בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו: ההקלטות באדיבות סבא שרת

הצלמת ואמנית הווידיאו נורית שרת לא מפרידה בין החיים שלה לאמנותה, בין סלון הבית לחדר העבודה

תגובות

"אני לא אמנית של סטודיו", מכריזה הצלמת ואמנית הווידיאו נורית שרת. גם בעשייתה היא אינה מיישרת קו עם השיטות המקובלות בתחומיה. את העבודה על סרטיה, הנעים בין קולנוע תיעודי לווידיאו ניסיוני, היא מתחילה ללא כל ידיעה או מחקר מוקדם. עם זאת, אם במכוון ואם לאו, מרבית יצירותיה קשורות במישרין ובעקיפין לביוגרפיה שלה ולתולדות משפחתה.

שרת, בת 49, היא נכדתו של משה שרת, שהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. היא ובני משפחתה "מדברים הרבה, גם על העבר. בגלל או בזכות הסיפורים שלהם אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתקופה שלא חייתי בה". כך היא מספרת בתחילה סרטה האחרון עד כה, "בהרים השמש מלהטת".

הגניאולוגיה המשפחתית המוצגת בסרט זה מתחילה בסבא רבא שלה, יעקב שרתוק, וסיפור עלייתו ב 1882 בעקבות מעשי פוגרום שהיה עד להם. לאחר זמן קצר חזר שרתוק לרוסיה, התחתן ונולדו לו חמישה ילדים. יחד עם משפחתו בא שוב לארץ ב 1906 והם התגוררו כשנתיים בעין סיניה, כפר ערבי ליד רמאללה ¬ תקופה שעיצבה את השקפת עולמו של משה שרת, אחד הבנים, שהיה אז בן 12. "אני גדלתי על הסיפור הזה", מספרת נורית שרת. "שם נוצר הקשר עם הערבים ושם התגבשה משנתו של סבי. מזמן רציתי לעסוק בסבא, אך זה היה משקל כה כבד שלא נגעתי בו". ההזדמנות נקרתה כשהיא הוזמנה בשנה שעברה על ידי המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון להשתתף בתערוכה "לאן?" שהציגה "כיווני מחשבה היסטוריים ועכשוויים בשאלת הקיום היהודי".

אורי גרשוני

בסלון דירתה בתל אביב, שבו היא עובדת, מונח על הרצפה טייפ סלילים ישן, שאביה, יעקב שרת, שלף מהבוידם בביתו תוך כדי שיחותיהם. על סלילים אלה הקליט משה שרת את עצמו, כמעין יומן אירועים, והוא נשמע ונראה בסרט.

חדר העבודה של שרת לובש ופושט צורה כל כמה חודשים בהתאם לשלב היצירה שבו היא נמצאת. כעת היא בשלב ביניים, לאחר פרויקט ולפני פרויקט אחר. שולחן העבודה שלה עירום. המחשב הנייח ושני המסכים שעליהם היא נוהגת לערוך מקופלים ושמורים בחדר השינה. כשהיא בתקופה עריכה, החדר נראה אחרת והעבודה על השולחן יכולה להימשך לילות כימים.

בתחילת אוגוסט תיסע שרת לתוכנית של אירוח אמנים בסאו פאולו שבברזיל ותשהה שם כחודשיים. בסופה היא תציג בתערוכה קבוצתית שתעסוק בדתות. לפני כשנה נסעה לסיור בסאו פאולו ופגשה שם אדם ששמו יצחק, אוונגליסט במקור שאימץ זהות יהודית וטוען שהוא צאצא לאנוסים מפורטוגל. "המפגש אתו היה מרתק", היא מספרת. הוא הזכיר לה מאוד את החוויה שעברה עם השומרונים, שאותם תיעדה בסרט "ירח מעל הר גריזים" (2009).

בשני המקרים, כמו בסרטים אחרים של היוצרת, לא קדם לתהליך מחקר או תכנון רב, אלא מפגש מקרי, דימוי חזותי או זיכרון ילדות. "אל השומרונים הגעתי בעקבות הזמנה של האוצרת גלית אילת להשתתף בתערוכה במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ¬ לעשות משהו שקשור לקהילה ולחולון", היא מספרת. "הציעו לי סטודיו שם במסגרת תוכנית שהות של המרכז. אני לא אמנית של סטודיו ¬ החוץ הוא הסטודיו שלי. כשגלית אמרה חולון, נזכרתי בשומרונים, שבהם נתקלתי כילדה".

שרת מקפידה שלא לכנות את יצירתה תיעודית: "אני מתעדת אך אני לא עושה סרטים תיעודיים. זוהי יצירה שלי עליהם" (על השומרונים). ההבדל מבחינתה הוא שהיא אינה מחויבת להסביר הכל. "היה לי חשוב להראות שהם קיימים ולהראות דברים מסוימים על העדה. התפקיד שלי אינו לתת רקע היסטורי או ללמד". מהו תפקידה אם כן? "להראות את הדברים שאינך רואה. דברים חזותיים ורגשיים שאני מנסה להעביר".

שרת מבטלת את הצורך בסטודיו משום שאינה מפרידה בין החיים שלה לאמנותה. "הרבה מהיצירות שלי נובעות מהחיים האישיים שלי, כמו הסרט האחרון, או כמו הסרט על חברון שנולד בעקבות חוויות אישיות שלי מהתקופה שלימדתי שם קבוצת ילדות שיעורי וידיאו".

על השאלה אם יש מחיר לטשטוש הגבולות היא משיבה שייתכן, אך היא עוד לא יודעת מהו. בתקופות של עשייה היא מגדירה עצמה כטוטאלית: "אני עובדת ללא מוסיקה, אני סוגרת את הטלפון הסלולרי ונשאבת. אני מודיעה לחברים ולמשפחה שאני נעלמת ובתום התקופה אני מודיעה שחזרתי. כשאני עורכת אני מאוד לא תקשורתית, אני לגמרי בתוך הדבר הזה. על כן גם אין לי שעות עבודה. לפעמים אני מקנאה בציירים שקמים בבוקר והולכים לסטודיו, אך אני לא כזו, אני חייבת שהמחשב וחדר העבודה יהיה בהישג יד". גם לגוף שהזמין אותה לסאו פאולו כתבה שאינה זקוקה לסטודיו שהוצע לה, שכן אינה מתעתדת לעבוד בו, "והם קיבלו את זה", היא מספרת.

לפני שהיא נשאבת לתקופות העבודה האינטנסיביות שרת משיתה על עצמה שגרה של ניקיון וסידור. "אני חייבת שיהיה לי שקט ונקי תחילה. זה מתערער ככל שהעבודה מתעמקת כי אין לי זמן לכלום". גם כשהיא מתבקשת לפנטז על מצב אופטימלי, היא משיבה שלא היתה רוצה לשכור סטודיו, כי אם לשכור דירה גדולה יותר שבה תוכל להחזיק חדר מיועד לעבודה. "שיהיה חדר שלא ייכנסו אליו, שלא יהיה חשוף כשחברים באים לארוחת ערב. שלא אצטרך לפרק שוב ושוב את פינת העבודה כדי להשיב את הסדר לבית. לשמור את הבלגן של העבודה הרחק מהמרחב הביתי. עכשיו, כשעבדתי על הסרט, במשך תקופה עמדה מצלמה על חצובה באופן קבוע באמצע הסלון. בתקופה זו, כמו בזמן העריכה, איש לא נכנס לשם".

נדרשו לשרת הרבה שנים למצוא את מקומה ואת דרכיה בעולם האמנות. היא צילמה מגיל צעיר, בעיקר את הדברים סביבה. מאמצע שנות ה 80 התגוררה במשך כעשור בציריך שבשווייץ עם בעלה לשעבר, שווייצי. היא עבדה כתאורנית בתיאטרון ורק כעבור כמה שנים הצטרפה לקבוצת צלמים אוטודידקטים. "אמנם צילמתי, אך לא ידעתי להגדיר מה אני עושה", היא אומרת. אחרי עוד כמה גלגולים למדה קולנוע בקמרה אובסקורה ושם גילתה את הווידאו-ארט. כעבור שנה עברה למדרשה ולמדה בעיקר צילום.


מיקום: מרכז תל אביב
זמן: ארבע שנים
גודל: 16 מ"ר

צלמת-ציידת

שרת סבורה שיש הבדל גדול בין עשיית קולנוע לעשיית וידיאו: "קולנוע נורא סטרייטי, יש מחלקות וכל אחד חייב לבחור תפקיד אחד במנגנון, אינך יכולה להיות גם במאית וגם צלמת. בעבודה שלי, חוץ מהסאונד, שעליו אני עובדת זה שבע שנים עם שלום ויינשטיין, אני עושה הכל בעצמי. כמו כן, בניגוד לכל מה שלמדתי בקולנוע, אני לא כותבת תסריט ואז מצלמת. הצילום מנחה אותי. כמו צלמת סטילס, רק בווידיאו ¬ אני יוצאת לפעמים כציידת בלי לדעת מה אני מצלמת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו