תחושה של הערכה ותסכול מלווה את הצפייה ב"נשות המאה ה-20"

כבר משם הסרט ניתן להבין את יומרתו של הבמאי והתסריטאי מייק מילס לייצג דרך הסיפור האישי את הרגע ההיסטורי בו הוא מתרחש. אך ניסיון זה, באמצעות שלל תחבולות, נדמה ככפוי ומאומץ

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

תחושה של הערכה, עניין, תהייה ותסכול מלווה את הצפייה ב"נשות המאה ה–20", סרטו של הבמאי מייק מילס, ותמהיל זה מאפיין גם את אופן התייחסותנו לגיבורה של הסרט, ואף לאופן בו אנט בנינג (שחקנית שאני אוהב) מגלמת דמות זו. כבר שמו של הסרט מסמן את היומרה שמניעה אותו, שממומשת באופן חלקי בלבד. סרטו הקודם של מילס, "בגינרס" מ–2010, התבסס על סיפורו של אביו שיצא מהארון בגיל 75, אחרי מותה של אשתו. למרות שבאותה תקופה האב אובחן כחולה סרטן, עובדה זו לא מנעה ממנו מלהתענג על החופש שהעניקה לו הכרתו הגלויה בזהותו המינית. חלק ניכר מהצלחתו של אותו סרט נבע מתיאור היחסים המדויקים בין האב לבנו, ואף יותר מכך, מהופעתו של כריסטופר פלאמר בתפקיד האב, שזיכתה אותו באוסקר על תפקיד משנה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ