בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשוטט הזר שנהפך לפליט מסוכן

דמותו של המשוטט, כפי שתוארה על ידי ולטר בנימין, מגלמת את המעבר מ"הרומנטיקה הישנה", המקדשת את הטבע והכפר, אל "הרומנטיקה החדשה", המתפעמת מהעיר המודרנית

14תגובות

ולטר בנימין הוא מגדולי הפילוסופים המודרנים, ובעיני הוא ה"מיוחד" שביניהם. הגותו היא אישית, לא אחת אניגמטית ונדמה שהיא הולכת ומשתבחת בחלוף הזמן. אין כמעט כותב המנתח את התרבות בת זמננו שאינו מתכתב עם בנימין ישירות או בעקיפין, מדעת או שלא מדעת. אף שבנימין לא הכיר מושגים כמו אינטרנט, פייסבוק ואינסטגרם, הוא נמנה עם ההוגים המרכזיים המאפשרים לנו להבין תופעות אלה כיום. להערכתי, הוא יהיה רלבנטי למחקר ולכתיבה על אודות חברה ותרבות גם בעוד מאות שנים. מקומו מובטח בפנתיאון של האינטלקטואלים הגדולים ביותר.

בניגוד לפילוסופים החוקרים את המצב האנושי בכלל ואת זה המודרני בפרט, פסע בנימין בנתיבים אחרים, בדרכים צדדיות, בתוך הפסאז'ים, אם להתייחס לכותרת יצירתו הגדולה, "מפעל הפסאז'ים", שהחל כותב בשלהי שנות ה‑20 והמשיך עוד שנים ארוכות. בנימין אינו מציע כמעט תזות או טיעונים גדולים. נהפוך הוא: אצלו הכל "בקטן". הוא יודע לנסח אמירות משמעותיות, דרמטיות, לעתים מהממות, על המצב האנושי בתוך ומתוך עיון ובחינה בתצלום, בפרסומת, בפריט אספנות שולי, ברגע אנושי אחד של שעמום.

בחינת "הדברים הקטנים" היא נגזרת של תפישתו הייחודית של בנימין את ההיסטוריה. ההיסטוריה, בעיניו, היא עיי חורבות. בראש וראשונה מכיוון שהיסטוריה בהגדרתה היא כל מה שהיה ונחרב. כל ניסיון להכילה במסגרת זו או אחרת, נרטיבית למשל, יהא אפוא חסר תוחלת. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע למודרנה, שהאיצה את תהליכי ההרס והפרגמנטציה של הקיום האנושי, בין שמדובר במלחמת העולם ובאמצעי הלחימה וההשמדה, בתופעות כלכליות כמו האינפלציה או לחילופין בתזזית של הכרך הסואן.

על פי בנימין, אם אנו מבקשים לדבר על המצב האנושי, עלינו להפסיק לחשוב בגדול ­ בתזות, בקטגוריות, במושגים כוללים ­ ולהתחיל לחשוב בקטן על פרגמנטים ­ על שרידים, על שאריות, על עקבות. החוקר המודרני, ויהא זה הפילוסוף, ההיסטוריון, האנתרופולוג או מבקר התרבות, אמור לפעול בדומה לאספן. אם המצב האנושי הוא זירה של הרס וחורבן הרי שכמו באזור אסון, ראשית יש ללקט את השברים. לבנימין היה ברור שגם כאשר יושלם איסופם וחיבורם, תיוותר התמונה הכללית סדוקה. הקיום האנושי מעולם לא נראה יותר פוסט-טראומטי מזה.

במטרה לשמר את הפרגמנטריות ולא ליצור אשליה של שלמות, בנימין קיים את מצוות נאה דורש נאה מקיים: כתיבתו התאפיינה בפרגמנטריות רבה. הטקסטים שלו נכתבו בדרך כלל בקצרה ובדחיסות. הוא הרבה להשתמש באפוריזמים, בציטוטים ובאנקדוטות. "מפעל הפסאז'ים" הגדול שלו לא היה אלא אוסף של כל אלה.

הלא-מודע של העיר

ברשימה זו אתמקד בדמות אחת שעליה הרבה בנימין לכתוב ­ המשוטט (או ה‑flaneur במקור הצרפתי). אם המודרנה היא אכן אוסף של פרגמנטים, אין פלא שאת גיבוריה גילמו אצל בנימין דמויות שחיו ופעלו בתוך ומתוך המצב הזה. כזה הוא, למשל, האספן. ואין מדובר לדידו רק באספן המקצועי אלא בכל "בורגני" האוסף אל ביתו חפצים, תצלומים, ציורים, צמחים ועוד.

גיבורי המודרנה אצל בנימין אינם הגיבורים ה"הירואיים" ­ הפועל המנוכר (מרקס), האדם האירוטי (פרויד), הטיפוס הרציונלי (מקס ובר) או הגוף הממושמע (פוקו), אם לציין רק מקצת הדמויות הבולטות שהציעה המחשבה המערבית המודרנית. אם הייתי צריך להצביע על הגיבור הבנימיני של המודרנה, הרי שהוא המשוטט ­ דמות שולית לכאורה, תמוהה משהו, על פניו אזוטרית.

דמותו של המשוטט ועקבותיו שזורים לאורך כתביו של בנימין. בולט במיוחד הוא הפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים". את הופעתו של המשוטט על במת ההיסטוריה זיהה בנימין בפאריס של אמצע המאה ה‑19 עם הפיכתה מעיר לכרך סואן. מקום הולדתו של המשוטט הוא הפסאז' שהלך ונעלם לטובת הרחובות והשדרות הגדולות.

מיהו המשוטט? בראש וראשונה הוא אנטיתזה לתייר, שלו מותיר המשוטט את הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים. התייר יעמוד למרגלות מצדה ויצטט לעצמו בהשראת המדריך: "כאן, במקום הזה שבו אני עומד, עמדו פעם..." המשוטט, לעומת זאת, יתהלך ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה, עתותיו בידיו ­ הוא אינו אמור להספיק, אינו נמשך לאתרים תיירותיים ידועים ומוכרים ואינו מתעניין במעין אלה. נהפוך הוא: בסופו של דבר ימצא המשוטט את עצמו בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות. בניגוד לתייר המתייר בכל מקום, זירת הקיום של המשוטט היא העיר הגדולה.

אם התייר צועד בבטחה אל יעדו, הרי המשוטט ­ יותר משהוא הולך ברחובות, הרחובות מובילים אותו. המשוטט, אפשר לומר, נענה לציווי לֶך-ל™ך. בניגוד לתייר הממהר, המשוטט נינוח ומשוחרר בהילוכו. ב‑1839, מספר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פאריס: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו.

האויב הגדול ביותר של המשוטט הוא השעון המורה על הזמן שבו צריך לצאת מ... צריך להגיע ל... צריך להספיק את... ההליכה החופשית והנינוחה משכרת את המשוטט. בנימין מדמה תחושת שיכרון זו להשפעתו של חשיש. המשוטט הולך כסומא. או אז נעלמים באחת אתריה‑sightseeing התיירותיים והוא מצליח להימנע מלהחתים את המקום ברוחו. במקום זאת, המשוטט מחתים את רוחו שלו ברוח המקום.

בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר. זאת ועוד: באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם בדברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע. הפואטיות האורבנית הזאת כוללת, בין היתר, את הבניין המתפורר, את הפסולת והאשפה, אפילו את העזובה והמסכנות של העניים. מבטו של המשוטט הוא אסתטי בעיקרו, לא פוליטי ואולי א-פוליטי.

המשוטט הוא התגלמות האדם האורבני ואינו אוהב את הטבע. למעשה, אין הוא זקוק לטבע מכיוון שלדידו הכרך הגדול הוא-הוא הטבע האמיתי, ג'ונגל אורבני של ממש. בשיטוט נחשפת העיר כמקום פרוע, יצרי, מסוכן הרבה יותר מהטבע. הגנים הציבוריים הם מבחינת המשוטט הסוואנות שבהן נטועים עמודי תאורה במקום עצי בננות. חלקיה הבלתי מתוירים של השדרה או הרחובות הצדדיים הם ה"מזרח הודו" של המשוטט וחלקים מסוימים בעיר ­ בנימין אולי מתכוון לחלקיה הנטושים ­ הם "הערבה האמריקאית".

המשוטט נע בעיר כמו הפרא בעולם החדש בינות לנחשים, למפלצות פרא ולשבטים עוינים. שהרי מה הן הסכנות הטמונות בג'ונגלים ובמערב הפרוע לעומת מצבי ההלם והסכנה של הכרך הגדול ­ תאונות הדרכים, שאון הסירנות, ההתקבצות המאיימת של ההמון? והייתי מוסיף כאן גם את האלימות והטרור האורבניים.

דמותו של המשוטט מגלמת את המעבר מ"הרומנטיקה הישנה", המקדשת את הטבע, הכפר והנוף הכפרי, אל "הרומנטיקה החדשה" של המאה ה‑20 המקדשת את העיר ואת הנוף האורבני. העשן שהעיר פולטת הרי הרבה יותר יפה, מושך ומסתורי מהאוויר הנקי והצלול של היערות וההרים.

על אף המאפיינים המסוכנים והאלימים של העיר, הקרקע שלה מקודשת בעיני המשוטט משום שהעיר על רחובותיה היא הבית שלו. המשוטט אינו מכיר בקיומו של המפתן החוצץ בין ביתו לרחוב. החנויות משמשות על תקן ארונותיו של הבית הזה. שלטי החוצות והפרסומות הם קירותיו הדקורטיביים. המשטחים הציבוריים ועליהם הכיתוב "אסור להדביק מודעות" הם שולחנות הכתיבה של המשוטט. דוכני העיתונים ­ ספרייתו. גזוזטראות בתי הקפה ­ מרפסות ביתו. הדרך מהעיר אל הכפר ­ המסדרון החוצה. המולת העיר אינה מפריעה אלא משמשת מקור השראה.

בנימין טוען כי האנשים הדגולים היו משוטטים. הם אלה שהשכילו להבין שככל שאדם עסוק וממוקד פחות בעבודתו וביצירתו, כך הוא מסוגל לספוג יותר ולהתעלות לספירות גבוהות יותר. כזה היה אותו אדם שבשנים הראשונות של המאה ה‑19 נצפה על ידי בני עירו משוטט במשך כל היום, ללא קשר למזג האוויר, סביב סוללות העפר שהקיפו את וינה. שמו של האיש לודוויג ואן בטהובן, ובשעה ששוטט חדל העולם להתקיים ורוחו היתה שרויה במקומות אחרים. לשווא ניסו העוברים והשבים לקבל מענה כשברכוהו לשלום. בנימין נותן דוגמאות למכביר למשוטטים ­ רוסו, בודלר, פול ולרי. אני משוכנע שרבים מכירים בסגולות השיטוט הסתמי ברחוב כדי להעניק השראה (או לחילופין להקל את כאבו של לב שבור).

הפיוטיות של הקיום

אם כן, מיהו המשוטט ומדוע ייחס בנימין חשיבות כה רבה לדמות שולית? את חשיבותו של המשוטט במודרנה אפשר להבין בתוך ומתוך כמה הקשרים. הראשון הוא, כאמור, הפיכתה של העיר לכרך סואן. המשוטט הוא האדם המודרני החי את חייו בעיר ואינו יכול להתקיים מחוצה לה. בטבע, נזכור, לא משוטטים; בטבע מטיילים או נודדים. בהקשר הישראלי אזכיר את עלי מוהר כמשוטט הגדול של תל אביב. טורו, "מהנעשה בעירנו", שפורסם במקומון "העיר", הוא פרק מפואר בתולדות השיטוט המקומי.

את המשוטט יש להבין גם בהקשר של הופעת המצלמה והקולנוע, שהרי עינו של המשוטט פועלת כמו מצלמה. היא סופגת תמונות ורשמים בצורה פסיבית, אינה מייצרת הייררכיות בין האובייקטים הנצפים ואינה עורכת את המצולם. מבטו של המשוטט כמו אומר: "אני מצלמה שצמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב. רושם את האיש המתגלח בחלון שמנגד, ואת האשה בקימונו החופפת את שערה. יום אחד יהיה צורך לפתח את הרשמים כולם, להדפיסם בקפידה, לקבעם". (מתוך "פרידה מברלין" מאת כריסטופר אישרווד, מאנגלית: שאול לוין, מחברות לספרות, 2007) הייתי אומר שהמשוטט מקיים sightseeingבמובן המילולי של הביטוי: הוא רואה את המֵראֶה כשהוא לעצמו ומתענג עליו, כמו עין שמביטה בעצמה.

זהו, כאמור, המבט המודרני האסתטי, הלא פוליטי או הא-פוליטי של המשוטט, שמוצא יופי וקסם גם במופעים של עוני, סבל ואומללות. ממבטו של המשוטט נראה הסבל האנושי כחלק מהפיוטיות של הקיום. במסתו הידועה, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", זיהה בנימין את הפשיזם כאסתטיזציה של הפוליטי. על הקשר בין מבט המשוטט למבט הפשיסטי צריך עוד לחשוב. בכל מקרה, המשוטט בן המאה ה‑19 מקדים כאן אולי אותנו כיום, הנושאים מצלמות בכל אשר נפנה ומתעדים את המציאות שוב ושוב ושוב. מעניין מה בנימין היה אומר על זה: האם הצילום התיעודי האובססיבי שלנו הוא פוסט-טראומה? אולי מדובר בטכנולוגיה שעלתה על גדותיה?

המשוטט, כפי שראינו, הוא דמות שמרנית המבכרת את האסתטי על פני האתי. ואולם, בנימין מרמז גם על מאפיינים חתרניים שלה. באי-ההחלטיות ובאי-העשייה שלו, ואפשר אף לומר שב"פרזיטיות" שלו, המשוטט מפגין בגופו נגד חלוקת העבודה הקפיטליסטית ונגד התועלתנות. בהילוכו המשוחרר והנינוח בקצב של צב המשוטט מגלם אנטיתזה לתנועה המודרנית של בני האדם הממהרים, של כלי התחבורה, של ההון. המשוטט כמו מכריז בכל רגע ורגע מלחמת חורמה על שיטות הניהול והשליטה המודרניות דוגמת הטיילוריזם.

יתרה מזאת: בעולם המודרני, שעבר סטנדרטיזציה והאחדה של זהויות, המשוטט יורד אל מתחת לפני השטח, אל המחתרת, וחותר נגד הניסיון לאלף את גורם הזרױת וההפתעה שמתבטא כיום, למשל, באפשרות לקבוע את זהותו ולאתר את מיקומו המדויק על ידי איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו. למותר לציין שלמשטרה יהיה קשה, אולי בלתי אפשרי, לעצור משוטט אמיתי שהוצא נגדו צו מעצר: המשוטט הוא האיש שהלך בדרכים לא סלולות ולא ידועות. האיש שלא הותיר עקבות מאחוריו. הוא האיש שלא היה שם.

את המשוטט אפשר להבין גם בתוך ומתוך הקשר נוסף של סוף המאה ה‑:19 הופעת הפסיכואנליזה. בשוטטות אפשר לזהות מקבילה גופנית למהלך האנליזה של הנפש. על פי פרויד, המטופלים הם כמו משוטטים בנפש של עצמם. כך, למשל, באסוציאציות החופשיות. השוטטות ברחוב היא מעין "walking cure" המקביל ל‑cure(הריפוי) הנפשי ­ פעולה ארכיאולוגית בעיקרה של שיבה אל עבר שנשכח והודחק ונמצא במקומות הנסתרים והאפלים ביותר שאליהם אפשר להגיע רק במקרה. תנועת המשוטט היא בת זמנו של הרומן הבלשי בן המאה ה‑19 ומקדימה ברוח דומה גם את זרם התודעה והסוריאליזם.

מבחינת המשוטט, העיר מציעה תמונת נוף המורכבת, בין היתר, מפרסומות, מחלונות ראווה ומסחורות. מבחינה זו המשוטט הוא האב-טיפוס של הצרכן המודרני. זה האחרון אינו מתייחס אל הסחורה על פי ערך השימוש שלה ­ האם הוא צריך אותה או לא ­ אלא על פי ערך החליפין, היינו, הדימוי שלה. היום נכנה את ערך החליפין בשם מותג. המשוטט מתהלך בין הסחורות ומתענג, למעשה "מכור", לעצם ההתבוננות בהן. לא בכדי תחנתו האחרונה של המשוטט, לפי בנימין, היא בית הכלבו (ובזמננו ­ הקניון). בהשראת המהלך של בנימין נוכל לומר כך: כפי שהרחוב/השדרה החליפו את הפסאז', כך בית הכלבו/הקניון החליפו את הרחוב.

סוף שיטוט

ואם תחנתו האחרונה של המשוטט היא אכן בית הכלבו, הרי שהמשוטט עצמו, כך טען בנימין, יתגלם בסופו של דבר ב"איש הסנדוויץ'". איש הסנדוויץ', שנהפך לחזון נפרץ בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, היה אדם שנשא על גופו שלטים או כרזות פרסומיות לאירועים, למוצרי צריכה ואפילו למפלגות.

אם איני טועה, זה המקום היחיד שבו מרמז בנימין על הפיכת השיטוט ממרכיב של תרבות פנאי גבוהה במאה ה‑19 לכורח במאה ה‑20. איש הסנדוויץ', שהיה מוכן להפוך את עצמו לפרסומת מהלכת, היה בדרך כלל מובטל. ואולם, לא רק המובטל החל לשוטט בראשית המאה ה‑20 ולא רק חסר הכל או חסר הבית אלא גם הפליט ­ שהוא, להבנתי, הארכיטיפ של המשוטט בגלגולו במאה ה‑20.

בנימין לא היה יכול לדעת שייהפך בעצמו מפילוסוף-משוטט לפליט. חמור מכך, הוא לא היה יכול לדמיין מצב שבו אפילו האפשרות להיות פליט-משוטט תחוסל. בנימין תמיד האמין באפשרות של גאולה. הוא לא היה יכול להעלות על דעתו עולם שבו אין יותר מקומות חופשיים משליטה ופיקוח מוחלטים. כשהוא עצמו הגיע אל הנקודה הזאת, הוא בחר להתאבד. כתוצאה מכך, הוא לא הספיק לסיים את כתיבת "מפעל הפסאז'ים" שלו, שנותר עדות חיה לתפישתו את ההיסטוריה כזירה של הרס ואסון.

דור חדש של פילוסופים והוגים, בהם חנה ארנדט, נאלץ להמשיך את דרכו של בנימין, לעדכן את הגותו ולהתאימה לעולם החדש שאינו יכול לסבול בני אדם חסרי שם, חסרי זהות, חסרי פנים המשוטטים אנה ואנה.

המשוטט הזר והמוזר של המאה ה‑19 נהפך אפוא לפליט החשוד והמסוכן של המאה ה‑20. המשוטט ימשיך לשוטט בבית הכלבו; הפליט יושלך אל המחנה. במאה ה‑21 אולי יסתפקו באזיק אלקטרוני.

ד"ר בעז נוימן מלמד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו