בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן רועי מנחם מרקוביץ' מציץ בחשדנות אל הרחוב

בסטודיו שלו בקרית המלאכה בתל אביב יוצר מרקוביץ עבודת השזורות הומור ואירוניה

6תגובות

היחסים של רועי מנחם מרקוביץ' (33) עם חללי העבודה שלו לאורך השנים הם כמעין יחסים סימביוטיים. במסגרת מערכת יחסים זו מצליח האמן לשאוב את כל שניתן ממושג זה ולהשתמש בו כהקשר, מצע וזרז ליצירה.

כמו אמנים רבים גם הסטודיו של מרקוביץ' נמצא בקרית המלאכה בתל אביב. בעוד שאר האמנים יושבים בקומות השונות של שבילי הקריה, מרקוביץ' ממוקם בקומת הרחוב, בגובה העיניים, באופן שאינו מאפשר לו, כמו חבריו האמנים, להסיט את מבטו. להיפך, מרקוביץ' כבר בוחר להישיר מבט ספק חשדני ספק מציצני מבעד לחלון.

מבעד לדלת ההזזה האדומה הכבדה נגלה חלל העבודה של מרקוביץ', כשגלריה גדולה נמתחת לאורכו של החלל. כמו בסטודיות קודמים של מרקוביץ' הוא גם מתגורר בו, בקומת הגלריה. חתולה שחורה קטנה ונטולת שם מקבלת את פני הבאים, מסתובבת במקום כנסיכה בממלכתה. סלעים מקרטון, נייר וטפט שייצר ומפוזרים ברחבי החלל משמשים לה נוף פראי של הרים וגאיות (ומשטחי גירוד לרוב). כל קצה חוט הוא חבר למשחק, ומרקוביץ', בחוסר אונים מסוים נותן לה דרור.

בהמשך לאזור שמחוץ לסטודיו, המהווה מכרה זהב לגרגרני חומרים, גם בסטודיו שורה אווירת חלקי חילוף ופוטנציאל פיסולי. "אני אוסף שאריות עוני וזעם, זבל של מזגנים, דברים שאני יכול להרים ולסחוב בעצמי. אני רק צריך להבין את הפוטנציאל של החומר, אם הוא יכול להיראות כמו למשל משקולת נייר יוקרתית לכאורה שאני מעוניין ליצור. אם לא אני מוסר את זה לחתולה שלי שתפרק לגזרים", אומר מרקוביץ'.

בתערוכה שזה עתה ננעלה בגלריה "פרלה מודה" הציג מרקוביץ' לראשונה מימוש ראשוני של איסוף זה ¬ פסלונים קטנים, מעין יצירי כלאיים של חומרים שונים היכולים להתפרש כהצעה ארכיטקטונית, או חפצים חסרי תועלת הנמכרים בוורסיות כאלה ואחרות במעין "חנויות לגבר". כל פסל כזה מלווה בשם המסגיר נימה הומוריסטית, לעתים ברורה, ובמקרים אחרים הוא נותר כבדיחה פרטית.

הומור, אירוניה וסטייה (מרחבית ואישיותית) שזורים כחוט השני בעבודותיו של מרקוביץ', אשר תמיד נעות בקלילות בין אמת ובדייה. כשהתגורר ועבד במשך שנתיים בחדר בדירת שותפים ברחוב טשרניחובסקי צילם למשל את "סיפור האונס". "קיבלתי מצלמה קטנה, נורא רציתי לעשות משהו. ניסיתי וניסיתי ולא יצא כלום. פשוט נאכלתי בתוך הבית. כשהסתכלתי החוצה נתקלתי בקרחת הזו", מספר מרקוביץ'. העבודה, בעלת תמונה גרעינית, מלווה בקולו של מרקוביץ' כמספר המפנה מבט אל עבר השכן מהבניין ממול, עוקבת אחר תנועותיו ומעשיו. המספר מעליל על השכן עלילות זימה ומאשים אותו באונס. התיאורים, שהופכים להיות גרפיים ומטרידים, מבלבלים בקלות בין חשקיו של המספר לשכן הנאשם.

בסטודיו אחר, שהיה ממוקם לא הרחק מזה הנוכחי ¬ בבניין המרהיב של קיבוץ גלויות 45 צילם מרקוביץ' את אחת מעבודותיו המוכרות והטובות, "יהלומים לנצח", מ 2008. העבודה, על אף נראױתה הפנטסטית, המופרכות של הסיפור וההומור שבו הוא מוגש, מבוססת על סיפור אמיתי: "זו היתה סוג של מלטשה לפני כן, לאחר מכן המקום שימש כמחסן בדים. כשעברתי התחלתי למצוא יהלומים בכל מקום. בסוף הסיפור הוא מה שנורא מעניין אותי. אני מתחרמן מלבנות סיפור טוב", אומר מרקוביץ'.

את היחסים שלו עם הסטודיו הוא מכנה "מלכודת דבש או נבג. אני חייב להיות פה כל הזמן כדי שאם משהו יקרה אוכל לרוץ אליו". על השאלה כיצד מתקיימת ההפרדה בין הסטודיו למגורים, כיצד הוא מחלק את הזמן והמרחב, הוא משיב: "אני מתחמק מהתשובה של סדר יום. כשאני לא עושה אמנות אני אומר שאני גר פה, ובתקופה שכל הבית מסריח מעשן ושריפות שאני עושה, אני אומר לעצמי ¬ טוב, ככה זה בסטודיו. בסך הכל רוב היום אני יושב בחושך ומחכה לדברים".

כעת הוא מחכה להתרחשות גם כן. לעבודה החדשה כבר יש שם: "איפה הזונות". "המקום הזה מטורף. המקום עובר טרנספורמציה בין הבוקר ללילה. ביום מוסכים, עסקים ואמנים ובלילה הזונות והמוסיקאים. בכל מקרה כולם סובלים, כולם מגרדים מעין סבל קיומי. ואני רואה את שני השלבים. יש אנשים שלא יודעים מה קורה פה באמת, הם שמעו שמפחיד, אך לא ראו כלום. אני ממש מכיר את הלו"ז ¬ מתי מגיעה המשאית שהופכת את הצפרדע ומרוקנת את הזבל, את פורקי הסחורה שמגיעים כל לילה בשלוש, בשלוש וחצי הזונות רבות את הריבים בשבע בבוקר על הדאבל פארקינג. בעשר אני במשרד שלי שנמצא ב'מסעדת ארומה', מאזין לשיחות של עורכי דין לתעבורה שנחנקים מחצי כריך חלומי. אני שומע הכל". מרקוביץ' מסכים שיש פה קרקע מרתקת לעשייה בווידיאו אך מעיד שדווקא מאז שעבר יצא בעיקר פיסול.


וידיאו בשירות הפיסול
מיקום: רחוב התנופה, תל אביב
זמן: כשנה
גודל 50 מ"ר + גלריה

הפיסול תמיד היה חלק מהעשייה של רועי מנחם מרקוביץ'. עד כדי כך שישנן עבודות וידיאו שיצר שנדמה כי נולדו כדי לשמש במה למשחקי הפיסול שלו. למשל, יש לו סדרת עבודות קצרות המוקרנות לרוב בלופ, כשבכל אחת מהן מתרחש שיבוש במרחב, הפרעה או התפרצות של החפצים ¬ וילון במלון שמעיף את כל מה שמונח על שולחן, מסעדת סושי המתפרקת לגורמים, ספסל הקורס לתוך האדמה, משטח דשא שנפער לשניים ועוד.

"בעבודות אלה הכל מתוכנן על המילימטר. אני עובד עם צוות שעובר הדרכה קפדנית, אך בזמן הצילום שום דבר לא מסתדר, הכל נדפק. רואים לפעמים את הידיים של המושכים בחוטים, איברים נכנסים לפריים, הכל נחשף ונהיה מביך. אחרי יום אני לומד לחיות עם השוט שיצא אבל בגדול הסרט הסופי הוא בעצם תיעוד של פדיחה", אומר מרקוביץ'.

במידה רבה זה גם הכוח של העבודות ¬ הן לא מהוקצעות, הן נראות חובבניות ועל כן הן עובדות.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו