שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בסרט החדש של ספילברג הממלכתיות חשובה יותר מהעלילה

"גשר המרגלים", סרטו החדש של סטיבן ספילברג, לא עמוק ומגמתי. הוא ניצל מדביקות אידיאולוגית בעיקר בזכות המשחק המצוין של טום הנקס ומארק ריילנס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

סטיבן ספילברג הוא כבר שנים מוסד אמריקאי. כמעט כל אחד מסרטיו מתקבל בידי המבקרים בארצות הברית במין חגיגיות שאומרת, הנה, הבמאי המהולל ביותר שלנו שוב בחר להעריף עלינו מכישרונו (וכשהם קוטלים אחד מסרטיו, כמו, למשל, הפרק האחרון בסדרת "אינדיאנה ג'ונס", נדמה שהם עושים זאת בחוסר נעימות). סרטיו האחרונים הם ממסדיים וממלכתיים. ספילברג מעולם לא היה חדשן קולנועי, אבל סרטיו המוקדמים, כגון "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי טי" וסרטי "אינדיאנה ג'ונס" המוקדמים, הביעו תחושה של תנופה והתלהבות יצירתית, שהיו אולי סממן של נעורים שמגלים את ייעודם; אלה התחלפו בבגרותו של ספילברג בסולידיות שהיא לעתים מייגעת ולעתים מכובדת. ב"גשר המרגלים", סרטו החדש, היא מכובדת. יש משהו מהנה בצפייה בסרט שתיאורו כמיינסטרימי נדמה כלשון המעטה כשמיינסטרימיות זאת ממומשת בקפידה. אבל להנאה הזאת יש גם צד אחר, זה שמעורר את התחושה שאותה מיינסטרימיות מונעת מסרטו להיות מאתגר ותובעני. הסרט מממש את יעדיו במיומנות, כאשר היעד המרכזי, כך נדמה, הוא לשרת את אמריקה דרך דמותו של גיבור הסרט, שהוא האמריקאי הטוב והיפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ