודיו אצל עמית קבסה

החברים סביבו מגדלים פירות וירקות כשהוא מייצר אמנות. ולמרות המאבק על הלגיטימציה להיות אמן, עמית קבסה בחר בשקט של קיבוץ מגל

16תגובות

עמית קבסה עובד במבנה מחסן גדול במרכז קיבוץ מגל. דלתו צבועה באדום וגובלן לבן תלוי מעליה. על צד המבנה מטפסת שעונית (פסיפלורה) ומסביב עצי פרי. השעה היא שעת ערב מוקדמת ורחש יום העבודה כבר שקט; מדי פעם נובח כלב ומכונית יחידה משמיעה קול. מעניין שדווקא כאן מייצר קבסה את ציוריו האינטנסיביים כל כך.

קבסה, בן 35, נולד וגדל בקיבוץ מגל. במשך 15 שנים, הוא מספר, צייר בתוך מקלט - בחלל תת-קרקעי וטחוב, עד שעבר לחלל הסטודיו הנוכחי שלו לפני שלוש שנים. לפני כן, שימש המקום את אשתו, שני, שהחזיקה בו חנות לרהיטים ופריטי יד שנייה. "היו פה הרבה ‘סלונים' - מערכות ישיבה, אהילים, בדים צבעוניים".

לאחר שהוחלט כי לא ימשיכו להפעיל במקום את החנות, התחיל קבסה לארגן אותו מחדש כחלל עבודה לעצמו. "עדיין נשארו קצת רהיטים מהחנות", הוא מציין, מצביע על ארון קיר מהודר-לשעבר משנות ה-40, שבתוכו מסודרות כעת צנצנות צבע, "אבל בסך הכל, ניסיתי לפנות את הרוב ולהשאיר כמה שפחות קישוטים".

בחציו השני של המבנה פועל הפאב הקיבוצי, שמוגדר כפאב "אירי". בין הסטודיו לפאב יש קיר חוצץ, אך המוסיקה והרעשים חודרים אותו. קבסה, בכל מקרה, אינו מוטרד מהרעשים. להיפך, הוא דווקא אוהב אותם. הם רעשים של חיים, שחשובים בעבורו כאשר כל הקיבוץ "מת", לתיאורו, אחרי רדת השמש. "אם הייתי יכול, ודאי שהייתי שוכר סטודיו בתל אביב", הוא מעיד, "אבל בעיר, גם באזור פחות מרכזי, היית משלם על חלל כמו זה לפחות 3,000 שקל - כלומר לפחות פי שלושה ממה שאני משלם בקיבוץ". יש אמנים שאינם חייבים מרחב רב לעבודה, שבשבילם סטודיו הוא חלל קטן למחשבה עם שולחן מחשב למשל. במקרה של קבסה, שטח שמתאים לעבודה על בדי קנבס באורך שניים-שלושה מטרים הוא תנאי בסיסי.

על קירות החלל מתוחים כמה מאותם בדים - ציורים שעליהם קבסה עובד במקביל. "אני יכול לעבוד על עשר עבודות בבת אחת, מפסל קטן בחומר קרמי, ועד ציור על בד או על נייר". את הבדים הגדולים הוא מותח בצורה חריגה, באמצעות מסמרים על גבי קיר הסטודיו ולא על גבי מסגרת עץ ייעודית. הסיבה לכך לדבריו היא חוסר החלטיות, עד הרגע האחרון, לגבי גודלו של הציור. לעתים, רק פינה אחת בציור יוצאת לרוחו ואז הוא חותך את השאר וממסגר רק אותה. פעמים רבות הוא ממשיך לעבוד על ציור עד שהוא נאלץ להכינו לתצוגה בתערוכה. ייתכן שמסיבה זו בחר לתערוכתו האחרונה, שהוצגה השנה בגלריה חזי כהן בתל אביב, את השם "בלי נדר".

"למדתי בבצלאל ואחרי שנתיים השליכו אותי", הוא מספר. "עברתי אז לתל אביב, עבדתי מעט אצל עופר ללוש ונהגתי להראות לו עבודות. בעצם חיפשתי מורה. ציירתי אז בדירה שבה גרתי בשכונת התקוה, ולאחר מכן נסעתי לתקופה של חצי שנה של שהות ב'סיטה' בפאריס. קיבלתי שם המון, מהציור הצרפתי בעיקר, הציור של תחילת המאה ה-20". ההשפעה של ציור ראשית המאה ה-20 במערב אירופה ניכרת בעבודותיו של קבסה, ולרגעים הן מזכירות ציורים של אדואר וויאר ודומיו. יש בהן מחקר צבעוני קדחתני ומבט לא שגרתי על הסביבה המיידית. באחד מהציורים, למשל, מופיע קצהו העליון של מקלט - דימוי מוכר וחרוט בזיכרון החזותי הישראלי - שגווניו בציור סגלגלים-אדומים כמו בשעת דמדומים.

"רוב החיים שלי העברתי במקלטים: כילד, כמו כל אחד, טיפסתי עליהם. וכשהייתי נער, ניגנתי עם הרכבים והתאמנתי תמיד במקלטים", מספר קבסה. "לכן, בהרבה מובנים זה הרגיש לי כמו בית והיה טבעי ליצור בתוך המקום האטום הזה. לציור זה התאים פחות כי צריך אור יום, בעוד שמה שהיה לי שם זה נורות ניאון. בניאונים, קשה היה להבין מה הצבע בדיוק - הכל נראה ירוק או סגול. הייתי צריך לנחש, לדמיין ולהאמין בהקשר של הצבעים ולא בצבעים האמיתיים.

"לבסוף, תמיד כשהוצאתי את הציורים מהמקלט היתה הפתעה מסוימת של החיות של הצבע. וגם, היה שם משהו שאיפשר ללכת עד הסוף, עם הבוציות והאווירה הטחובה. זה חלל שמביא לציור ולמחשבה דברים שמקום סטרילי לא יכול להביא. אבל תמיד עניין אותי אם חשבו על האסתטיקה של מבנה המקלט לפני שבנו את זה, אם תיכנן אותו אדריכל או רק מהנדס בטיחות".

המעבר לסטודיו הנוכחי שלו ניכר בעבודותיו החדשות יותר, שבהן מופיעים צבעיהם וצורותיהם של חפצים שנותרו במקום משימושו הקודם. "התחלתי תחביר חדש", הוא מסביר. "במשך היום אני משתדל שלא להדליק אור, אפילו אם אני מאמץ את העיניים".

"זו לא חברה שמעודדת יצירתיות", מעיד קבסה על העבודה בקיבוץ. "כל החיים הייתי באמנות, אם במוסיקה ואחרי זה בציור. קשה לאנשים לקרוא את זה. ויחד עם זה, כל יום בעשר בבוקר באים חברים מהשדה לשתות אתי כאן קפה. השיח עם החברים הקרובים הוא מחוץ לקונטקסט של שדה האמנות. הם מסתכלים על זה כמו אנשים, לא כמו אמנים או חובבי אמנות, ואם לא מבינים אז שואלים. לאנשים שלא רואים אמנות ביום-יום זה לא ברור, אבל באיזשהו מקום הם יותר הקהל שלי מצרכני אמנות מתורבתים.

"למען האמת, אני לא נוסע הרבה לראות תערוכות. אני כן בודק תמיד מה יש, וכשמוצגת תערוכה של ציור טוב אני אלך לראות אותה. קשה לומר מה עדיף - השקט והנוחות פה או החיים העירוניים. הרי ודאי שאני אוהב את תל אביב, אוהב לשבת בבתי קפה, וברור שמפריע שאני מנותק. כאן אתה צריך להיאבק על המקצוע שלך כל הזמן, באופן בסיסי, מבחינת הלגיטימציה. תמיד חוזרת השאלה ‘למה לצייר'. החברים שקמים לעבוד בשדה - יש לכך סיבה, יש תוצרת, ירקות. אני למעשה לא בזרימה של המקום. לכן אני משתדל להיות בזרימה דווקא עם הטבע של המקום, שנכנס לציורים.

"אבל הציבור פה להוט בעבודה, בפרנסה וביום-יום. לתת מקום לרוח זה ממש לחצוב מים מסלע כל יום מחדש. ויחד עם זאת, כשאני מגיע לתל אביב אני מרגיש תוך ארבע שעות שאני חייב כבר לחזור לפה". *

לשחזר את הדרמה

* מיקום: קיבוץ מגל

* זמן: שלוש שנים

* שטח: 120 מ"ר

 

בציוריו של קבסה מופיעים במקרים רבים נופים של יערות, אגמים ושדות, על אף שמחלון הסטודיו שלו נשקף נוף קיבוצי-שכונתי. "לפעמים אני יוצא לעשות סקיצות בחוץ", הוא מתאר, "ולפעמים אני פשוט נוסע פה בעמק, בשדות. אחר כך אני חוזר לסטודיו ועובד מזיכרון. אני לא צריך צילום או סקיצת רישום בהכרח, בעיקר חשוב לי להבין איך להביא את הדרמה שראית, בנוף או בדמיון, לקרות שוב גם אם בסטודיו. אפילו אם זה לא בדיוק אותו הדבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו