אורי קליין
אורי קליין

ב"הזמן שנשאר", סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון מ–2005, ישנו רגע נפלא ומצמרר שבו ז'אן מורו, המגלמת את סבתו של גיבור הסרט (מלוויל פופו), צלם הגוסס מסרטן שאינו מגלה את דבר מחלתו לאיש, שואלת את נכדה מדוע היא היחידה שהוא גילה לה. "כי גם את תמותי בקרוב", עונה לה הנכד. צריך להתבונן בפניה של מורו כשהיא מגיבה בשתיקה לתשובה זו: נדמה כי כל קשת הרגשות חולפת בפניה ברגע זה, וכמו תמיד קשת זו מתמקדת בפיה, שהיה המרכיב האקספרסיבי ביותר בפניה. כאשר ז'אן מורו חייכה — וברגע זה בסרטו של אוזון חולף צל של חיוך על פניה — חיוכה האיר את המסך כולו, את האולם כולו בעצם. כשהיא לא חייכה, זוויות פיה נטו מטה והעניקו לפניה חזות של תוגה ואף יגון.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ