בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלם כרך: בין ולטר בנימין למחאת האוהלים

החיים המודרניים מתאפיינים בהלם מההמון ומהמכניזציה, והטכנולוגיה מציעה דרכי התמודדות. מתוך פרויקט מיוחד לרגל 120 להולדת הפילוסוף היהודי

19תגובות

למבקר כיום בברלין נדמה כי זוהי עיר מושלמת: מצד אחד היא מחזיקה בכל היתרונות של עיר גדולה, על שפע מקומות המסחר, התרבות והפנאי שהיא מציעה, ומצד שני היא שקטה וירוקה, וההתניידות בה ממקום למקום פשוטה וידידותית. קשה אפוא לדמיין את ברלין של היום כזירה של הלם, ואם כבר חושבים על הלם, הרי הוא משויך לימים חשוכים יותר בתולדותיה של העיר. האם התרגלנו להלם של העיר או שמא הוא פשוט נעלם? מה מקומו של ההלם בחיינו המודרניים? והאם אפשר לא רק להתגונן מפניו, אלא גם להשתמש בו כדי לשנות את העולם שאנו חיים בו?

ולטר בנימין, שנולד בברלין לפני 120 שנה, בחר לייחס להלם תפקיד מכריע בהתפתחות המודרניות. במקומות שונים בכתביו הוא מסביר מהו מקורו של ההלם: בראש וראשונה, הוא נגרם על ידי דמות חדשה שהגיחה במרוצת המאה ה‑19 וכבשה את הערים, הלוא היא ההמון: "פחד, סלידה וזוועה עוררו המוני העיר הגדולה במי שנתנו בהם את עיניהם לראשונה", מספר בנימין.

החיים השאננים שאיפיינו את הכפר התחלפו בחיים אורבניים המתבטאים באינספור פגישות יום-יומיות עם בני אדם שעמם אינך מחליף מלה. כל מפגש שכזה נחווה, במודע או שלא במודע, כאי-החזרת מבט אלימה, כהלם קטנטן המתחבר לאינספור חוויות הלם אחרות המרכיבות את היום-יום המודרני.

להלם שמעורר ההמון מיתוסף ההלם שגורמת המכניזציה ההולכת והגוברת של החיים. בנימין רואה את המצאת הגפרור במאה ה‑19 כאב-טיפוס של ההלם שיוצרת המכונה. אם עד אז היתה הדלקת אש כרוכה תמיד בפעולות מסובכות ואטיות, בא הגפרור וביטל אותן באחת לטובת פעולת הלם פשוטה ומהירה: הינף יד זעיר והנה ניצתת אש וגורמת רתיעה כמעט לא מורגשת של העיניים.

אך הגפרור אינו לבדו. העיר הגדולה בנויה מאינספור גירויים מכניים ואנושיים ­ כלי רכב, רמזורים, המוני בני אדם ­ כך שהאופן היחיד להתמודד אתם הוא להיהפך בעצמך לחלק מההמון, לזרום עם התנועה הכללית ובעיקר לא להישיר מבט ולהתבונן באדם שמולך, כדי להפחית עד כמה שאפשר את מידת ההלם שמפגש כזה עלול ליצור.

שקיעתה של ההילה

כיצד אפשר להתמודד עם ההלם של המודרניות? כדי להבין זאת עלינו לקשר את ההלם לסוגיה אחרת שבנימין הרבה להתחבט בה בשנות ה‑30 ­ שקיעתה של ההילה (אאורה). בנימין התייחס להילה במסתו הידועה על "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" (1939),שם הוא מגדיר אותה כ"הופעה חד פעמית של רוחק, כל כמה שתהיה קרובה. לשכב פרקדן בערבו של יום קיץ ולעקוב אחרי רכס הרים באופק או אחרי ענף המטיל צלו על הנח תחתיו ­ משמעו לנשום את ההילה של הרים אלה או של ענף זה" (תרגום: שמעון ברמן, בתוך "הרהורים", מבחר כתביו של בנימין, הקיבוץ המאוחד, 1996).

האדם אפוף ההילה נושם את ההרים שהוא רואה לנגד עיניו ממרחק, ומרגיש את קרבתם בכל חושיו. רגעי הילה אלה חורגים מהיום-יום, וכפי שרומז הציטוט גם חורגים מהחיים העירוניים המודרניים, שבהם רק לעתים רחוקות אנו שוכבים פרקדן בנחת תחת צלו של עץ. לפיכך, בנימין מתרכז בהילתה של יצירת האמנות, וממקם אותה בעידן הפולחנים הדתיים. פעם בשבוע או פעם בשנה, בכנסייה או במקדש, התאפשר רגע של קרבה ליצירת האמנות, אך קרבה זו שמרה תמיד על ריחוק מסוים מהיצירה. האלים הפרעוניים או היווניים, דיוקן הבתולה הקדושה או ישו עצמו נותרו מרוחקים, מחוץ לטווח מגע, אך הם מילאו את חושי המשתתפים בפולחן, קרנו עליהם והאצילו עליהם מרוחם.

והנה, במרוצת המאה ה‑19 הביאו תהליכים היסטוריים, סוציולוגיים וטכנולוגיים לביטול האיזון השברירי בין קרבה למרחק, שהכרחי לקיום ההילה. לדבריו של בנימין, ההילה החלה לשקוע לא רק בשל דעיכתם של הפולחנים הדתיים, אלא גם ובעיקר בשל המצאה אמנותית חדשה, הלוא היא המצאת הצילום. הצילום מאפשר שיעתוק מכני, שמצד אחד מביא לכל בית את הגדולות שביצירות האמנות, ומצד שני אין הוא מצליח לשחזר את הילת הנוכחות הישנה, שכן הוא נותר בגדר חיקוי לא מספק.

טלי מאייר

זהו הפרדוקס של ההילה, שאולי הוא גם הפרדוקס של המודרנה: כדי להגיע להילה ולנוכחות מלאה של דבר-מה, עלינו לוותר על נוכחותו המיידית ולקבל את המרחק שלו. אך דומה שמעטים בלבד מסוגלים לעשות ויתור כזה: "ההמונים של ימינו להוטים 'לקרב' אליהם את הדברים מבחינה מרחבית ואנושית, כשם שהם להוטים לגבור על חד פעמיותה של כל מציאות נתונה על ידי קליטת שיעתוקה".

ההמונים אמנם מחפשים חוויות-הילה, אך הם מתעקשים לנסות ולקרב אותן ולהכחיש את מרחקן, שבריריותן והחד-פעמיות החולפת שלהן. "להרגיש תמיד קרוב" ­ כך מבטיחות הפרסומות לטלפונים הניידים, בניסיון לטשטש את העובדה שעצם השימוש בטלפון כבר מניח מרחק. כך גם המצלמה: היא מנסה להתקרב לרגע המצולם, לאחוז בו, להקפיא אותו, אבל בעשותה כן היא דווקא שומטת אותו ומקשה על הגישה עליו, שכן המושא המצולם, מעצם הגדרתו, נותר תמיד ממול. ככל שננסה לאחוז באדם או בדבר, כך נרגיש ביתר שאת את אובדן הילתו, אך במקום להרפות ולשמור על המרחק החיוני ליצירת ההילה, אנו רק מהדקים את אחיזתנו בו עוד יותר. התנאי לקיומה של הילה הוא הכרה במרחק ובחד-פעמיות, וכיוון שהכרה זו אינה אפשרית עוד, נותרת ההילה אבודה.

למרות נימת דבריו לפרקים, בנימין אינו מבכה את שקיעתה של ההילה, אלא דווקא רואה בשקיעה זו אפשרות למהפכה ולשחרור. אין הוא מחפש להשיב את הקסם לעולם, אלא הוא שואף להעביר אותו תהליך של פוליטיזציה ולהחיות את הפוטנציאל המהפכני של יצירת האמנות. אין זה מקרה שהסוציאליזם עלה במקביל להמצאת הצילום, הוא אומר. אובדן המקור עשוי להביא לאובדן הקניין, לחברה ללא היררכיה של נוכחות. כך מוביל השיעתוק לרעיון של שוויון ושל ערעור על זכות היתר.

האמנות העשויה במיוחד להביא לשחרור זה היא, לדידו של בנימין, אמנות הקולנוע. הקולנוע משתמש ברכיב הלא-הילתי וחסר המקור של הצילום, ומטיח אותו בעיניהם של הצופים באולם. כאן אנו רואים את הקשר בין ההלם להילה: תמונה אחר תמונה, הלם אחר הלם, מתבוננים הצופים בדימוי המשועתק ומתאמנים בו, מתרגלים באמצעותו את קצב החיים המודרני, וכך מוותרים על ההילה. הצופה אמורה לשוב לביתה ולהבין שהעולם שבו היא נמצאת הוא חסר מסורת ונזיל. הבנה זו תוביל לערעור ההייררכיה המעמדית, ובסופו של דבר למהפכה.

במבט לאחור, אנו יודעים היום שנבואותיו של בנימין לא התגשמו. הקולנוע המסחרי מטשטש את המרחק של המסך, מנסה לקרב אותו לצופה ולייצר הילה בכל מחיר כדי לענות לדרישות ההמונים. בנימין עצמו הודה שפולחן הכוכבים הוא שהחליף את פולחני ההילה הדתיים, ונדמה כי פולחן חדש זה רק הולך ומתעצם בעידן הטלוויזיה ותרבות הידוענים, שבה כל כוכב ריאליטי הוא למעשה דמות משועתקת הצצה מתוך ההמון, מקבלת הילה זמנית, ואז צוללת שוב לתהום הנשייה. שקיעתה של ההילה לא הובילה אם כך לזניחתה, אלא דווקא לחיפוש עיקש אחריה, באמנות כמו בתחומים אחרים, והשאלה היא כיצד אפשר להיעזר בחיפוש זה באופן שיצמיח הילה מסוג אחר.

החזרת מבט הדדית

את שנותיו האחרונות בילה בנימין בפאריס תוך כדי פיתוח "פרויקט הפסאז'ים" שלו, שנועד להחיות משהו מאווירת המאה ה‑19 כמבשרת המודרנה. הדמות שייצגה בעבורו יותר מכל את האופן המודרני להתמודד עם ההלם היא דמותו של שארל בודלר, שפירסם ב‑1857 את ספרו "פרחי הרע". בודלר, אומר בנימין, הצליח לנתץ את ההילה באמצעות חוויית ההלם. את שירתו של בודלר הוא רואה כדו-קרב עם ההלם, שהוא גם דו-קרב עם ההמון העיוור והאטום: "מאחר שבני הברית האחרונים שלו בגדו בו, תוקף בודלר את ההמון; הוא עושה זאת בזעם ובחוסר האונים של מי שמתקומם על הגשם או הרוח".

בודלר אינו רוצה להיות חלק מההמון; הוא רוצה להתבדל ממנו, לשוטט לצדו, להעניק לו משמעות ואולי גם הילה, אך הוא יודע שאין הדבר אפשרי עוד, שכן אינך יכול לשוטט בהמון מבלי להילכד על ידיו ולהיסחף עמו. לפיכך, הפתרון של בודלר הוא פואטי: הוא כותב שירים כדי לעבד את ההלם ולהתמודד אתו, אך אלו שירים שמסרבים להילה, שנלחמים בהמון המשוכפל אך גם מכירים בקיומו חסר התקנה.

כיצד אפשר לחיות בהמון מבלי להיטמע בו? כדי למצוא את הרלוונטיות של בנימין לימינו, יותר מ‑150 שנה לאחר צאת "פרחי הרע" ויותר מ‑70 שנה לאחר מותו של בנימין עצמו, עלינו לחשוב מחדש על היחסים בין ההלם, ההילה והשיעתוק. שהרי השיעתוק כבר אינו המצאה חדשה אלא תנאי בסיסי לקיום המודרני, וגם ההמון הוא דבר שאנו כבר מורגלים בו היטב, בעידן שבו יותר מממחצית מהאנושות חיה בערים. יתרה מזאת, הטכנולוגיה העכשווית מתמודדת עם ההלם לא רק על ידי שיעתוק הולך וגובר של המציאות לעבר עולם וירטואלי הסוגר את האדם בד' אמותיו ומבודד אותו מהסביבה, אלא גם על ידי המצאת אופנים חדשים ליצירת קשר עם ההמון.

גל המחאה העולמי שהחל אשתקד מראה כי הצורך במפגש, בהחזרת מבט ובהילה כלשהי אינו דבר-מה שיכול להיעלם, שכן זהו צורך אנושי בסיסי. האתגר הוא להימנע מההילה הצרכנית-פרסומית לטובת הילה אחרת, כזו שתכיר במרחק העומד בבסיסה, בהיותה בת חלוף, למרות הבטחות הנצח השקריות של פוליטיקאים ואנשי פרסום. במלים אחרות, עלינו לחפש הילה דמוקרטית במקום הילה פשיסטית. לשם כך יש לחשוב כיצד להטמיע את ההלם במקום להדוף אותו.

מחאת האוהלים בתל אביב בקיץ שעבר הדגימה אופן לעשות זאת. אנשים רבים חזרו משדרות רוטשילד משולהבים, כאילו חטפו מכת הלם, אך לא כזו ההורסת את ההילה, כפי שבודלר ביקש לעשות, אלא כזו המשלבת בינה לבין ההלם. כיכר תחריר, שדרות רוטשילד, פארק זוקוטי בוול סטריט ­ כל אלה נהפכו עד מהרה למקומות אפופי הילה, אך הילה מרדנית, חסרת מסורת, רגעית: הילה דמוקרטית המסרבת לראות בהמון גוש משועתק, ומעיזה להתמודד עם ההלם על ידי החזרת מבט הדדית.

הסכנה שבהילה הזאת, שגרמה בסופו של דבר להתפוררות המחאה ברוטשילד, היא ההתמכרות לה והשיבה למודל הישן של ההילה המחפשת דמויות להערצה. כל הילה נוטה מעצם הגדרתה לשכוח את השבריריות החיונית לה, ושבריריות זו יכולה להישמר רק על ידי הטמעת ההלם בתוך היום-יום.

ההתעמתויות, האירועים וההפגנות הם אירועי הלם מכוננים החיוניים כדי ליצור את ההתלכדות הבסיסית לצורך השינוי, תזכורת מכאיבה לצורך בהשבת המבט. אך אל לאירועים אלה לבוא במקום היום-יום שמעבד את השהות יחדיו של ההמון ומנסה לעכל אותה, כפי שעשתה למשל הישיבה הממושכת והסבלנית במאהל בשדרה. רק מבעד ליום-יום כזה תוכל לעלות הילה חדשה, שתחרוג מזו שבנימין דיבר עליה ותיווצר לא נגד ההלם אלא באמצעותו.

ד"ר עירן דורפמן הוא פילוסוף וחוקר ספרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו