"ואן דיירקשיין" - אמנות או ג'אנק פוד?

הסרט “ואן דיירקשיין – This Is Us" מתחקה אחר חמישיית הפופ המצליחה כדי לגלות את סוד ההערצה העצומה שהיא זוכה לה

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רותה קופפר

באמצע “ואן דיירקשיין – This Is Us”, סרט התעודה על להקת הבנים הבריטית, מופיע מדען האוחז בידו דגם של מוח האדם ומסביר את פיזור הדופמין בזמן מפגש עם זמרים אהובים. הבנות שצוהלות, מתחבקות, מזילות דמעה ושרות את מלות כל השירים, "הן לא משוגעות", אומר המדען, "הן פשוט מאושרות".

זאת כמעט ההתערבות היחידה של "ראש מדבר" בסרט התיעודי בן השעה וחצי של מורגן ספרלוק. בכל שאר הזמן מספרים את סיפורה של הלהקה, שהחלה את דרכה בתוכנית הכישרונות "אקס פקטור" של סיימון קאוול, שנראה מעט יחסית בסרט שהוא אחד ממפיקיו. בתחילת הסרט הוא מספר כיצד הבין שהמתמודדים האלה בתוכניתו יצליחו טוב יותר כלהקה. אף שסיימו לבסוף הגיעו במקום השלישי, ניכר היה כי הקהל מגיב אל הבנים בצורה שונה מלכל מתחרה אחר. עד מהרה הם נהפכו לתופעה עולמית מסחררת, עם גדודי מעריצות (המכונות "דיירקשייניות"). הסרט מתלווה לנייל הורן, ליאם פיין, הארי סטיילס, לורי טולינסון וזיין מאליק במסע הופעות חובק עולם, הכולל לא פחות מ-130 הופעות. האצטדיונים שהם מופיעים בהם (02 בלונדון, מדיסון סקוויר גארדן וכו') מלאים עד אפס מקום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ