בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעותיו האחרונות של ולטר בנימין

ספטמבר 1940: אחרי מסע קשה הצליחו הפילוסוף וחבריו להימלט מצרפת הכבושה. מדוע סירב הפילוסוף לניסיון הימלטות נוסף והאם ייתכן כי לא התאבד אלא נרצח? כרוניקה של חוסר מזל ושל חוסר תקווה. פרויקט מיוחד

36תגובות

הלילה שבין 25 ל‑26 בספטמבר 1940 היה האחרון בחייו של ולטר בנימין. מיואש, תשוש, קודר ­ הוא בלע את גלולות המורפיום שלקח עמו למסע בריחה מאוחר מדי מצרפת הכבושה לספרד ­ גלולות בכמות מספיקה בשביל "להרוג סוס", כפי שאמר לסופר ארתור קסטלר ­ וצלל לחוף המבטחים שלא הצליח למצוא בעולם הזה. אולי היה זה הייאוש מראש שחתם את גורלו. אף שבנימין לא האמין במיתוס של "האופי הוא הגורל", קשה להכחיש את שילובם של קווי אישיותו הפסימית, הבלתי גשמית בעליל, עם ביש מזל טרגי ועם הנחשול האדיש של ההיסטוריה.

זה סיפורו של פליט. אחד מני מיליונים בזמן ההוא, וגם בזמן הזה. אך שלא כמו רובם, שמו של זה נהפך מוכר לנו, וסיפורו מכאיב. מתבקש לשמוע אותו שוב ושוב, בתקווה ילדותית שהפעם יסתיים אחרת, או לפחות, שישיב על השאלות שנותרו פתוחות, שיצטמצם הפער בינינו לבינו. כיצד נראו אפוא השעות האחרונות בחייו של בנימין ומה היה רצף האירועים שהוביל למותו?

יום שלישי, 24 בספטמבר 1940

מסע הבריחה הרגלי של בנימין מצרפת הכבושה מתחיל היום. בעצם, זה אמור היה להיות רק מסלול הכנה לבריחה; ניסיון ללמוד את הקילומטרים הראשונים שלו לאור יום. אך בשונה משותפיו למסע, בנימין לא ישוב על עקבותיו בסוף היום, אלא יישאר ללון על אם הדרך וימתין לשובם של האחרים.

הדרך שבה צועדת החבורה, הכוללת מלבד בנימין את מבריחת הפליטים החובבת, ליזה פיטקו, צלמת ששמה הני גורלנד ובנה הנער ז'וז'ה, מתפתלת בין הרי הפירנאים ומובילה מן העיירה הצרפתית בניולס (banyuls) לעיירה הספרדית פורט בו. המסלול, דרך ליסטר, La route Lister, קרוי על שמו של הגנרל אנריקה ליסטר ­ אחד מאנשי הצבא רמי הדרג של הרפובליקה וסטליניסט מושבע, שברח דרך מעבר ההרים הזה שנה קודם, ב‑1939, בדרכו לגלות בברית המועצות.

את המידע על המסלול קיבלה פיטקו ממסייה אזמה, ראש מועצת בניולס, סוציאליסט רפובליקאי זקן שאהד את הפליטים. כשפגשה אותו במשרדו, הוא אמר לה שהנתיב קשה ומסוכן, אך יתרונו הגדול הוא כי לרוב אורכו הוא מחופה בסלעים המסתירים את ההולכים בו. מצוידת במפה של המסלול, ששורטטה ביד על פי זיכרונו של אזמה, ובמעט מצרכים, שבה פיטקו לבסיס החדש שלה בפור-ואנדר, עיירת חוף השוכנת כשישה קילומטר וחצי מבניולס.

ימים ספורים לאחר הביקור של פיטקו אצל אזמה הופיע על סף דלתה בנימין וביקש שתסייע לו לברוח לאמריקה דרך ספרד. בנימין בילה את שבע השנים האחרונות בגלות מארצו, בעיקר בפאריס, שקוע במחקריו בספרייה הלאומית, כשהוא עיוור באופן טרגי למתרחש סביבו.

בתחילת המלחמה, בנימין, כמו אחרים, נפל קורבן למדיניות ההסגרה הצרפתית. הוא נשלח למחנה ההסגר במנזר סן ז'וז'ף בנוור (Nevers) ואחר כך הועבר לוורנוש,Vernuche- למפעל רהיטים לשעבר שאליו נדחסו 300 עצורים. בביוגרפיה "ולטר בנימין" (מאגנס, 2003) כותב ברנד ויטה כי שותפיו למאסר סיפרו שאף כי היה חלש מאוד מבחינה גופנית, בנימין הפגין חוסן נפשי ואפילו הגדיל ולימד קורס לפילוסופיה וביקש להוציא לאור עיתון של המחנה.

אברהם חי

בנובמבר 1939, בזכות התערבותם של חברים בפאריס, שוחרר בנימין, אבל במקום לנצל את חלון ההזדמנות כדי לברוח, הוא שקע מחדש בין ספריו, וב‑11 בינואר 1940 אף חידש את כרטיס הקורא שלו בספרייה הלאומית למשך שנה נוספת. במכתב מאותו שבוע אמר לגרטל אדורנו שהוא חרד לעבודתו על בודלר, ואינו מוכן לסכן את היצירה אפילו במחיר ההיכחדות של מחבר.

ביוני 1940, עם פלישת היטלר לפאריס, נחתמה הברית בין גרמניה לצרפת, שכללה את סעיף ההסגרה אשר מנע מפליטים גרמנים כמו בנימין להוציא ויזות יציאה מצרפת. רק אז הוא הסכים סוף סוף להתנתק מעבודתו ולפתוח בבריחה דרומה. יחד עם אחותו דורה, כשבידו רק מסיכת גז, כלי רחצה וכתב יד אחד (שעוד ידובר בו בהמשך), הוא עבר דרך לורד, ובספטמבר הגיע למרסיי.

"לוע מנומר-צהוב של כלב ים אדיר, שמי מלח מטפטפים בין שיניו" ­ כך תיאר בנימין את מרסיי (ב"המשוטט"). הוא נפגש שם עם ידידתו הוותיקה, הפילוסופית חנה ארנדט, בעלה היינריך בלוכר, ארתור קסטלר והנס פיטקו, מכר ותיק שריסק את מעט התקוות שנותרו לבנימין להפליג משם לארצות הברית. אך פיטקו בכל זאת השאיר לו שביב תקווה: הוא מסר לו את כתובתה של אשתו, ליזה, ועודד אותו ליצור עמה קשר.

מאז שנות ה‑30 היו בני הזוג פיטקו במנוסה. הם היו בשוויץ, צרפת והולנד לפני שחזרו שוב לצרפת. כמו בנימין, גם הם נעצרו שם בתחילת המלחמה. בשנים 1940‑1941 הם חיו במסתור ופעלו כמבריחי פליטים. שניהם עמדו בקשר עם ה"Emergency Rescue Committee", ארגון ההצלה הנועז שייסד האמריקאי ואריאן פריי.

בזכות התערבותו של חברו, הפילוסוף מקס הורקהיימר, הצליח בנימין להשיג במרסיי ויזה לארצות הברית. מה שהיה חסר לו ולפליטים אחרים היתה אשרת היציאה מצרפת. האפשרות היחידה שלו לברוח ­ כך אמר לו פיטקו ­ היתה להגיע לספרד בהיחבא, דרך ההרים, לחצות את הארץ כולה ואז להפליג לאמריקה מפורטוגל.

ליציאה למסלול הבריחה קדם ביקור נוסף של פיטקו אצל ראש המועצה אזמה, הפעם בחברת בנימין. אזמה יעץ לשניים לצעוד פעם אחת, לפני הבריחה עצמה, לאורך החלק התחתון של המסלול, לאור יום. הנתיב מבלבל, ולא רצוי לעשות אותו בחושך, הוא אמר. הוא העריך כי הצעידה עד לקרחת היער ­ שם היה עליהם לשוב על עקבותיהם ­ תארך לא יותר משעה-שעתיים.

בשעות אחר הצהריים של יום שלישי הם יצאו לדרך. בנימין בלבושו העירוני בוודאי נראה תלוש על רקע הגבעות הירוקות, הנטועות כרמים. הוא סחב אתו מזוודת עור כבדה, שהכילה כתב יד בעל חשיבות עצומה ­ יש הטוענים שהיה זה עותק של "התזות על מושג ההיסטוריה"; אחרים סבורים שמדובר ב"פרויקט הפסאז'ים", מוקד מאמציו בשנות ה‑30, מפעל שבו ראה "את הסיבה הממשית, אם לא היחידה, לא לאבד את האומץ במאבק על הקיום" מפרויקט זה שרדו רק מבחר קטעים והרהורים.

בשלב די מוקדם במהלך ההליכה התברר לחבורה שהדרך ארוכה מכפי שצפה אזמה. כשהחלו לטפס מעלה, בשביל סלעי ותלול, קצרה נשימתו של בנימין והוא התעייף כל כך, שכשהגיעו אל קרחת היער שסומנה כנקודת הסיום, הוא סירב, כאמור, לפנות לאחור, ובילה שם את הלילה לבדו, ללא ציוד הולם.

יום רביעי, 25 בספטמבר 1940

מוקדם בבוקר, פיטקו, גורלנד ובנה יצאו שוב ועברו דרך קוטפי הענבים. הם טיפסו במעלה השביל וכשהגיעו לקרחת היער, "בנימין הזקן" ­ כפי שכינתה אותו פיטקו בממואר שלה "Escape through the Pyrenees" (1985) ­ "קם והביט בנו בחביבות". כשראתה אותו, פיטקו הבחינה שעיניו מוקפות בשני עיגולים כהים ונבהלה מאוד. בנימין היה אז בן 48 אבל מראהו ומצבו הבריאותי היו כשל איש מבוגר בהרבה. הוא סבל מכמה בעיות רפואיות, בכללן מחלת ריאה ולב. בהתחשב בכך, פיטקו חשבה שהסימנים סביב עיניו מעידים על משהו קטלני.

בנימין, שהבחין כנראה במבטה המבוהל, הסיר את משקפיו, ניגב את פניו עם מטפחת ואמר, כשהוא מחווה בידו על המשקפיים: "הצבע יורד כשהם נרטבים" ­ הטל שטיפטף כל הלילה המיס את צבעם על פניו ויצר את העיגולים.

על פי תיאורה של פיטקו, המשלחת הקטנה יצאה לדרך וצעדה בקצב קבוע. הנער ז'וז'ה והיא התחלפו ביניהם בסחיבת המזוודה של בנימין. שנים מאוחר יותר, כשנשאלה אם ידעה על תוכנה, היא אמרה שהכילה כתב יד חשוב מאוד, שערכו היה רב יותר בעיניו של בנימין מחייו שלו. "לטוב ולרע", היא אמרה על המזוודה, "היינו צריכים לסחוב את הזוועה הזאת מעבר להרים". כינוי נוסף שהעניקה למזוודה היה ה"נטל" שלו. אך למרות המאמצים הכבירים לא עלה בידו של בנימין להציל את כתב היד, אפילו לא במחיר חייו. אחרי מותו ניסו חבריו לאתר את המזוודה, אך לשווא ­- היא מעולם לא נמצאה.

במשך המסע, בנימין שמר על שגרה של כמה דקות צעידה ולאחריהן דקה מנוחה. "אני יכול להמשיך עד הסוף עם השיטה הזאת", אמר לפיטקו. הטריק היה, לדבריו, לעצור לפני שהוא מותש. ההליכה היתה קשה ופיטקו נדהמה מכוח הרצון של בנימין ומהאדיבות שלו. היא זוכרת שכשישבו לנוח ואכלו פרוסת לחם שקנתה באמצעות בולי מזון מזויפים, היא העבירה לו כמה עגבניות ­ והוא אמר לה ברכות: "בבקשה, gnadige frau(גבירתי החיננית), האוכל להגיש לעצמי?"

פיטקו דיווחה כי הדרך, שהיתה יחסית שטוחה בתחילת המסלול, נהפכה במהרה לתלולה. "המונח 'מסלול' הוכיח את עצמו בהדרגה כהגזמה". ככל שהתקדמו, "נעשה יותר ויותר קשה לזהות שביל, עד שהגענו לכרם התלול, שלעולם לא אשכח. משם הדרך נהפכה לקרטוע על הסלעים במעלה צדו המוצל של ההר".

אחרי כמה שעות מייגעות של טיפוס, פיטקו הביאה את הקבוצה לנקודה הגבוהה ביותר במסלול, וממנה השקיפה אל החוף כדי לוודא שחצו את הגבול, וכי הם אמנם עומדים על אדמת ספרד. "סוף סוף הגענו לפסגה", כתבה על הרגע הזה. "המשכתי קדימה ועצרתי להסתכל סביב. המראה המרהיב התגלה כה במפתיע, שלרגע חשבתי שזה חיזיון תעתועים ­ הים התיכון הכחול עמוק... כאן מתחתינו היא פורט בו!"

באזור הזה נתקלה המשלחת של פיטקו בקבוצה אחרת, שכללה רק נשים. הובילה אותה קרינה בירמן, מבריחת פליטים ממוצא אוסטרי שפעלה בצרפת, ועמה היו אחותה דלה deleושתי חברותיה, גרטה פרוינד וסופי ליפמן. בממואר שכתבה בירמן בניו יורק ב‑1975 (והתפרסם ב‑11 ,2006 שנה אחרי מותה), היא תיארה את המפגש עם מי שהיא טעתה לחשוב שהוא "פרופסור באוניברסיטה ששמו ולטר בנימין". לדבריה, כשראתה אותו, בנימין היה על סף התקף לב. המאמץ הכרוך בטיפוס על ההרים ביום חם במיוחד בספטמבר היה יותר מדי בשבילו. "רצנו לכל הכיוונים לחפש בשבילו מים", היא כתבה.

פורט בו ממוקמת בקצה המזרחי של סרה דה ל'אלברה, הSerra de l-'Alberaהיכן שהרי הפירנאים נושקים לים התיכון. היא מסמנת את הגבול הצפוני של רצועת החוף המרהיבה של קטלוניה, הקוסטה בראווה. בתחילת דרכה היתה פורט בו עיירת דייגים שקטה. אוכלוסייתה החלה לצמוח בסוף המאה ה‑19, עם הגעת הרכבת לשם, והיא זו שהפכה אותה יעד להפצצות במלחמת האזרחים בספרד. כשבנימין הגיע אליה, 19 חודשים אחרי שהסתיימה מלחמת האזרחים, סימני ההרס שזרע בה פרנקו ניכרו עדיין.

לאותה תחנת רכבת שהפכה את פורט בו מוקד להפצצות הגיעו בנימין וחבורתו. הם היו מותשים, אך מעודדים מכך שהגיעו לחוף מבטחים. אלא שהשמחה לא נמשכה זמן רב: משהודיעו לרשויות על בואם, נאמר להם כי כניסתם לספרד אינה חוקית וכי הם יוחזקו בפורט בו למשך הלילה ויוחזרו לצרפת הכבושה למחרת.

החבורה הובלה למלון פונדה דה פראנסיה, fonda de franciaשם הוחזקו תחת השגחה. המלון היה אבן שואבת ל"שירותים מיוחדים" שונים, ביניהם אנשי גסטאפו, מודיעים ומרגלים משני צדי המתרס. על פי בירמן, חברי המשלחת חולקו לזוגות ­ כל זוג קיבל חדר, לבד מבנימין, שקיבל חדר משלו, חדר 3 (לפי אתר האינטרנט המוקדש לבנימין בפורט בו). האתר מציין שבנימין עשה כמה שיחות טלפון באותו ערב. לא ידוע לאן צלצל, ואם הצליח להשיג את מי שביקש לשוחח עמו.

אפשר רק לדמיין איזה שילוב נורא של אימה ואכזבה שרה בוודאי על החבורה אותו ערב. על אף הקושי שהיה כרוך בו, המסע הרגלי על הדפנות הסלעיות של הפירנאים, כשהים נשקף מעברם השני, בוודאי הזכיר להם באופן מוחשי מהי חירות ועורר ביתר שאת את תקוותם להשיגה. אך התקווה הזאת, לפחות מבחינת בנימין, נופצה ונסתלקה כעת באופן מוחלט.

בירמן וליפמן, לעומת זאת, עוד לא היו מוכנות להתייאש. בחדר שחלקו, הן החליטו שמטבעות הזהב שהבריחו עמן הן הסיכוי האחרון שלהן להינצל. ודאי יוכלו לשחד מישהו, מישהו שיתערב לטובתן במשא ומתן עם הרשויות, הן אמרו זו לזו.

ליפמן חשבה שהשומר במלון עשוי להתפתות לזהב ­ וצדקה. בשובה לחדר לאחר מתן השוחד היא סיפרה לבירמן ששמעה רעש חזק מאחד החדרים הסמוכים. בירמן יצאה לברר את מקורו ומצאה את בנימין "במצב רוח נואש ובמצב גופני מותש לחלוטין". לדבריה, הוא אמר לה שאינו יכול לחזור לגבול ואינו מוכן לצאת מהמלון. היא אמרה שאין כל ברירה אחרת אך הוא התמיד בסירובו. "הוא רמז שיש בידיו גלולות רעילות ביותר. הוא שכב עירום למחצה במיטתו והשעון המוזהב היפה של סבו היה מונח עם המכסה פתוח על קרש קטן לידו, והוא התבונן בו כל הזמן".

בירמן סיפרה לו על ניסיון השוחד ודחקה בו לחכות. לדבריה, "הוא היה מאוד פסימי" וחשב שהסיכויים נמוכים. מעט מאוחר יותר, הני גורלנד נכנסה לחדרו ובירמן עזבה. על פי הרישומים בעיירת פורט בו, ביקר אצלו רופא מקומי, שהוציא לו דם והזריק תרופות, אבל בירמן לא דיווחה על כך בספרה. על פי הסברה הרווחת, בשלב כלשהו במשך אותו לילה, כשבנימין היה לבד בחדרו, הוא נטל את גלולות המורפיום שלו ­ ומת.

יום חמישי, 26 בספטמבר 1940

"בבוקר שאחרי", כותבת בירמן, "שמענו שהצליח ­ והוא לא היה יותר בין החיים". בספרה היא מתייחסת למותו של בנימין כאל מקרה התאבדות מובהק. רשמי זיכרונה של הני גורלנד מספקים תמיכה לכך: גורלנד סיפרה מאוחר יותר כי בנימין השאיר לה מכתב לפני שאיבד את ההכרה. היא שיננה את תוכנו ואז השמידה אותו כאמצעי זהירות. כשהגיעה לארצות הברית סיפרה עליו לחברו של בנימין, הפילוסוף תאודור אדורנו, וציטטה בין השאר את השורה הבאה: "במצב שלא מותיר כל מוצא, אין לי כל ברירה אלא לסיים את זה".

אך הנסיבות העמומות של מותו, יחד עם כמה מוזרויות שעלו מתוך רישומי הרופא ותעודות הפטירה והקבורה, מותירות מרווח של אי ודאות, שמעורר את הצורך האנושי ­ החזק במקרה של בנימין ­ למצוא הסבר חלופי.

ראשית, סיבת המוות הרשמית שמציינים המסמכים המשפטיים מפורט בו היא דימום מוחי (שאולי נגרם ממאמץ) ולא מנת יתר. שנית, במכתב ששלחה גורלנד לבעלה ארקדי, כשבועיים אחרי מותו של בנימין, היא כתבה שזומנה לחדרו בסמוך ל‑07:00 בבוקר. לדבריה, בנימין סיפר לה כי ב‑10:00 בלילה, ערב קודם לכן, הוא לקח מנה גדולה מאוד של מורפיום, אך שעליה להגיד לאחרים שהוא מאוד חולה. הוא נתן לה מכתב שמוען אליה ומכתב אחר שמוען לאדורנו, ואז איבד את ההכרה.

במאמר שפירסם ב"ויקלי סטנדרט" תהה סטפן שוורץ כיצד ייתכן שייקח ל"מנה גדולה מאוד של מורפיום" תשע-עשר שעות כדי להשפיע. שעת המוות הרשמית במסמכים מפורט בו, לעומת זאת, היא עשר בלילה, ב‑26 בספטמבר, כלומר, 14 שעות אחרי שהתנהלה השיחה לכאורה עם גורלנד.

שוורץ מעלה תהיות נוספות בנוגע לשחזורה של גורלנד את מכתב ההתאבדות של בנימין, כפי שהופיע בקובץ ההתכתבות שלו עם אדורנו (יצא באנגלית ב‑1999). השחזור נכתב בצרפתית משום מה ומתוארך ל‑25 בספטמבר 1940. פורט בו מוזכרת בו ככפר קטן, אף שמדובר בעיירה גדולה למדי, והפרטים הללו מעלים את חשדו של שוורץ שהשחזור אינו אותנטי. לכל אלה מצטרפת העובדה שבנימין נקבר קבורה קתולית ­ מה שאסור במפורש במקרה של התאבדות; מה עוד שהוא נקבר תחת היפוך שמו ­ "בנימין ולטר".

העמימות והאי-דיוקים משמשים את שוורץ לבנייה של תיאוריית קונספירציה שלמה, שלפיה בנימין לא התאבד, אלא נרצח על ידי סוכנים של סטאלין. הסרט התיעודי "מי הרג את ולטר בנימין?" שביים דוד מאואס ב‑2005 ואף הוא מציב סימן שאלה על עניין ההתאבדות, אכן מתאר עיירה קטנה שבסוף מלחמת האזרחים הספרדית מקרינה לא מעט עוינות פלנגית ל"נטולי הלאום" שמגיעים מצרפת.

האם ייתכן שבנימין לא התאבד, אלא נרצח על ידי סוכנים של סטאלין, שליחים של הגסטאפו ששרצו במקום, או שמא על ידי אחד הרופאים שהזריק לו מנה מעט חזקה מדי של משככי כאבים? ובעצם, האם זה משנה? גם אם בנימין נטל את הגלולות הקטלניות בעצמו, הרי שהיה רק המוציא לפועל של רוצחיו-רודפיו; התליין, ולא מי שגזר את הדין.

היתה זו גם תזוזה ביורוקרטית שרירותית במדיניות הספרדית ביחס לפליטים שהשתתפה בהוצאה להורג: ביום שבו בנימין עבר את הגבול השתנו נוהלי ההגירה לספרד, ונציגי הרשויות קיבלו הוראה להחזיק בכל מי שלא היתה לו אזרחות. ההוראה הזו נאכפה למשך כמה ימים, והוסרה כעבור כשבועיים. "אילו בנימין היה חוצה את הגבול יום קודם לכן", כתבה חנה ארנדט בהקדמה למבחר כתביו שערכה, "Illuminations", "הוא היה עובר בלי שום בעיה; יום מאוחר יותר האנשים במרסיי היו יודעים על השינוי בהוראות וממתינים. היה זה רק באותו יום ממש שהקטסטרופה התאפשרה".

העיתוי של בנימין היה אפוא קטלני: ארנדט כינתה זאת "נטייה יוצאת דופן למזל רע", ותיארה את הכישרון המתמשך לחוסר מזל שאיפיין את חייו כהליכה מדויקת, כשל מוכה ירח, שהתנהלותו המגושמת מובילה אותו בכל פעם אל עסק הביש.

גורל חבריו של בנימין לבריחה היה אחר. אחרי שנלקחו שוב אל הגבול, בעיצומה של סופת רעמים, ושבו על עקבותיהם חזרה לתחנת המשטרה של פורט בו, היחס אליהם השתנה והם הורשו להיכנס לספרד ולשהות במלון כאורחים. ייתכן שהשוחד של סופי ליפמן הציל אותם. ועדיין ישנו הספק המנקר, שאולי העובדה שבנימין לא היה עוד ביניהם היא זו שהקלה את הכניסה הפעם. ייתכן עוד שהיה זה דווקא רגע אנושי בעיצומו של הרוע הביורוקרטי, וכי ההתאבדות של שותפם למסע השאירה רושם על נציגי הרשויות, ולכן נתנו לקבוצה להמשיך בדרכה.

מעט זמן אחרי שובם למלון, על פי דיווחה של בירמן, נערך גם טקס האשכבה הקתולי של בנימין. תהלוכה של נזירים שעקבו אחרי כומר זימזמה תפילת אשכבה למת. לאחר מכן הפליטים סעדו, ואז נלקחו לתחנה, ותפסו את רכבת הלילה לברצלונה. הם הגיעו לליסבון ב‑1 באוקטובר, ובהמשך, כל אחד בדרכו, לאמריקה.

אם הסיפור של בירמן נכון והזהב שלה הוא שהציל אותם, ייתכן שגם לבנימין היתה תקווה להינצל. אבל ה"פרופסור" שלה לא היה אדם מאמין. במסה שלו על פרנץ קפקא הוא ציטט מדברי הסופר כי יש די הרבה תקווה, "אינסוף תקווה ­ רק לא בשבילנו". גם התיאור שהעניק לקפקא במכתב לגרשם שלום מ‑1938 נשמע כה הולם, בהקשר הזה, את בנימין עצמו: "מי שמבקש להתמודד כראוי עם דמותו של קפקא בטוהרתה וביופיה המיוחד", כתב בנימין, "אסור לו לשכוח לרגע שזה הטוהר והיופי של הכישלון".

בחזרה לפרויקט>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו