אם כבר לסבית בסרט ישראלי, אז שתהיה אשכנזייה בלונדינית

בעוד שלסביות הן זן נדיר בקולנוע הישראלי - לסביות מזרחיות בכלל נעדרות ממנו. למה בעצם?

רוויטל מדר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוויטל מדר

״שום דבר. כלום. נאדה. אפס״ - כך מגיבה ליאור אלפנט, המנהלת האמנותית של פסטיבל ״לסבית קטלנית״ שיתקיים בשבת בפעם השישית, כשהיא נשאלת בכמה סרטים ישראליים נכרכה לסביוּת עם מזרחיוּת. ואמנם, אם דמויות לסביות נדירות בכלל בקולנוע הישראלי, הרי נדמה שלסביוּת מזרחית אינה מיוצגת בו כלל. דנה זיו, שיזמה את הפסטיבל יחד עם ענת ניר וכיום מנהלת ומפיקה אותו עמה, אומרת בעניין זה: ״ראשית, אנחנו פסטיבל נשים, שזה מיעוט. שנית, אנחנו עוסקות בקולנוע לסבי, שזה מיעוט נוסף. כך שאנחנו נמצאות במיעוט בתוך מיעוט, מה שיוצר מיעוט ביצירות באופן כללי. לצערי, המזרחיות אינה הזהות היחידה שחסרה בפסטיבל. אין בו גם ייצוג לרוסיות, לקהילה האתיופית ושלא נדבר על ערביות. ולמעשה, גם לייצוג קווירי אנחנו מתקשות להגיע״.

אלפנט מוסיפה: "אם תסתכלי על קולנוע ישראלי, תראי שיחסים בין אשכנזים למזרחים לא תופסים הרבה מקום. הם שם, אבל לא באותה מידה כמו הצבא, או התא המשפחתי או הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בסרטי בורקס האתניות תופסת הרבה מקום, אבל אלה לא סרטי מחאה וזו לא הדרך שבה תרצי להיות מיוצגת. מה שכן ניתן לראות זה יחסים בין פריפריה למרכז, זה הכי קרוב שיש לנו למזרחיות־אשכנזיות. סרטה החדש של מיכל ויניק, ׳ברש׳, שעוקב אחר רומן שנרקם בין שתי נערות, עוסק הרבה ביציאה החוצה מהפריפריה, מפני שהיא מגיעה משם, וגם סרטה של דנה גולדברג ׳אליס׳ (שבו יש רומן בין שתי נערות בפנימייה, ר״מ) קורה בפריפריה, אבל זו שאלה איפה המזרחים גם במרחבים הללו. וגם הסרטים שהוגשו לפסטיבל, בין שהתקבלו ובין שלא, לא עסקו בזה. אני יכולה רק לקוות שיש סרטים שלא הגיעו אלי״. היא מציינת בהסתייגות את "הסודות" ואת "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, שמוצגות בו דמויות חרדיות "והוא עוסק בזה שתקעו את כל המזרחים בפריפריה. אבל דווקא באחרון זו המזרחיות — ולא הזהות המינית — שעומדת במרכז, וברור שהאינטראקציה בין הנשים אינה תולדה של תשוקה או משיכה״.

מתוך הסרט "כלבי ציד"
מתוך הסרט "כלבי ציד"צילום: מתן רדין

תגובתה הראשונה של שחקנית הקולנוע והתיאטרון אסי לוי, כשהיא נשאלת למה לסביות מזרחיות לא זוכות לייצוג בקולנוע הישראלי, היא צחוק שהיא מתקשה לעצור. והיא מעירה ש״אם זה מצחיק אותי, אז כנראה זה עדיין אישיו״. לדברי לוי, "באופן כללי, אם כבר הקולנוע בישראל יכול לשאת לסביות אז הן חייבות להיות בהירות, יפהפיות ובלונדיניות וסטרייטיות. ואני חושבת שזה כמו חלק באבולוציה של הקולנוע הישראלי. בהתחלה הוא היה מאוד שוביניסטי ואשכנזי, וצבעו בו הכל בצבע אחד; כיום, עדיין לא מיצינו את הצד הסטרייטי הפטריארכלי האחר, השחום, אז איך נצפה לראות על המסך את הנישה העוד יותר צדדית של לסביות מזרחית?״

חוקרת הקולנוע והטלוויזיה ד״ר מירב אלוש לברון מציינת ש"קולנוע כזה צריך להיות נתמך, ובתעשיית קרנות הקולנוע בולטת שמרנות, שכמובן עטופה בשיח ליברלי פלורליסטי, והיא אחת הסיבות להיעדרותם של סרטים כאלה. לגישה השמרנית הזאת קשורה כנראה גם העובדה שהלסביות כשלעצמה היא עדיין מרחב מיני וזהותי שלא זוכה ללגיטימציה בתוך הספירה הציבורית, וזאת לעומת ההומוסקסואליות שהעיסוק בה נרחב וטבעי יותר. הרבה מנציגי הקהילה נהפכו לחלק מהפריים־טיים, וזה נכון גם לקולנוע, אולי בזכות העבודה פורצת הדרך של עמוס גוטמן.

"נדמה לי שעצם הניסוח של הקטגוריה הזו כמשהו מובחן הוא ההוכחה הטובה ביותר למוחלשות של היצירה הלסבית כולה והמזרחית בפרט. אנחנו הרי לא מגדירות את הקולנוע של איתן פוקס כקולנוע הומוסקסואלי. ׳ללכת על המים׳, ׳הבועה׳ ואפילו ׳יוסי וג'אגר׳ המוקדם יותר הם סרטי קולנוע ישראליים, לא סרטי קולנוע הומוסקסואליים. אז נכון שאחת הסיבות לכך היא אולי שהיצירה שלו אינה רדיקלית, ושהוא יוצר אשכנזי שהיצירות שלו בדרך כלל מפלסות דרך אל הישראליות ואל הקונסנזוס; אבל עדיין היא מתקבלת בטבעיות אפילו כשהוא מספר סיפור על אהבה בין גבר פלסטיני לגבר ישראלי.

"גם בהקשר המזרחי ישנו כבר סרטו התיעודי של דויד דרעי 'תגיד אמן', שלא רק הוציא את ההומו המזרחי הספציפי מהארון אלא פתח שיח מעניין במרחב המזרחי על קוויריות מזרחית, הפוליטיקה שלה והחיבור שלה לנרטיב המזרחי החדש", ממשיכה אלוש לברון.

"כשאנחנו מדברות על קולנוע לסבי ועל לסביות מזרחיות בקולנוע, אלה הרי כמה דיכויים: הדיכוי המגדרי, והדיכוי על רקע העדפה מינית, והדיכוי המזרחי ולעתים קרובות גם המעמדי. יש פה כמה שכבות של דיכוי שיוצרות מזרחיות לסביות נאלצות להתמודד איתן, שהופך אותן למושתקות. זה הֶעְדר - הֶעְדר שהוא פוליטי ותרבותי, שקשור מצד אחד להיבטים המושגיים ולרשתות הכוח שמנווטות את התעשייה הזאת וקובעות באיזו יצירה כדאי להשקיע בתוך השיח הפלורליסטי הרך והחשדני, ומצד שני למנגנונים הכפולים של הדרות והשתקות שהקבוצה הלסבית המזרחית עוברת בתוך החברה הישראלית. יש סוג של לגיטימיות להיות הומו גברי במרחב הציבורי, שהתרגלנו אליה כבר, לעומת הלסביות בכלל ולסביות מזרחית על אחת כמה וכמה, שעליה פועלת מערכת נוספת של השתקה. נראה שבתנאי הדיכוי האלו הרבה יותר פשוט להתמודד עם המזרחיות בהקשרים אחרים שלה, מעמדיים, מגדריים. ההוספה של הלסביות היא ערעור רדיקלי מיידי על הזהות ההגמונית ההטרוסקסואלית הישראלית״.

אלפנט מסכימה עמה ותולה את ההעדר בין היתר בזהותם של הלקטורים של קרנות הקולנוע. ״עד לפני כמה שנים הלקטורים היו רק גברים, ואת יכולה לנחש מאיזה מוצא ומעמד. עכשיו, גם ככה בשביל להעביר תסריט בקרנות הקולנוע כדאי שהוא יעסוק או בצבא, או בתא המשפחתי או בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הסיכוי של סרט על לסביות לקבל תמיכה נמוך מאוד, אז להוסיף על כך את העניין המזרחי ולנסות לקבל כסף מגבר לבן שבאופן כללי לא מתעניין ב׳בעיות׳ של נשים…״. אחת התוצאות של עניין זה, לדבריה, היא שרוב הסרטים הלסביים הם קצרים, ובכאלה יש קושי לעסוק בשתי שאלות של זהות, כך שכל אחת מהן תעמוד בחזית.

לסבית מזרחית שכן נראתה, ולא מזמן, על מסך הקולנוע, היתה דמותה של אלביס (בגילומה של אילנית בן יעקב), אחת משומרות המוזיאון בסרטו הקצר של עומר טובי ״כלבי ציד״. טובי לא מסכים לדבריה של אלפנט ומסביר כי ״סרט קצר, כמו סיפור קצר, אמנם בנוי על מסורות של צמצום, אך זו מסגרת זמן שאפשר למלא באלגנטיות בכמה דיונים על זהויות, בצורה אורגנית ומתפקדת. בסרט שלי יש דיון בזהות מעמדית, עדתית ומינית. וגם ב׳אריסה׳ (ליין הגייז המזרחי שמנהל טובי עם יותם פפו, ר״מ), למשל, הדיון על זהות מגדרית זקוק לדיון על זהות עדתית כדי להתקיים וכדי שהעסק להצליח. יש שותפות גורל מתוקף הדיכוי, ואני חושב שעיסוק בזהות חייב להגיע מתוך הקבלה או השוואה ולכן חולק על ליאור. אני חושב שבהעדר סמיכות בין זהויות שונות מתקבל דיון דל ומשעמם״.

הבמאית לי גילת, שסרטה ״הקפות״ מתרחש במרחב מזרחי, מפנה את הזרקור אל היוצרת ואל ההיררכיה הפנימית שמתקיימת בתוכה ומובילה לכך שעיסוק בזהות אחד קודם לאחר. לדבריה, ״כל יוצרת מגיעה אל היצירה שלה מתוך כמה צמתים של זהות - למשל יהודייה, ישראלית, מזרחית, לסבית ועוד ועוד - ופעמים רבות הסיפור ׳הדחוף׳, זה שחייב להיות מסופר, לא בהכרח מתקשר לכל מרכיבי הזהות האחרים. הזהות היהודית־מזרחית שלי הרבה יותר רלוונטית לי, והשאלות שהיא מעלה מעניינות אותי באופן אישי הרבה יותר מאשר מרכיבי זהויות אחרים והעיסוק בהם״.

כרגע, לנוכח מיעוט הקולנוע הלסבי הישראלי והעדר קולנוע לסבי מזרחי, קשה להצביע על סיבה אחת שבגינה נדיר שנפגוש לסביות מזרחית על מסך הקולנוע המקומי. בכל מקרה ברור שבקולנוע שבו ייצוגן של נשים ככלל, גם סטרייטיות, לוקה בחסר, הייצוג של לסביות, טרנסיות, ביסקסואליות וקוויריות ייעדר, כמעט או בכלל. בהקשר זה מעניין לזכור שבסרטו של עבדלטיף קשיש ״כחול זה הצבע החם ביותר״, שנתפש כסרט לסבי, הזהות האתנית של אדל, בת מהגרים בצרפת, כמו נעלמת מעיניהם של צופים וצופות שנשבים בסיפור הלסבי. הניסיון לכרוך בין זהויות מדוכאות, על בסיס הקשר שקיים בין כל דיכוי, הוא מובן ורצוי לרוב, אך פעמים רבות בחיבורים אלה הזהות המודרת יותר נבלעת בתוך הזהות האחרת, המודרת גם היא אך פחות. כך לפחות קרה בסרטו של קשיש. ואלביס אמנם גם לסבית וגם בוצ׳, אך היא גם דמות משנית.

האם במצב הנוכחי לסבית מזרחית בכלל תיתפש ככזו לו תעלה על המסך, לנוכח ההשתאות שבה הקהל מגיב ללסביות בכלל ולמין לסבי בפרט? ביחסי הכוחות הנוכחיים, שבהם הלסביות היא תופעה נדירה יותר מהמזרחיות — אם בקולנוע ואם במרחב — נראה שרק אם זו תהיה דמות השבויה בנרטיב מזרחי צר, של עוני, של פריפריה, הקהל יוכל לשים לב גם לזהות זו כשהיא תופיע לצד הזהות המינית. במובן זה יכול מאוד להיות שכדי שזהות אתנית תזכה לתגובה גם לצד זהות מינית, נצטרך להקדים לכך את הקבלה של הלסביות על כל גוניה — לא רק כשמדובר בזוג לסבי מרחוב בזל בתל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ