בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הוטמע ולטר בנימין בשיח האמנות הישראלי

יצירת האמנות אמנם איבדה את הילתה, על פי טענתו המפורסמת של בנימין, אבל אמנים רבים אוהבים להתהדר בהילה שלו עצמו ולהפוך אותו למיתוס

6תגובות

איזו נוכחות יש לוולטר בנימין, אם בכלל, באמנות הישראלית? האם נטמעה החשיבה הבנימינית בשיח האמנות המקומי, ואם כן, באילו אופנים? על פניו מדובר בשאלות כבדות משקל, הנוגעות בשני תחומים נפרדים ורחבי יריעה: מצד אחד, הקורפוס הבנימיני, על יחסו הדיאלקטי, החוזר ונשנה, למגוון נושאים חזותיים ­ מהיצירה האמנותית והפנומן האסתטי, ועד למה שקרוי "חרושת התרבות"; ומצד שני, האמנות הישראלית של שלושת העשורים האחרונים, מאז החלו כתביו של בנימין להופיע בתרגומים עבריים.

מעבר לפיתוי המתמיד הגלום במיתולוגיזציה של דמותו של בנימין - ­ כאן כמו בכל מקום אחר ­ - השיח התיאורטי האופף אותו רואה אותו לא פעם כאיש שהקדים את זמנו, כהוגה שכתיבתו הקדחתנית, הכמו תאולוגית, שכאילו לשווא הידפקה על סיפה הנעול והטראומטי של מחצית המאה ה‑20, מכוונת בעצם אל העתיד: עתיד שהוא הווה אוורירי יותר ובטוח בעצמו פחות, ועל כן נכון יותר לקבל את הדיאלקטיקה הבנימינית, העשויה קרעים-קרעים; הווה שהמרקסיזם מעובד בו לדיסציפלינות חדשות וקוסמות, כמו לימודי תרבות ותרבות חזותית.

מדובר בעצם במיתולוגיזציה כפולה, כי ההאלהה של בנימין האיש הולכת לרוב יד ביד עם הטרנסצנדנטיות בזמן שנהוג ליחס לכתביו. בישראל, ולא רק בה, המיתולוגיזציה הזאת עושה מבנימין חומר גלם נוח לרפלקסיה, גם אם מדומִה, לאתר של הדהוד פואטי אינסופי.

ואמנם, נראה כי מפגש כזה בין בנימין לאמנות הישראלית, אך בעיקר בינו ובין הכתיבה עליה, מתרחש זה שנים כעניין שבשגרה. אם אפשר לדבר בפשטות על תנועה בין טקסט תיאורטי לפרקטיקה אמנותית, או לאבחן בכלל, בתנאים כאלה, מקרה של השפעה ­ - בנימין מצטייר, לכל הפחות, כנקודת התייחסות פופולרית. ההילה המיוחדת האופפת אותו, והמחבלת לא פעם בהבנה מספקת של כתביו, מעצבת אותו כהוגה מלנכולי השולח מבט מהורהר, ואולי אף מרוחק, בסכום האסונות של ההיסטוריה.

התזה על מלאך ההיסטוריה, מתוך החיבור "על מושג ההיסטוריה", היא כנראה האזכור הפופולרי ביותר מכתבי בנימין שמוצאים בכתיבה על אמנות בארץ. "מלאך ההיסטוריה" הוא שם קוד להיסטוריה של מנצחים, היסטוריה אסונית, חסרת רחמים, שבמהלכה קדימה קוברת תחתיה המון-אדם חסר ישע. מטרותיו של בנימין בחיבור הזה ­ - ביקורת המוסר הבורגני של הסוציאל-דמוקרטיה ואוזלת ידה במיגור הפשיזם, לצד ביקורת ההיסטוריציזם ואפיון נקודת המבט של ההיסטוריון המטריאליסטי ­-  אינן מעניינות בדרך כלל את מצטטי הציטוטים.

אולי אין זה מקרה שכוונותיו של בנימין נוטות להתפספס. בנימין מציג את רעיונותיו באמצעות שזירה דיאלקטית של פיגורות וציטוטים, האמורה להוליד "הארה" רעיונית. אם בוחנים את הכתיבה השוטפת בארץ על אמנות וצילום ביחס אליו ­ - וכאן יש להוציא מהדיון את פרויקט המחקר המתמשך של אריאלה אזולאי, שאכן מנסה להטמיע את בנימין בצורה מלאה יותר ­ - נתקלים באזכורים נקודתיים בלבד, כמו-מקודדים, בשולי עניינים מעניינים שונים.

בעצם האזכור של מושגים, שמות ופיגורות כמו "בנימין", "בודלר", "משוטט", "שיעתוק", "הילה" ועוד, הכותבים הללו מבקשים לנכס לעצמם עולם תיאורטי שלם, מחשבה קוסמת ורבת רבדים, מבלי לרדת בעצם לעומקה, או אפילו להשתמש בה. אך זהו מעט שאינו מחזיק הרבה. אזכורים כאלה מתירים את הזיקה הדיאלקטית העמוקה בין פיגורה למחשבה העומדת בבסיס המפעל הבנימיני. כהלומי קסם נאחזים הכותבים הללו בצד הדימוי של הכתיבה הבנימינית, מתהדרים בה כבקישוט תיאורטי, כמו סיכה על דש בגד (תרגומו של דוד זינגר לשני כרכים מכתביו של בנימין, "המשוטט" ו"הרהורים" ­ - תרגום המתייחד ביופי מהורהר ומסורבל במידת מה, גם כאשר הוא שגוי או לא מדויק ­ - מקשה בתורו על הבנה צלולה של רעיונותיו של הפילוסוף).

התחנה האחרונה

אם הכתיבה על אמנות מתקשה בדרך כלל לחדור את המעטה הפיגורטיבי של ההצגה הרעיונית הבנימינית, אזי הדבר נכון פי כמה כאשר מדובר באמנים חזותיים. הללו נוטים, מטבע הדברים, ללכת שבי אחר הדימוי, אחר הקונקרטי, ואין פלא שהם נוהים ביתר שאת דווקא אחר הגורל העגום של בנימין, אותו פליט יהודי נרדף שסיים את חייו בחדר מלון בעיירה קטנטונת בקטלוניה, לאחר שחצה בגניבה ובקשיים את הגבול עם צרפת. האתר הקונקרטי של המוות הוא משהו בטוח להיאחז בו, והאמן חונך לחשוב שמקום מחזיק ממילא רבדים נוספים, תחתיים, שסופם לעלות אל פני השטח ולהתגלות בהינתן החשיפה הנכונה.

אותם אמנים נוהים אחר פורט בו, התחנה האחרונה, מתוך תקווה ­ - ואולי מתוך ציפייה לנס? ­ - שהמקום הזה כבר מכיל בתוכו, כמובן מאליו או כנספח, גם את מלוא התהודה הפילוסופית של בנימין ההוגה.

אותם אמנים הופכים את בנימין לפיגורה חדשה, למלאך בודד שפניו אל העתיד אך הוא מעופף אחורנית מכוחה של נוסטלגיה, נשאב חזרה אל עברו במערבולות של היסטוריה טראגית ומלאת תוגה (בניגוד למלאך ההיסטוריה של בנימין, שפניו אל ההיסטוריה אך הוא טס באי-רצון קדימה, ברֶוֶורס, נהדף בעוצמה אל העתיד מכוחה של קידמה). לא שיש מלכתחילה הכרח כלשהו להיות מושפעים מבנימין, לנכס אותו או להטמיע את תכניו; אך אין זה מקרה, כנראה, שאותם אמנים החשים עצמם קרובים לבנימין הם גם אלה המבכרים לבנות לו אנדרטאות.

מחוות רומנטיות

ישנם שני מקרים מייצגים כאלה: דני קרוון, שתיכנן את "מעברים" (1990‑1994), האנדרטה לזכר בנימין בפורט בו, ואורי גרשט, שהקדיש עבודת וידיאו שאפתנית לבנימין, "Evaders" (2009), שצולמה בפורט בו ובדרך ההררית המובילה אליה. שניהם אינם חשים שום צל של אי-נחת בהכריזם שבנימין הוא "נפש אחות" (קרוון, מתוך אתר האינטרנט של אתר ההנצחה בקטלוניה), או באמירה כגון "אני מוצא נקודות השקה רבות בין העיסוק שלי לעבודה של בנימין" (גרשט, מתוך ראיון עמו באתר "וואלה"). מי יתננו נפשות אחיות כאלה, כבנימין, או עיסוקים כאלה?

בכל אופן, גם גרשט וגם קרוון, שניהם אמנים מצוינים בתחומם, מבלבלים בלבול מצער בין גורלו של בנימין, הכוח הרטורי של כתיבתו והמעמד המכריע של נושאיה מכאן, ובין הרצון להוקיר אותו מכאן, המיתרגם אצלם למחוות רומנטיות ומלאות פאתוס, שחושפות אי-הבנה עמוקה (וזו, אולי, עדות לכשעצמה להטמעה הבעייתית והבלתי מספקת של בנימין בשיח האמנות כאן).

האנדרטה לבנימין בנויה לצד בית הקברות שבו נקבר לראשונה, כאלמוני, לאחר ששלח יד בנפשו ב‑1940 בנטילת כדורי מורפיום. זהו ציר ישר עשוי פלדה, מעבר דמוי מנהרה החוצה כמה מישורים בנוף ההררי של המפרץ ומסתיים בשיפוע הנטוע אלכסונית על הצוק הפונה אל הים. הזווית ההתאבדותית הזאת - ­ או לחלופין, הזמנה לפרוש כנפיים ולעוף ­ - נעצרת בזגוגית הממסגרת את נוף הים, ועליה מלותיו של בנימין: "קשה יותר להוקיר את זכרם של חסרי השם מאשר את זכרם של הנודעים. ההבנייה היסטורית צריכה שתהיה מוקדשת לזכרם של כל אותם חסרי השם" (מתוך ההערות לתזות "על מושג ההיסטוריה").

זוהי עבודה טיפוסית לקרוון, המשתמשת במשאבי הנוף ומשתלבת בהם ליצירת אמירה חותכת, קלאסיציסטית מאוד ורוויית סימבוליקה. היא מופיעה בפריימים האחרונים של סרטו של גרשט, שיש לראותו לפיכך כמחווה כפולה: לבנימין ולקרוון כאחד.

הסרט בן 14 הדקות, המוקרן על שני מסכים, מתחקה אחר דמותו של הלך אלמוני, הנראה כפליט. בטקסט הנלווה מוסבר שהדמות היא הֶלחֶם של שלושה: בנימין עצמו, מלאך ההיסטוריה ופליט נצחי. שמוט-פה, הלום-מבט, זב-חוטם וגלמוד, הוא מתקדם בדרך ההררית, והליכתו נכאה ועיקשת. בין לבין משולבים בסרט נופים מסולעים, נשגבים עד מאוד, שעברו עיבוד דיגיטלי כדי שיידמו לציוריו של קספר דוד פרידריך. לקראת הסוף מצולם האיש על מיטה בבית מלון מיושן, אך הסרט מסתיים בצללית של האיש הנראה מגבו בתוך מנהרתו של קרוון ­ - כדי לחזק את מה שנרמז כבר באנדרטה עצמה: שראוי היה יותר לפילוסוף נודע ומכובד כבנימין להתאבד בקפיצה.

ניצוץ של הבנה

אחד הטקסטים המוקדמים של בנימין, "על מקורו של מחזה התוגה הגרמני", מכיל בתוכו את התמות העיקריות, את דרכי הביטוי ואת הניתוח הדיאלקטי שאיפיינו את כתיבתו לכל אורכה. בפרק חשוב מתוך הספר הזה, "האלגוריה ומחזה התוגה" (שתורגם לעברית), מבקש בנימין לעשות רהביליטציה לצורת הביטוי האופיינית של אמנות הבארוק, היא האלגוריה, כנגד ההתקפות המאוחרות מצד הקלאסיציזם והרומנטיקה.

בנימין, כניטשה לפניו, סלד מן הרומנטיקה; והוא צידד באלגוריה הבארוקית כנגד הסימבול – שהוא התכלית הנאצלה של הקלסיציזם, שכן האלגוריה מציעה קידוד דיאלקטי של שרשרת האסונות שהם־הם ההיסטוריה, אסונות המוכנעים בה בדמות שייריה של התרבות - חורבות, פרגמנטים, הירוגליפים. אותו מעשה מרכבה של שיירים זיהה בנימין גם באמנות הסוריאליסטית, ולכן ראה בה פוטנציאל פוליטי נפיץ. "המקטע", כותב בנימין ב"אלגוריה ומחזה התוגה", "הוא האציל שבחומרי היצירה הבארוקית. שכן אופייני לאותן יצירות הוא העמסת מקטעים ללא הרף, בלי התכוונות חמורה אל מטרה, והישנותם של סטריאוטיפים להגברת העוצמה, תוך ציפייה מתמדת לנס".

גם אם בנימין אשם במשהו בתקווה שנוח לנו לטפח, שמקטעים ופרגמנטים יכולים להצטרף יחד ובדרך נס להוליד משמעות - ואולי דווקא בשל כך – האנדרטה היחידה הראויה לו היא זו העשויה גרוטאות. שכן, מושג ה"הארה" של בנימין, אותו ניצוץ של הבנה שמצטלל מצירופם יחד של מקטעים, אינו רק עניין תיאורטי: "כנס במובן זה ראו ודאי אנשי־הספר של הבארוק את יצירת האמנות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו