רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוריאל מירון מתעסק בקישקעס

הסטודיו הענק של אוריאל מירון בתל אביבהיה ריק לגמרי כשנכנס אליו לפני עשר שנים, אבל הוא הבין במהרה שאין ברירה אלא להקיף את עצמו בבלגן וטינופת

תגובות

“אני מאוד מזדהה עם האמירה של הסופר ג’ונתן פרנזן. הוא אמנם מדבר על כתיבה אך זה תקף בעיני גם לגבי אמנות: ‘כשאני נכנס לחדר כדי לכתוב אני לא רוצה שיהיה אף אחד, כולל לא את עצמי’. זו בעצם השאיפה”, אומר אוריאל מירון.

האמן אוריאל מירון, בן 42, הוא מבין החלוצים שרכשו סטודיו בקרית המלאכה שבתל אביב. כמו הרבה אמנים אחרים, הוא עזב את ירושלים כמה שנים לאחר תום לימודיו, והגיע למתחם בעקבותיהם של האמנים גלעד אפרת ואלכס קרמר. כל הקומה שבה ממוקם הסטודיו איכלסה בעבר מפעל בגדים ולאחר מכן בית יציקה של “מזק”, חברה למחזיקי מפתחות. “היום כל הקומה מלאה באמנים”, אומר מירון.

החלל היה ריק לגמרי ומירון עבד קשה כדי להתאים אותו לצרכיו: הוא בנה שתי גלריות לאחסון העבודות משני הצדדים בכניסה. את שאר החלל החליט להשאיר כיחידה אחת כדי לנצל כמה שיותר מהשטח הנתון. את השטח הזה מילאו עד מהרה שולחנות רבים ובתוך הבלגן שנוצר נותרה לו רק פינה קטנה לעבודה, על השולחן. “הבנתי שאני צריך את המקום של הבלגן והטינופת, מקום שאני יכול להיות עסוק בקישקעס, בהדבקה וביציקה, בלי לחשוב על הסך הכל".

לפני כמה שנים הוא בנה אפוא קיר הפרדה שיחלק את החלל הכללי, כשהעבודה מתוחמת לאזור הפנימי של הסטודיו. “התחלתי ליצור עבודות גדולות יותר והתעורר צורך באזור תצוגה והרכבה, מקום שאני יכול לדמות את הדברים בחלל”, הוא מסביר ומצביע על החלל שבו אנחנו יושבים. החלל הזה, שנמצא לאחר אזור האחסון, הוא משהו שבין מחסן לחלל תצוגה - יש בו שולחן עבודה עם מחשב, פינת ישיבה, ספרייה, עבודות גמורות וכאלה שנמצאות בתהליך.

פסליו של מירון מפוזרים על הרצפה, על פדיסטלים, ויש כמה עבודות ישנות יותר המיועדות לקיר. כמו כן ישנן עבודות שהן ספק ציור ספק פיסול התלויות על הקיר. חברו כינה אותן “תחשיפים”, כי יש בהן מפעולת הגריעה שמזכירה עבודה בתחריט. “הם מתבססים על תצלומים של שלבי עבודה של הפיסול, שעוברים מניפולציה ממוחשבת ולאחר מכן רישום ידני וגילוף”, אומר מירון.

שיטוט בחלל מספק הצצה לתהליך העבודה של מירון, שיתורגם לשתי תערוכות יחיד חדשות. האחת תוצג בפברואר בגלריה דן בתל אביב ואילו השנייה תוצג במוזיאון לאמנות עכשווית באאוגסבורג שבגרמניה. “כרגע האתגר שלי הוא להוציא מכאן דברים שמתאימים לחלל הרבה יותר גדול של תצוגה, כמו המוזיאון. עוד לא יצא לי לעבוד בסדר גודל כזה”. עם זאת מירון מבהיר שאינו מתכוון לעבוד בקני מידה מונומנטליים: “חשוב לי שהדברים יצמחו מאיפה שאני עובד וזה כאן”.

כמעט מתחילת דרכו עבד מירון תוך התייחסות לקני מידה של רהיטים ובית. “אני תמיד יוצא מתוך המחשבה על בית, שאין בו הרבה חלל פנוי. מהרגע שהתחלתי לעשות פיסול התחלתי לחשוב מתוך החללים הביתיים. עברתי יותר מ–30 דירות בחיי עד שהגעתי לנחלה, בינתיים. הרבה פעמים עשיתי פסלים שמיועדים לעמוד באמצע החלל, שייראה כאילו הוסטו לרגע ממקומם ואינם כמקובעים”. הוא עושה זאת דרך מחשבה על הקומפוזיציה של העבודה, או מפסל אותם כך שנדמה שהם מונחים על הצד הלא נכון, כמין רהיטים שאינם נשענים על בסיסם.

את עבודות הקיר החל בשלב מוקדם, בשל אילוצים של מקום אך לא רק: “עד לפני עשר שנים עבדתי בסטודיות קטנים שבהם בקושי היה מקום לכלי העבודה שלי. על כן סיגלתי לעבודות שלי תכונות מודולריות או אפשרות להיתלות”. מירון מסב את תשומת לבי לעבודות התלויות בחלל, אחת מהן, למשל, מדמה ניילון אריזה ‏(עם פצפצים‏). “שימי לב שהן מאוד קליפתיות. יש להן צד אחורי מובהק. אלה הן יציקות בתבנית פתוחה. הן גם מייצרות קונוטציה של בד או עור”.

לרישום, מסביר מירון, יש משקל רב בעבודותיו. “זהו כלי החשיבה העיקרי שלי. בין שזה רישום של ממש על נייר, או עבודה עם חומר אחר בצורה רישומית. ציור ורישום מזינים את עצמם. כך למשל בשנים האחרונות החל לעבוד עם כיסאות פלסטיק של כתר ומאז זה נהפך למעין סימן היכר שלו בעיני אנשים רבים. במסגרת זו הוא יצר לפני שלוש שנים שלד דינוזאור מהכיסאות, שהוצג במוזיאון הטבע במוזיאון פתח תקוה ‏(באוצרותה של רויטל בן אשר פרץ‏). “זה חומר שכל פעם שאני עובד אתו אני נשבע שאפסיק”, הוא מוסיף בהומור.

העיסוק ברהיטים ובמושג הבית החל לדבריו בעת לימודי התואר השני שלו ב”סקול אוף ויז’ואל ארט” שבניו יורק, בין השנים 1996–1998. פרויקט הגמר שלו התבסס על כתיבה, “עשיתי רשימה של כתובות של מקומות שגרתי בהם, בעיקר בילדותי המוקדמת, וניסיתי להיזכר בחלל אחד, בחפץ אחד, ועל בסיס זיכרונות אלה כתבתי סיפורים. תוך כדי הכתיבה הבנתי שהזיכרון אינו רציף, ועל כן התחלתי להמציא. כזה הוא במיוחד הזיכרון מגיל צעיר שמורכב מהבזקים או מתמונות כשהדמיון מספק את החיבורים, את החלקים החסרים”.

סדרת הפסלים, שהוצגה לאחר מכן גם במוזיאון הרצליה בליווי קטלוג ובו מופיעים גם הסיפורים, הזכירה רהיטים וחפצים ביתיים מוזרים למדי, שרק במבט שני התבהרו כמשובשים, חסרי היגיון ושימוש. מירון מכנה אותם “טלאי ריהוט פרנקנשטיינים”. הם היו מורכבים מחומרים שונים, מבדים שונים, והיה ניתן להתעכב על המעבר מחומר לחומר, על ההכלאה של החומר והדימוי. “רציתי להעביר את המאמץ של ההיזכרות והדמיון”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות