אברהם הפנר: האיש שהדליק את האור בחדר המדרגות

מחוות שגרתיות מייצגות לפעמים את המציאות שהן שייכות אליה בעוצמה טקסית וסימבולית עזה יותר ממחוות גדולות ונדירות יותר. מאמרו של אורי קליין מתוך הספר "אברהם הפנר - ספר התסריטים"

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

כשאני מהרהר בסרטיו של אברהם הפנר, עולים בזיכרוני שני דימויים, אחד מבפנים והשני מבחוץ, שני הדימויים משתלבים בתודעתי ליקום הקולנועי שבו מתרחשים סרטיו של אברהם הפנר. הדימוי הראשון מופיע ב"לאן נעלם דניאל וקס", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הפנר מ–1972.

שני גיבורי הסרט, מיכה ליפקין ‏(ישי שחר‏), רופא־מנתח במקצועו, ובני שפיץ ‏(ליאור ייני‏), זמר שהגיע מארצות הברית ‏(שם הוא שינה את שמו לבן זיו‏) לביקור מולדת בישראל, מחכים בחדר מדרגות של בית מגורים ישראלי טיפוסי לשובה הביתה של אשה שעשויה לגלות להם היכן נמצא כיום דניאל וקס, מי שהיה ההבטחה הגדולה בזמן לימודיהם בבית הספר התיכון, ולכאורה נעלם. מיכה ובני משוחחים זה עם זה כשהם ישובים על המדרגות, מצפים לחברתם שתחזור, כאשר האור כנהוג במרבית חדרי המדרגות בבתי מגורים ישראלים, כבה, המסך מחשיך כולו, ובני קם כדי ללחוץ על המתג שקבוע בקיר ומדליק את האור מחדש. כעבור כמה דקות, החברה עדיין לא חזרה, האור יכבה שוב והטקס יחזור על עצמו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ