אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

צפיתי לראשונה ב"סיפור טוקיו" מ–1953, הסרט הטוב ביותר של יאסוז'ירו אוזו, גדול במאיה של יפן, באולם מלא בניו יורק בשנות ה–80. ברגע שאחת הדמויות אמרה את המשפט הכה פשוט "החיים הם מאכזבים" אפשר היה להבחין כיצד הקהל עוצר את נשימתו בניסיונו שלא לפרוץ בבכי, כי סגנונו של אוזו היה מנוגד לסנטימנטליות ולתגובה מעין זו. לבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה — שסרטיו "החיים שאחרי", "איש אינו יודע", "עדיין מהלכים", "המשאלה", "סיפור משפחתי" ו"אחותנו הקטנה" עוררו בי אהדה עמוקה — אין את האחידות והייחודיות הסגנונית שאיפיינה את סרטיו של אוזו, אבל בהתרכזותו במרבית סרטיו במלודרמה המשפחתית, באיפוק הספוג לעתים בהומור, אפשר לראות בו כממשיך דרכו. הוא אף הודה, בראיון שקיימתי עמו, שאוזו הוא מקור ההשפעה העיקרי עליו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ