בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע בעקבות מסמך נדיר של ולטר בנימין

"הקמתי לי משכן בלוע תנין", כתב אחד מגדולי הפילוסופים במאה ה-20, בן עשירים יהודי שנתפס למרקסיזם, חברו של גרשם שלום שסירב להצעתו ללמד בירושלים וסופו שנמלט מגרמניה הנאצית והתאבד. 120 שנה להולדתו

13תגובות

הדג

לא דג, אלא דג זהב­ - זה פחות או יותר מה שעלה בחכתי בביקור בארכיון ולטר בנימין בברלין. את כתבי היד של הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי-גרמני, השמורים בארכיון השייך לאקדמיה לאמנויות בעיר, אי אפשר לראות, כי בדומה למחברם בזמנו, גם הם סובלים מרגישות רבה. ואולם, הם נסרקו למאגר דיגיטלי, וכשהארכיונאי מייקל שוורץ שאל איזו מלה ברצוני לחפש, מיהרתי להשיב: "Hebraeisch" (בגרמנית: עברית).

למרבה הפליאה, מתהומות הנשייה של המאגר נדלה מסמך יחיד בעברית, ובו שני עמודים בכתב ידו של בנימין. אלה הם, קרוב לוודאי, שרידים מניסיונו ללמוד עברית בסוף שנות ה‑20, לאחר שחברו הטוב מנוער, חוקר הקבלה גרשם שלום, שיכנעו לעלות בעקבותיו לארץ ישראל ולכהן כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. שלום השיג לבנימין מלגה נדיבה כדי שילמד את השפה קודם לעלייתו, אלא שהוא דחה את הלימודים שוב ושוב וכשהחל בהם ב‑1929 התמיד בכך פחות מחודשיים. לאכזבתו הגדולה של שלום, הודיע לו בנימין לבסוף כי אין ביכולתו לעזוב את ברלין.

העמוד הראשון במסמך כולל 11 מלים יחידות, מ"הדג" ועד "הכוס", שבנימין ציין בשולי כל אחת מהן את מקבילתה הגרמנית. בעמוד השני הוא נעשה חופשי יותר: מי שסבורים כי בנימין הוא אחד מגדולי ההוגים המרקסיסטים במאה ה‑20, ימצאו אולי עניין בניסיונות התרגול שלו בהטיית המלה "עני"; מי שרואים בו פילוסוף סוריאליסט, עשויים להתפעל מצירופי המלים האסוציאטיביים שהשתעשע בהם; ומי שגורסים כי הוא היה ממייסדי תחום המחקר של התרבות החזותית, לא יוכלו שלא להבחין כי למעשה, בנימין לא כתב את המלים העבריות: הוא אייר אותן, בצורה מהודרת ומהוססת גם יחד, בהקפדה על עיטוריהן של אותיות הדפוס.

ארכיון ולטר בנימין, האקדמיה לאמנויות, ברלין

בחיבורו האוטוביוגרפי "ילדות בברלין סמוך ל‑1900" (שפורסם בעברית בקובץ כתביו "המשוטט", תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1992) כתב בנימין: "ישנן מלים או שתיקות, המצביעות על הזר שאינו נראה לעין: העתיד". בהתאם לכך, ייתכן כי אותן מלים עבריות שכוחות, שלא היה להן עתיד בימי חלדו של הפילוסוף, יכולות להתוות כיום מסלול למסע בעקבות שרידי עברו בעיר הולדתו.

אחרי הכל, כפי שהסביר בנימין באותו חיבור מתחילת שנות ה‑30, "לא להתמצא בעיר ­ אין זה אומר הרבה. אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער ­ לכך דרוש אימון". הרשימה הזאת מבקשת איפוא לתעות ברחובות ברלין בת ימינו, להשתהות בכמה מהמקומות שבנימין גדל בהם, כתב עליהם ולימים נמלט מהם, וגם לתהות על הקשר בין חייו לבין כמה מרעיונותיו.

הכוכב

"נולדתי במזל שבתאי -­ הכוכב בעל הסיבוב האטי ביותר, כוכב הלכת של דרכי עקלתון ואיחורים", העיד על עצמו ולטר בנדקיס שנפליס בנימין, שנולד ב‑15 ביולי 1892 בברלין, הבכור בשלושת ילדיהם של הסוחר אמיל בנימין ושל אשתו פאולינה. כבן למשפחה מהבורגנות הגבוהה, הוא למד עד גיל 10 בשיעורים פרטיים, בחוג מצומצם של בני עשירים. אחר כך למד בגימנסיה קייזר פרידריך בכיכר סוויני בברלין, נשלח ללימודים בפנימייה כפרית וחזר ללמוד בעירו. מ‑1912 החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטאות של פרייבורג וברלין והיה פעיל באגודת הסטודנטים החופשיים. באותן שנים הוא רקם כמה קשרים רבי משמעות -­ עם יולה כהן, לימים אהובתו; עם דורה פולק, לימים רעייתו; ועם שלום, שהידידות ביניהם נמשכה שנים והשפיעה עמוקות על הצביון המיסטי בהגותו של בנימין.

זורקמפ ורלאג

ב‑1917, השנה שבה התחתן עם פולק, הצליח בנימין להשיג פטור משירות צבאי במלחמת העולם הראשונה, לאחר שדימה התקפי כאבים בגב התחתון בעת הבדיקה הרפואית. הוא ורעייתו עברו לברן שבשווייץ, שם המשיך בנימין בלימודיו ושם נולד ב‑1918 בנם היחיד, שטפן.

בחלוף שנה הגיש את עבודת הדוקטור שלו, שעניינה "מושג ביקורת האמנות ברומנטיקה הגרמנית". ואולם, בנימין התקשה להשתלב באקדמיה הגרמנית והמשיך במחקריו באופן עצמאי תוך קבלת תמיכה כספית ממשפחתו.

חידוש הקשר עם יולה כהן ב‑1921 הוביל למשבר בנישואיו. כעבור שלוש שנים, בביקור באי קפרי, הכיר בנימין אהובה חדשה -­ אסיה לציס, מהפכנית קומוניסטית מלטוויה, שעוררה לא רק את תשוקתו אלא גם את התעניינותו במרקסיזם. ב‑1926 הוא ביקר אותה במוסקווה, אך בדומה ליחסיו עם כהן ­- הקשר לא נחל הצלחה, גם אחרי שבנימין התגרש מאשתו ב‑1930.

בשנות רפובליקת ויימאר קנה לו בנימין מוניטין בעקבות פרסום מסה על גתה בכתב עת של המשורר הוגו פון הופמנסתאל. הוא פירסם ביקורות ספרות בעיתונים ובכתבי עת, תירגם יצירות מצרפתית וגם הכין תוכניות ותסכיתים לרדיו. בסוף שנות ה‑20 התיידד עם המחזאי ברטולט ברכט, שאף הוא השפיע על התקרבותו להשקפה המרקסיסטית. זו תפסה מקום מרכזי יותר בהגותו של בנימין לאחר בריחתו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ב‑1933, עם או בלי קשר לעובדה שהוא עצמו נקלע אז למצוקה מטריאלית הולכת ומחריפה.

המלאך

המלאך מוכרח להיות "אנגלוס נובוס" (המלאך החדש), ציור מים קטן של פאול קליי מ‑1920. הציור לכד את עיניו של בנימין כשראה אותו, ככל הנראה בתערוכה של האמן השווייצי שהוצגה בברלין בתחילת 1921. הוא מיהר לרכוש את היצירה, ודמות המלאך הניבטת ממנה ליוותה אותו בשארית חייו כמעין קמיע. היא גם העניקה לו השראה בכמה מכתביו, בהם החיבור המפורסם "על מושג ההיסטוריה", שבנימין כתב זמן לא רב לפני התאבדותו ב‑1940 (הופיע בעברית בקובץ כתביו "הרהורים", תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996).

האופן שבו קשר בנימין בתזה התשיעית בחיבור זה בין המלאך של קליי לבין "מלאך ההיסטוריה", המתבונן בהררי ההריסות שמותירה האנושות ואין ביכולתו להושיעה, זכה להדהודים רבים. כפי שכתבה החוקרת אריאלה אזולאי, "מכל הדמויות -­ ממשיות, בדיוניות וארכיטיפיות -­ שכתב עליהן בנימין, דווקא הדמות הבדיונית של מלאך ההיסטוריה נהפכה לדמות המזוהה אתו ביותר".

אבל עוד הרבה לפני שפרשנויות רבות ביקשו לחסות בצל כנפיו של המלאך, בנימין נעזר בו בכמה צמתים בחייו: כאשר מונה לערוך כתב עת חדש ב‑1921 הוא קרא לו "אנגלוס נובוס", בין היתר בניסיון לחבר בין האוונגרד האמנותי של תקופתו לבין האגדה התלמודית על מלאכים הנוצִרים חדשים לבקרים ושואבים מרפא מהשברים של ההווה. ואולם, כתב העת לא שרד מעבר לגיליונו הראשון. בנימין גם הזכיר את יצירתו של קליי במסה שהקדיש ב‑1931 לסופר והסאטיריקן האוסטרי קרל קראוס (ונכללה אף היא ב"הרהורים"), ולפיה הציור מאפשר "להבין מהי אנושיות המוכיחה את עצמה בהריסה".

לאורך השנים שמר בנימין על ציור המלאך, שנתלה על הקיר בדירות שחי בהן, ולא מן הנמנע כי גם המלאך שמר על בנימין. אבל כאשר נמלט האחרון מברלין לאחר עליית הנאצים וגלה באי איביזה, נשאר הראשון מאחור. בחיבור הקצר "אגסילאוס סנטנדר", שבנימין כתב באוגוסט 1933, הוא ציין: "המלאך דומה לכל מי שנאלצתי להיפרד מהם: אנשים ואף חפצים. הוא שוכן בחפצים שאינם עוד ברשותי". גרשם שלום עמד בחיבורו "ולטר בנימין ומלאכו" (הנכלל בספרו "עוד דבר", תרגום: עדי נחמני, עם עובד, 1989) על המשמעות האישית שייחס הפילוסוף באותה תקופה למלאך, שייצג בעבורו אותו עצמו ביחסיו הסבוכים עם יולה כהן ועם אסיה לציס.

כשנתיים לאחר עזיבתו את גרמניה הצליחה ידידה של בנימין להעביר לידיו את הציור והוא תלה אותו שוב בדירתו, הפעם בפאריס. בתחילת 1939 ניסה בנימין למכור את הציור, שהיה הרכוש היחיד שנותר לו, במטרה לממן נסיעה לארצות הברית. הניסיון עלה בתוהו והפרידה מהמלאך אירעה רק כעבור כשנה: לפני שברח מהבירה הצרפתית ביוני 1940, חתך בנימין את הציור מתוך מסגרתו והכניסו לאחת משתי המזוודות שבהן ארז את ניירותיו. הוא העבירן לידי הסופר והפילוסוף ז'ורז' בטאי, שדאג להחביאן בספרייה הלאומית בעיר.

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע הציור לידיו של הפילוסוף תיאודור אדורנו, וזה העביר אותו לידי שלום כ"ירושה אישית מיוחדת", כפי שהורה בנימין בצוואתו. אחרי מותו של שלום מסרה אלמנתו את הציור למוזיאון ישראל בירושלים, והוא נמנה עם היצירות החשובות ביותר באוסף של המוסד.

התנין

"אני מעין אדם שהקים לו משכן בלוע תנין ונזקק להדקי ברזל כדי להשאירו פעור" - כך תיאר בנימין את הרושם שהוא הותיר, על פי תחושתו, בשלום, כאשר פגש בו בפעם האחרונה בחייו, בפאריס ב‑1938. נראה כי בנימין התייחס בכך לניסיונו להקים גשר פילוסופי בין התיאולוגיה והמיסטיקה היהודית לבין המרקסיזם, מיזוג שידידו הוותיק התנגד לו בתוקף וראה בו דבר מאולץ ומלאכותי.

ואולם, כפי שהעיר החוקר דייוויד סטרן במאמר בכתב העת "תיאוריה וביקורת" (גיליון 7, חורף 1995), התנין שבנימין כביכול התמקם בתוכו עשוי להתפרש לא רק כדימוי לתפישה המרקסיסטית, שעל הבסיס המטריאליסטי שלה הוא בנה את משכנו הרופף, אלא גם כסמל למצבה של יהדות גרמניה באותה העת, ובמיוחד לגורלה העגום של "הסימביוזה הגרמנית-יהודית". אף כי בנימין לא היה נציג אופייני של הסימביוזה עתיקת היומין, הוא גם לא יכול היה לחמוק ממנה לחלוטין, מעצם היותו איש רוח יהודי-גרמני המשלב בכתביו בין שתי התרבויות.

לנוכח זאת, מפתיע ובה בעת מפחיד להיווכח כי התנין של בנימין התגלגל באקראי אל אחד הביטויים העכשוויים של הסימביוזה היהודית-גרמנית, כפי שהיא מתגלמת במה שמכונה "היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה". במסגרת היחסים האלה קיבלה ישראל באחרונה צוללת מסוג דולפין, ששמה אח"י תנין והיא הצוללת הרביעית מתוך שש שגרמניה התחייבה לייצר בעבור חיל הים של צה"ל, במימון חלקי שלה.

על פי פרסומים זרים, הצוללות יכולות לשאת ראשי נפץ גרעיניים ומיועדות להקנות לישראל את אפשרות "המכה השנייה" במקרה שהיא תותקף ותוחרב. השאלה אם אח"י תנין תתרום לביטחונה של ישראל ולהמשך קיומה של הסימביוזה הישראלית-גרמנית, או אולי דווקא להיפך, נשארת פעורה בדיוק כמו לועו של התנין של בנימין.

הבגד

הבגד שלובש "המלאך החדש" של קליי הוא חצאית אבל עיניו של בנימין טחו מראות זאת ­ - כך טענה האמנית מיכל היימן במאמר שפירסמה במוסף "ספרים" של "הארץ" (18 בספטמבר 2006). היימן סקרה את ספרה של אריאלה אזולאי, "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2006), שאחד מפרקיו מוקדש להתבוננות מחודשת בציורו של קליי. בניגוד לתיאור של בנימין, שלפיו המלאך מביט קדימה ועיניו קרועות לרווחה, טענה אזולאי כי המלאך פוזל ועיניו מוסטות הצדה וניסתה לעמוד על פשר ההחמצה של הפילוסוף.

במאמרה כתבה היימן כי בדומה לבנימין, גם אזולאי החמיצה דבר-מה בהתבוננותה במלאך: "הם מביטים בעיקר אל ראשו, בודקים את כנפיו, אך לא משפילים כלל את מבטם אל הפלג התחתון של גופו. לו עשו זאת, היו ללא ספק מבחינים בקווי המתאר של החצאית שהוסיף קליי ל'מלאכית החדשה' שלו, תוהים כיצד עליהם לפנות אליה (...) יש מלאך ומלאכית חדשים. זו לצד זה. אחת לא דוחקת את השני". אף כי היימן זיהתה "איבר מין מחודד" בגוף המלאך, היא בחרה להדגיש את זהותו הנשית האפשרית וצירפה למאמרה הערה מצוירת, המבליטה את החצאית החבויה ביצירתו של קליי.

המלבושים החדשים שתפרה היימן למלאכם של קליי ושל בנימין הצטרפו למגוון פירושים אחרים שניתנו לו, בין השאר מהיבטים ביוגרפיים, פילוסופיים ותיאולוגיים. כך, לדוגמה, החוקר סטפן מוזס הציע לראות במלאך ייצוג אלגורי של "אוטופיה משיחית", המבטא את ההתנגדות לקדמה ומסמל קטסטרופה נצחית; הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן זיהה את המלאך עם האדם המודרני, ש"איבד קשר עם עברו ואינו מצליח למצוא את עצמו בהיסטוריה".

לעומתם, פרשנים אחרים סברו כי למרות הרוח האפוקליפטית הנושבת מתיאורו של "מלאך ההיסטוריה" בפי בנימין, אפשר לגלות גם חזון אופטימי המוכמן בו. הפילוסוף יורגן הברמאס הטעים כי המלאך מייצג את האפשרות לגאולה או לתיקון, מפני שהמבט שלו לעבר הוא מבט רטרוספקטיבי הנאבק בהרס המצטבר. החוקר גלילי שחר טען כי ברוח הרעיון הקבלי של שבר ותיקון, תפישת ההיסטוריה של בנימין צופנת "כוח משיחי חלש, כוח מינורי המחויב לתיקון עוולות". בספרו "שארית ההתגלות" (מוסד ביאליק, 2011) הוסיף שחר: "מה שהובס ונשכח והודחק וסולק מדפי ההיסטוריה עדיין ממתין להתגלות, ומכאן ­ לתיקון. הגאולה כרוכה בתיקון העבר".

הנער

הנער שהיה למבוגר הפליג ב"ילדות בברלין סמוך ל‑1900" אל מצולות הזיכרון ודלה מהן שפע של חוויות אישיות וקולקטיביות מימי ההתבגרות בבירת הרייך השני. מצד אחד, בנימין חזר אל אוספי הפרפרים, הצמחים והגלויות המצוירות שליקט בהתמדה ואל הטיולים במרחביו של פארק טירגארטן; מצד אחר, הוא נזכר במצעדים הלאומיים אל עמוד הניצחון במרכז העיר, שהנציחו את ניצחון הגרמנים על הצרפתים ב‑1871, וקבע כי מן הראוי היה לעקור את האנדרטה המיליטריסטית.

עמוד הניצחון, שבצמרתו עומדת אלת הניצחון הזהובה והמכונפת, עדיין לא נעקר, אבל אולם השוק בכיכר מגדבורג -­ שבנימין הילד הוקסם ממטעמיו וממראותיו ולמד בו את שיעוריו הראשונים על הדינמיקה של הקפיטליזם -­ אינו קיים: הוא נהרס בהפצצות על ברלין במלחמת העולם השנייה ואת מקומו ממלאת כעת מדשאה מוריקה.

זיכרונות הילדות גם מתארים את השפעת ההמצאות החדשות של התקופה (צלצול הטלפון בין שתיים לארבע, כשחבריו של בנימין מבית הספר התקשרו אליו, "היה אות אזעקה שהפריע לא רק את מנוחת הצהריים של הורי, אלא עירער את עצם העידן ההיסטורי שבתוכו הציעו את משכבם"); את התעוררות היצר המיני (זו אירעה דווקא בערב ראש השנה היהודי, כאשר החמיץ בנימין את טקס החג, וכך נכרכו זו בזו תחושת ההפקרות הדתית והמינית); ואת התגבשות התודעה המעמדית בקרב בן העשירים, כשהתוודע לראשונה למצוקותיהם של העניים ושל הזונות (עם האחרונות הוא ביקש לפתוח בשיחה ברחוב אך ורק מתוך דחף להתכחש למעמדו).

אותה מודעות לאי-צדק חברתי השתקפה כבר באחת הרשימות הראשונות שכתב בילדותו. "היא עסקה באדם המחלק דפי פרסומת ובהשפלות שהוא סופג מצד קהל שאין לו כל עניין בדפים אלה", סיפר. "הדברים מגיעים לידי כך שהעני (...) נפטר בחשאי מכל חבילתו". מנקודת מבט מרקסיסטית, קשה להחמיץ את העובדה שגיבורה העני של הרשימה משתחרר מהתודעה הקפיטליסטית הכוזבת ויוצא במעשה החבלה שלו נגד תרבות הצריכה ומנגנוני השיעתוק שלה. מזווית ראייה אחרת, נדמה כי אותה רשימה גם רומזת לשילוב הדיאלקטי של הרס ומקור, שהבליח בכמה מחיבוריו של בנימין והראה כיצד שבר וחורבן עשויים להוביל דווקא ליצירתיות ולתיקון.

הספר

קריאה בספר יכולה להוליד "הארה חילונית" -­ כך גילה בנימין במאמרו "הסוריאליזם" מ‑1929 (שתורגם ב"הרהורים"). לדבריו, "החקירה הנלהבת ביותר של תופעות טלפתיות לא תלמד אדם על אודות הקריאה (שהיא תהליך טלפתי מובהק) אף את החצי ממה שההארה החילונית של הקריאה תלמדנו על אודות התופעות הטלפתיות. או: החקירה הנלהבת ביותר של שיכרון החשיש לא תלמד אדם על אודות החשיבה (שהיא סם משכר מובהק) אף את החצי ממה שההארה החילונית של החשיבה תלמדנו על שיכרון החשיש. הקורא, החושב, הממתין, המשוטט, הם דוגמאות של בעלי הארה לא פחות מאוכל האופיום, החולם, אחוז השיכרון. והם חילוניים יותר. שלא להזכיר אותו סם איום ונורא ­- אנו עצמנו -­ שאותו אנו נוטלים בבדידותנו".

הבאר

באר ההשראה אינה עולה על גדותיה כאשר משוטטים כיום במקומות במערב ברלין שהוזכרו על ידי בנימין בזיכרונותיו. הסיבות לכך אינן רק התהפוכות הרבות שידעה ברלין במשך המאה ה‑20 ואשר שינו ללא היכר את פני עירו של הילד החולני והחולמני; גם לא היעדרותו של בנימין עצמו מאותם המקומות. חשובה מכך אולי היא היעדרותה של התוגה הרומנטית שהיתה נסוכה על כתיבתו של בנימין בניסיונו לשחזר באותו חיבור את העולם האבוד של ילדותו.

עם אותם מקומות נכספים נמנה ביתה של סבתו, אם אמו, ברחוב בלומסהוף 12, שהקרין "רגש קדמון של ביטחון בורגני", כדברי בנימין. סבתו לא מתה בביתה וכמוה גם סבתו השנייה, אם אביו, שגרה בבניין מולה. משום כך, "נהפך הרחוב בעיני למין משכן נצח, למלכות הצללים של סבתות בנות אלמוות, שעם זאת הלכו לעולמן".

בשחר ילדותו גרה משפחתו של בנימין ברחוב קורפירסטן במערב העיר, משם עברה לרחוב נטלבק ולרחוב קרמר ולבסוף, הודות להצלחות העסקיות של האב, רכשה המשפחה וילה ברחוב דלבריק בשכונת היוקרה גרונוואלד; לשם חזר בנימין עם אשתו ובנם כשלא היה ביכולתו לפרנס אותם לבדו.

רוב הבתים שהוא התגורר בהם בברלין לא שרדו, אך אחד מהם ­- ברחוב פרינצרגנט 66 ברובע וילמרסדורף, הבניין האחרון שבו חי בנימין בעיר, אחרי הגירושים מרעייתו -­ עדיין עומד על תלו. סמוך לו תלוי שלט זיכרון המספר כי בנימין חי במקום מאוקטובר 1930 ועד הגירתו. דירת הסטודיו שמצא שם נשאה חן בעיניו אף שלא היה בה שולחן כתיבה. הוא מצא לכך פתרונות יצירתיים מחוץ לדירה (הוא נהג לכתוב בבתי קפה) וגם בין כתליה (הוא כתב בשכיבה על ספה שהשאירה לו הדיירת הקודמת).

הכף

כף רגלו של בנימין דרכה בברלין בפעם האחרונה ב‑17 במארס 1933, כחודש וחצי לאחר מינוי היטלר לקנצלר גרמניה. בנימין עזב בחופזה לאחר שגרטל קרפלוס, לימים רעייתו של אדורנו, דחקה בו לעשות מה שכבר עשו כמה מידידיו ועמיתיו, אינטלקטואלים ויוצרים בולטים שחששו מהרדיפות של המשטר החדש. אחרי עצירה קצרה בפאריס המשיך בנימין לאיביזה, אי ששימש לו מקום מפלט רגוע גם קודם לכן.

הסיבה הישירה לעזיבה המהירה לא היתה רק האיום הפיסי, שנשקף לו בהיותו אינטלקטואל יהודי המזוהה עם חוגי השמאל, אלא בעיקר העובדה שעליית הנאצים לשלטון הובילה לחסימת כל אפשרויות התעסוקה והפרסום שלו. מכל עבר החזירו לו כתבי יד, הפסיקו מגעים על עבודה והותירו את פניותיו בלא תשובה, כפי שדיווח במכתב ששלח לשלום ב‑20 במארס.

הוא סיפר במכתב על הרדיפות ההולכות וגוברות נגד מתנגדי המשטר הנאצי: "הטרור נגד כל עמדה או דרך ביטוי אשר אינן מתאימות עצמן ללא הרף לעמדה הרשמית קיבל ממדים שאין להפריז בגודלם" (מתוך "חליפת מכתבים, 1933‑1940" של בנימין ושלום, תרגום: הראל קין, רסלינג, 2008). הוא גם תיאר בקצרה את האווירה בגרמניה, "שבה מעדיפים קודם כל להביט בדש המעיל של האנשים (שם ענדו את סמל המפלגה הנאצית, א"ש) ואחר כך כבר לא להביט בפניהם כלל".

הקרן

קרן זווית זנוחה ליד גשר ליכטנשטיין, בדרך לגן החיות של ברלין, נחרתה בזיכרונו של בנימין הילד. "השדרה שקידמה שם את פני המבקר דמתה, בכדורים הלבנים של פנסֶיה, לטיילת עזובה באיילזן או במרחצאות פירמונט", כתב ב"ילדות בברלין". "קרן זווית זו ניחנה בכוח נבואי. שכן, כשם שישנם צמחים שמספרים עליהם כי בכוחם ניתן לחזות את העתיד, כך יש מקומות בעלי אותה סגולה. מקומות עזובים על פי רוב, או גם צמרות המתנשאות כנגד חומות, סמטאות ללא מוצא או גני חזית, ששום ברייה אינה משתהה בהם לעולם. במקומות כאלה נדמה כאילו כל מה שצפוי לנו בעצם כבר חלף ועבר".

הכוס

כוס קפה ששתיתי בבית קפה בכיכר ולטר בנימין נשמטה פתאום מידי והתנפצה לרסיסים על מרצפות הכיכר, שנחנכה בשנת 2000 ברובע שרלוטנבורג, בקרבת מחוזות ילדותו של הפילוסוף. איש מלבדי לא הבחין בגל החורבות הקטן כי בית הקפה היה שומם, וכמוהו הכיכר המערב-ברלינאית המנומנמת שבה הוא שוכן, בפתח אחד משני בנייני משרדים מוארכים ומשועתקים התוחמים את גבולותיה. מזרקת המים הסמוכה לקפה לא פעלה באותו אחר הצהריים אביבי שביקרתי בכיכר. ברחוב הנושק לה, הקרוי על שם הפילוסוף הגרמני לייבניץ, אנשים אחדים הילכו כמו מונדות (כמונח המפורסם שטבע הפילוסוף), אבל לפחות היו שם אנשים.

לא בכיתי על הקפה שנשפך. התבוננתי בפה פעור ובעיניים טרוטות לרווחה בערימה של שברי הזכוכית, שהוכתמו בגונם העכרורי של גרגרי הקפה, אך בלי שום רצון או יכולת לאחות אותם (והפעם גם בלי שום חצאית). ובכל זאת, מתוך שברי הכוס בקעה מחשבה מתקנת: לצטט את חרסי המלים הקטנים שהעליתי בידי ­- אותן 11 מלים עבריות שחרט בנימין בכתב ידו המהודר והמהוסס -­ כמצע לדיון, מקוטע בפני עצמו, על שברי העבר הממתינים לגאולה, לשיטתו של הפילוסוף, ועל הקשר בינם לבין המלאך שריחף בכמה מכתביו ונעשה אחרי התאבדותו למעין כפיל המזוהה עם דמותו.

המלאך הוזכר, כאמור, גם במסה על קרל קראוס, שבה הציג בנימין את הסופר והסאטיריקן כמי שכל חוויותיו מבוססות על מלות-מפתח וכמי שהבין כי "ככל שמסתכלים במלה מקרוב יותר, כך מחזירה היא מבט הרחק יותר". באופן שבו ההיסטוריה העולמית סוגרת עליו, קראוס דומה לקדוש המוצג בציורי הבארוק לחוץ אל המסגרת ופורש כפות מתגוננות לעומת המוני המלאכים המרחפים לפניו, טען בנימין. הוא גם רמז לדמיון בין קראוס לבין השליח המופיע בתחריטים עתיקים כדי לבשר על אסונות וכן בינו לבין "המלאך החדש" של קליי.

בהתייחסו למאבקו של קראוס בהשתקפות העצמית הדמונית שלו הוסיף בנימין: "במקום שמקור והרס נתקלים זה בזה חסל סדר שלטונו (של הדמון). כיצור שחציו ילד וחציו אוכל-אדם עומד לפניו מכניעו: לא אדם חדש; מפלצת; מלאך חדש. אולי אחד מאותם מלאכים הנבראים על פי התלמוד מדי רגע המונים המונים, ולאחר שנשאו קולם באוזני האל ­ הם חדלים ונמוגים באין. בקינה, בטרוניה או בהלל? היינו הך - על פי קול זה, הנמוג בן רגע, מעוצבת יצירתו בת החלוף של קראוס".

ואם אמנם נטייתו של בנימין לשבלל את עצמו לעתים בתוך מושאי כתיבתו באה לידי ביטוי גם במסה הזאת, שחוברה כעשור לפני מותו, אזי אפשר לקרוא את הדימויים המיוחסים לקראוס גם כעדויות לתפישתו העצמית של המחבר. כפי שכתבה סוזן זונטג במאמרה "האינטלקטואל האחרון" ("ניו יורק ריוויו אוף בוקס", 12 באוקטובר 1978), "בנימין מציב את השאלה הרטורית אם קראוס עומד על סף תקופה חדשה: 'אבוי, כלל וכלל לא. הוא עומד על ספו של יום הדין האחרון'. בנימין חושב את הדברים על עצמו. בפני בית הדין יסביר האינטלקטואל האחרון - אותו גיבור במזל שבתאי של המודרנה, על חורבותיו, החזיונות הסוטים שלו, החלומות שלו, המלנכוליה שאין לחדור אותה, מבטו המושפל ­- שהיו לו 'עמדות' רבות ושעל חייהם של הרעיונות הוא הגן עד הסוף המר, במידת הצדק והאל-אנושיות שעמדה לו".

בחזרה לפרויקט>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו