נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

חוויית הצפייה בסרטו החדש של גידי דר שנמצא עדיין בשלבי עבודה מוקדמים, לא דומה לשום דבר אחר. זה לא סרט לייב אקשן עם שחקנים, זה לא סרט אנימציה, בעצם זה לא סרט שמישהו טרח אי פעם להמציא שם לטכניקה שבה הוא נוצר. בשבוע שעבר, בצפייה בסצינה שנוצרה כטסט לסרט, מופיע על המסך ציור גדול, והמצלמה מתחילה לשוטט על פניו. קולו של קריין נשמע ברקע, מתאר את הקרב שמתחיל להתרחש על המסך, והמצלמה מתחילה לנוע בתזזית. היא נודדת מדמות אחת בציור לאחרת, מראה חייל רומאי מכה אזרח יהודי, עוקבת אחרי אבן שמושלכת, אחרי חרב שמונפת. היא מטיילת על פני ציור מרובה פרטים ויפה להפליא, חושפת בכל רגע חלק אחר שלו, והתנועה שלה מכתיבה את קצב ההתרחשויות. וכך, אף שהציורים קפואים ונטולי תנועה, על המסך מתרחש קרב דינמי, קצבי וסוער. בשולי הצפייה קשה להיפטר מן המחשבה שכמעט אלפיים שנה חלפו, אבל האבנים והסכינים עדיין מונפות כמעט מדי יום, באותו המקום, באותה העיר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ