שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סוף אחד מני רבים בעלילת הגסיסה של יהדות אירופה

כיצד השתלב ולטר בנימין באקלים היהודי-גרמני במחצית הראשונה של המאה ה-20 ואיך נבדל מכמה מעמיתיו לתסיסה האינטלקטואלית ברפובליקת ויימאר

עדי ערמון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדי ערמון

התוגה והטרגדיה של יהודי גרמניה במאה ה‑20 מתגלמות בחייו של ולטר בנימין, כמו במותו. "צעדנו שותקים", כתב ידידו הטוב גרשם שלום על פגישתם ב‑1918, "ובאותה שעה שמתי לב לראשונה לסימני דיכאון אצלו, שהחלו להופיע והתפתחו, מאוחר יותר, ביתר שאת". "בעל מרה שחורה היה מטבעו", הוסיף שלום בספרו "ולטר בנימין: סיפורה של ידידות" (עם עובד, 1987), כאילו חזה בנימין מראש את גורלו וראה, כמו מלאך ההיסטוריה הנודע שלו, כיצד "מה שלנו נדמה כשרשרת של אירועים" הוא בעיניו "שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו". כמו המלאך, נסחף בנימין ברוח הסערה שהדפה אותו אל העתיד, עד שהגיע למסקנה השגויה כי ההיסטוריה נגמרה ושם קץ לחייו.

מותו של בנימין הוא סוף אחד מני רבים בעלילת הגסיסה של יהדות אירופה בעת החדשה, או ב"רקוויאם הגרמני", כשם ספרו של עמוס אילון מ‑2004 (הוצאת דביר). אם בואו של משה מנדלסון בשערי העיר ברלין ב‑1743 מסמל פרולוג מלא ציפיות לעידן התבונה וההשכלה, ומבוא לתקוות היהודים להשתלב בחברה הגרמנית, הרי מנוסתה של חנה ארנדט מאותה העיר ב‑1933, עם עליית הנאצים לשלטון, היא אפילוג עגום, שמבטא את התנפצות החלום.

הפילוסופים תאודור אדורנו (במרכז) ומקס הורקהיימר (משמאל). מימין: יורגן הבראמס, 1964צילום: ג'רמי שפירו

בנימין הוא דמות מרכזית בסיפור האשכבה של האינטליגנציה היהודית באירופה. חייהם של ארנדט, שנמלטה לארצות הברית והיתה להוגה פוליטית חשובה ומשפיעה בעיר המקלט החדשה, ושל שלום, חוקר הקבלה שעלה לארץ ישראל ב‑1923, מסמלים אופטימיות מסוימת והמשכיות של הרוח היהודית-גרמנית, ששרדה את הפשיזם ואת רדיפות היהודים באירופה והתגברה עליהם.

ואולם, חייו וגורלו של בנימין קרובים יותר לעולם ההוגים חסרי המזל, הסובלים והמעונים, שלא הצליחו למצוא בית בעולם, לא מזור ולא תשובה. הוא שייך לאותה משפחה שבה חברים פרנץ רוזנצווייג, אולי גדול הפילוסופים היהודים במאה ה‑20, שחייו התאפיינו בסבל וכאב עצום ממחלת ניוון שרירים קשה. לאחר שהיה משותק כמעט לחלוטין, הוא ברא והכתיב את הגותו בעזרת מצמוץ עיניו; או הנס מאייר, יליד אוסטריה, הידוע יותר כז'אן אמרי, שעולמו חרב עליו לאחר שעונה בידי הנאצים ונשלח לאושוויץ. "להיות יהודי פירושו לחוש בתוכך את משא הטרגדיה של אמש. על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי", כתב שנים לפני שלא יכל עוד לשאת את החיים והתאבד.

הגותו של בנימין נגאלה כאוד מוצל מאש בזכות שלום וארנדט, שלצד תאודור אדורנו, הצילו את כתביו מההריסות וזרעו אותם בארצות הברית, ישראל וגרמניה המשתקמת. קשה לדמיין מפגש של שלושת המעריצים, שתהום הפרידה בין תפישות עולמם. ואולם, האהדה לבנימין היתה משותפת לכולם. ביחד הם העניקו לו מעמד איקוני, אולי גדול בהרבה ממידותיו.

אובדן השלווה

ואולם, לא רק התאבדותו של בנימין והחייאת כתביו הן סמליות. ההיסטוריה של יהודי גרמניה בסוף המאה ה‑19 ובמחצית הראשונה של המאה ה‑20 צרובה ונוכחת בכל הווייתו, התנהלותו ויצירותיו. הוא חווה את קריסת "העולם של אתמול", שאותו כה היטיב לתאר מתאבד יהודי-אירופי אחר, הסופר שטפן צווייג. כמו צווייג, בנימין תיאר את השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כתקופה של תום ויציבות, כ"תור הזהב של הביטחון", כדברי צווייג, שאף כתב כי "איש לא חשב על מלחמות, על מהפכות או מרידות. כל מה שנתפש כקיצוני, כל ביטוי של אלימות, נראה בלתי אפשרי בעידן התבונה".

כמי שנולד למשפחה עשירה למדי בברלין, חי בנימין בבועה. "בילדותי הייתי אסיר של מערב-ברלין הישן והחדש", כתב בחיבורו "ילדות בברלין סמוך ל‑1900" (שנכלל במבחר כתביו "המשוטט", הקיבוץ המאוחד, 1992). "השבט שלי התגורר אותו זמן בשני הרבעים הללו מתוך עמדה שהיתה תערובת של עיקשות והכרת ערך עצמית ושעשתה מהם גטו, שהשבט ראה עצמו כבעל חזקה עליו. הייתי סגור ברובע זה של בעלי נכסים מבלי לדעת על קיומם של דברים אחרים. העניים ­ הילדים העשירים בני גילי הכירום כקבצנים בלבד. והיתה זו התקדמות רבה בידע, כשעלה על דעתי לראשונה כי גם הביזיון שבשכר הרעב תמורת עבודה הוא עוני".

הסדר והשלווה הבורגנית הלכו ונעלמו עם השנים עד שנכרתו במלחמה הגדולה. על פי שלום, הצליח בנימין לחמוק משירות צבאי, תחילה לאחר שהתאמן והעמיד פני "רועד ורוטט", ולאחר מכן כי "חלה כביכול בנשית (אישיאס)". לדבריו, דורה פולק, שעמה התחתן בנימין ב‑1917, "גילתה לי בסוד כמוס, שהיא גורמת באמצעות היפנוזה, שכלפיה רגיש בנימין מאוד, תסמונת דמוית אישיאס, המאפשרת לרופא להעניק לו אישור בשביל שלטונות הצבא". עם זאת, אף על פי שעלה בידו להימנע מהקרבות ב"ימיה האחרונים של האנושות" (כהגדרת קרל קראוס), חווה בנימין את התמוטטות עולם הערכים הישן ואת אובדן היכולת, כהגדרתו, "לשתף אחרים בניסיון".

על כך כתב ב‑1936 בחיבורו "המספר": "כל הצצה בעיתון מגלה שהגיע לשפל חדש, שלא רק תמונת העולם החיצוני, אלא אף תמונת העולם המוסרי נשתנתה בן לילה שינוי שמעולם לא נראה אפשרי. עם מלחמת העולם החל להתגלות תהליך, שלא נפסק מאז ועד היום. וכי לא הבחינו בסוף המלחמה שהאנשים חזרו משדה הקרב אילמים? לא עשירים יותר ­ עניים יותר בניסיון הניתן להעברה. מה שפרץ אז, כעבור עשר שנים, בשיטפון של ספרי המלחמה, לא היה כלל התנסות עוברת מפה לפה. ולא היה תימה בכך. שכן מעולם לא הופרך ניסיון בצורה יסודית יותר משהופרך הניסיון האסטרטגי על ידי מלחמת החפירות, הכלכלי על ידי האינפלציה, הגופני על ידי קרב המכשור והמוסרי על ידי השליטים. דור שעוד נסע לבית הספר ברכבת סוסים ניצב תחת כיפת השמים בנוף שבו לא נותר דבר שלא השתנה פרט לעננים, ומתחתם, בשדה הכוח של זרמים והתפוצצויות הרסניות, גוף האדם הזעיר, השביר" (מתוך מבחר הכתבים "הרהורים", הקיבוץ המאוחד, 1996).

דיאלוג או מונולוג?

כל השינויים האלה, שהעמיקו את ביקורת הקידמה של בנימין, התרחשו כבר בקלחת הרותחת של רפובליקת ויימאר, שמרגע לידתה ועד קריסתה ספגה בחייה הקצרים והקדחתניים משבר אחר משבר והיתה במצב של ניסיון החייאה תמידי. בסיר לחץ זה התבשל כמעין המתגבר שפע רב של זרמי מחשבה שונים ומשונים שהרכיבו יחדיו עולם אינטלקטואלי פורץ דרך, מחשמל, מסוכן, מסתכן וייחודי.

דווקא מתוך המבוכה, המצוקה והכאוס הפוליטי והכלכלי נהפכו גרמניה, ובמיוחד ברלין, למוקד של תרבות, אמנות, ספרות, שירה, קולנוע, אדריכלות, רדיו, תיאטרון, בלט, עיתונות וסאטירה. אלה פרחו בשנות ה‑20 והפכו את הרפובליקה ל"תרבות הראשונה שהיתה באמת מודרנית", כניסוחו של ההיסטוריון ולטר זאב לקויר.

בשביל יהודים רבים בגרמניה היתה ויימאר הזדמנות לרנסנס ותחייה. העולם החדש, על העושר האינטלקטואלי שהתגלם ביצירותיהם הרבות של הוגים, סופרים ואמנים יהודים בימי הרפובליקה, היה תור זהב נדיר של מחשבה ויצירה בתולדות היהודים, עד שקשה לדמיין כיצד היתה תרבותה של ויימאר מתקיימת בלעדיהם.

למרות יחסים מורכבים עם הגרמנים ­ שהתאפיינו בספק דיאלוג, ספק מונולוג עיוור ­ היו היהודים חלק בלתי נפרד מתרבותה של הדמוקרטיה החדשה. הם השפיעו על עיצוב דמותה והושפעו מהלכי הרוח שבה. רובם הזדהו מבחינה פוליטית ואידיאולוגית עם הדמוקרטיה והליברליזם וחששו לגורלה. הם ראו בה סיכוי והוכחה לקידום מצבם, ואפשרות של תום עידן אפלייתם ודחייתם מההיסטוריה והחברה.

עם זאת, היו גם יהודים שהצטרפו לביקורת הליברליזם, הן מימין והן משמאל, והביעו אכזבה מחולשת הרפובליקה, מהותה והערכים שייצגה. לבד מקבוצות שונות, בעיקר בזרם הדתי-אורתודוקסי, שחששו מהתבוללות והתנגדו להשתלבות מלאה של היהודים בחברה הגרמנית או למשיכה של רבים מהם ללאומיות היהודית המתפתחת, היו בקרב מבקרי הליברליזם גם צעירים משכילים רבים. בדומה לרבים מבני גילם הלא יהודים, מרדו אף הם בהוריהם ובתרבות השלטת.

המרד של היהודים הצעירים בא לידי ביטוי בצורות שונות, בהן הצטרפות והתגייסות אל הרעיון הציוני, פנייה חדה לכיוון השמאל הסוציאליסטי והמרקסיסטי, תשוקה לתיאולוגיה או אימוץ רכיבים שונים מזרם מחשבה חדש, שכונה לימים "אקזיסטנציאליזם".

לבם של רבים מהם נמשך לכיוון ההיסטוריה שכנגד: חקירה ארכיאולוגית היורדת לתהומות הפילוסופיה והתיאולוגיה הפרה-מודרניות, שנקברו תחת שכבות של עקרונות הנאורות, הרציונליות, הפוזיטיביזם, הקדמה והליברליזם. לב המאפליה של ההיסטוריה ריתק אותם. סקרנותם האינטלקטואלית של אותם "יהודים-גרמנים שמעבר ל'ָֽילדױנג' והליברליזם", כדברי פרופ' סטיבן אשהיים, פנתה לעבר המסתורי, המקורי והטהור כביכול, הלא מוכר והלא מנוכר. במחקריהם ניסו הוגים אלה לפרוץ את גבולות הליברליזם והתנערו ממנו במידות שונות.

האמונה בהשתלבות הרמונית של היהדות עם התבונה והמודרניות, שבה דגלו מנדלסון והרמן כהן, התחלפה עד מהרה בספקנות ובחיפוש אחר חלופה אחרת. הם נמשכו אל הקיצוני, "האותנטי" שאינו מזויף, ורצו, כדברי אשהיים, "לשחזר משמעויות אבודות, חבויות או מוסתרות, חלק ממבנה קדמוני, אזוטרי שמחכה להתגלות". הרס רעיוני וקטסטרופה לא הפחידו אותם. הם האמינו באמת, וחשבו שהיא כלואה במרתף.

רוזנצווייג החייה מחדש את העיסוק בנס, ההתגלות והגאולה; מרטין בובר פנה אל החסידות והציונות התרבותית; גרשם שלום התמקד בחקר הקבלה; מחקרה הראשון של ארנדט עסק במושג האהבה אצל אוגוסטינוס הקדוש; הנס יונס בחר לרדת לעומקם של סודות הגנוסטיקה; אריך פרום התרכז בתלמוד, וליאו שטראוס הפיח חיים חדשים בכתיבה האזוטרית המסתורית.

אדורנו, מקס הורקהיימר וחברים אחרים באסכולת פרנקפורט פנו לתיאוריה ביקורתית ולפרשנות מערבית של המרקסיזם. קרל לווית, הרברט מרקוזה (שהשתייך אף הוא לאסכולת פרנקפורט) וכמובן ארנדט היו תלמידים נאמנים (לפחות בתחילת הדרך) של מרטין היידגר, מאבות האקזיסטנציאליזם, שחבר בהמשך למפלגה הנאצית. מבקריהם-תלייניהם מכנים אותם "ילדי היידגר".

נישואים חסרי מנוח

הגותו של בנימין, שחזר ב‑1920 לברלין משהות בברן, ביעבעה בתוך הקלחת הזאת בבירה הגרמנית ובמקומות אחרים באירופה, בהם פאריס ומוסקווה. "כאשר עזבתי את בנימין ב‑1923, נשאתי עמי דמות של איש החותר בקו ישר לקראת עיצוב עולם רוחני משלו, אולם הדבק בשאר רוחו, ויודע למה הוא שואף, למרות כל נפתולי חייו", כתב שלום. אבל ב‑1927 בפאריס, "כשהתראינו מחדש, פגשתי אדם השרוי בעיצומה של תסיסה, אדם שהשקפת עולמו נפרצה ונתמוטטה, והוא עומד להפליג אל חופים חדשים, אך עדיין נבצר ממנו לקבוע מה הם".

המבוכה האינטלקטואלית לא נבעה רק מהעניינים שברוח. לבד משנות ילדותו המדושנות בברלין, התאפיינו חייו האישיים בתהפוכות ובזעזועים ­ החל בהתאבדות של שניים מידידיו בתחילת מלחמת העולם הראשונה; דרך התנסות בסמים, בהם חשיש, "בעל הכוח והכישרון לשכנע את הטבע שיאפשר לנו לשוב ולחוש את בזבוז ההוויה הפרטית הגורם לנו הנאה כשאנחנו מאוהבים"; ועד קשיים כלכליים, שהתעוררו כתוצאה מהתעקשותו "חסרת האחריות", כדברי ארנדט, להישען אך ורק על קצבה חודשית שקיבל מאביו (או בהמשך, אחרי הגירתו, על קצבה מהמכון למחקר חברתי). ארנדט מתארת כיצד "יחסו לבעיות כספיות לא היה יוצא דופן, אלא אופייני לדור שלם של אינטלקטואלים יהודים גרמנים, וזאת אף על פי שאיש מהם לא נכשל בעניינים אלה כמוהו".

גם נישואיו עם דורה פולק עלו על שרטון. "דורה היתה בזמן ההוא בעלת חזה שופע, מעין דמות של יונו, מזגה סוער ומהיר חימה, ואפילו היתה נוטה להתפרצויות היסטריות", כפי שתיארה שלום. ביומנו הוא מתאר כיצד היה עד לאחד הריבים בין השניים: "הוזמנתי לאכול אתו את סעודת הערב. בשעה שמונה נכנס אל חדר דורה, ושם פרצה כעבור זמן מהומה איומה ­ אין לי כל מושג מדוע ולמה, כפי שזה קורה לעתים קרובות, לצערי. אבל באותו יום היה זה גרוע ומענה במיוחד. תחילה המשכתי לשבת בחדר הסמוך, אחר כך התביישתי להיות עד וירדתי לקומת הקרקע (...) כאשר לא ענה ולטר לדפיקותיה החוזרות ונשנות של העוזרת, הסתלקתי בלי ארוחת ערב. צר לי מאוד על שכה תכופים הסכסוכים האלה בחיי נישואיהם".

הנישואים החלו להתפרק כבר ב‑1921 אולם נמשכו עד הליך גירושים מר ב‑1930. בתקופה זו הספיק בנימין להתאהב בנשים אחרות, ולנהל רומן עם אסיה לציס, שחקנית ובמאית תיאטרון קומוניסטית מלטוויה, שנפלה בהמשך קורבן לטיהורים הסטאליניסטיים וריצתה מאסר ממושך בקזחסטאן.

"לאחר זמן דיברתי עם עוד נשים אחדות, אשר הכירו את בנימין אישית והיטב, וגם עם אחת שבשנת 1932 הציע לה נישואין", כתב שלום. "כולן הדגישו שבנימין לא משך אותן כגבר, ככל שהתרשמו ואפילו הוקסמו מרוחו ומשיחותיו. אחת ממכרותיו הקרובות אמרה לי, כי בשבילה ובשביל חברותיה לא היה קיים כלל בתור גבר, והן לא העלו על הדעת שקיים אצלו גם ממד זה".

צלילה למעמקים

בכל סערת הנפש הזאת, התיאולוגיה והפוליטיקה התנגשו והתערבבו במחשבותיו של בנימין. מגיל צעיר הוא נמשך לשאלות תיאולוגיות ולמיסטיקה, ופיתח בהמשך "מרקסיזם מוזר ביותר", כהגדרתה של ארנדט. בצעירותו בתנועות הנוער גם פלירטט מעט עם הציונות. ב‑1912 כתב לחברו, לודוויג שטראוס: "אני רואה שלוש צורות ציוניות של היהודיות: ציונות של פלשתינה, ציונות גרמנית חצויה, וציונות תרבותית, שרואה את הערכים היהודיים בכל מקום פועלת למענם. כאן אשאר ואני סבור שעלי להישאר".

ואולם, העיסוק בציונות, בדת או ביהדות היה משני לעומת התעניינותו בתיאולוגיה. "בעניינים יהודיים ידע כמעט ולא כלום, ועל המציאות והספרות של יהודי מזרח אירופה לא כל שכן. בפרטי תולדות ישראל היה בור גמור", קבע שלום. למרות זאת, הוא היה בעיניו "תיאולוג שהוגלה לעולם של חולין". החיבור המסוכן לעתים בין הפוליטי לתיאולוגי גרם לבנימין להימשך לאפוקליפטי, לבריאה ולהרס, למשיחיות ולאבדון. בעיניים הדמוקרטיות והקונפורמיסטיות של היום, הוא נחשב לאינטלקטואל בעל "נפש נמהרת" (כדברי מארק לילה), שדחתה את הליברליזם והמתינות לטובת חיפוש פזיז אחרי גאולה או רגע משיחי.

אך גם אם קולו של בנימין היה חריג, אקלקטי ולא תמיד התאים לשפה הליברלית הבורגנית המהוגנת, הוא היה גם ייחודי וצנוע בדרכו, "כמו דולה פנינים שצולל אל קרקעית הים לא כדי לחקור או לחשוף את הקרקעית, אלא כדי לחלץ מתוכה את העשיר והמוזר, הפנינים והאלמוגים שבמעמקים, ולהעלותם על פני השטח", כדברי ארנדט. לדבריה, מחשבה זו נוברת בתהומות העבר: "מה שמנחה אותה הוא שהחיים אמנם נשחקים ונהרסים עם הזמן, אולם תהליך השקיעה הוא באותו זמן גם שינוי צורה והתגבשות חדשה המחכה שיָמ™שו אותה מהמצולות".

הצוללן בנימין היה תולדה של דורו, של היסטוריה מפותלת ויחסים מורכבים בין יהודים לגרמנים ושל ערב רב של רעיונות, שהתמזגו והתכנסו לתופעה חד-פעמית שלא היתה קודם לכן ולא תחזור בשנית. אם היה עולה לארץ ישראל בשנות ה‑20 או מצליח להימלט מהרדיפות לפני התאבדותו, ייתכן שהיה נמוג ונשכח. ואולם, חייו ומותו יצרו סמל ייחודי ומוזר של יהודי בודד בגרמניה שמחפש אחר ישועה ומורה נבוכים ­ ונתקל במציאות של אלימות, נאציזם וחידלון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ