יוצרי "יומני אוסלו" לא איבדו תקווה: "כנראה שבכל זאת יש בצד השני בני אדם שאפשר לדבר איתם"

מור לושי ודניאל סיון חזרו אל הישראלים והפלסטינים שישבו סביב שולחן המשא ומתן בבירת נורווגיה, וירקו דם על ההסכם שהעניק לשני העמים תקווה נדירה. לרגל שידור הסדרה "יומני אוסלו", הם מספרים כיצד השתנתה עמדת השמאל הקיצונית שלהם במהלך הצילומים ומדוע, למרות הכישלון, צריך ללכת בדרכם של רבין וערפאת

טקס החתימה על ההסכם, 1993
טקס החתימה על ההסכם, 1993 צילום: אבי אוחיון / לע"מ
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

בהקרנת הבכורה של הסרט "יומני אוסלו" בפסטיבל ירושלים, לפני כחודש וחצי, האווירה באולם סיפרה את הסיפור כולו. נציגות נאה של השמאל הישראלי, בראשות דמויות מפתח כזהבה גלאון, תמר זנדברג ויוסי ביילין, גדשה את האולם. הם באו בפנים קורנים, בהתרגשות חגיגית ובמה שנראה כנכונות מלאה לחזור אחורה בזמן ולהדחיק ולו לרגע את הדקדנס שבחוץ. החיוכים היו רחבים, הבגדים היו מגונדרים, נדמה היה כי כולם מוכנים להתענג עוד פעם אחת על רגעי הזוהר הנשכחים ההם, הרחוקים ההם, שבהם השמאל הישראלי לא רק הציע תקווה, נקט יוזמה, הפגין מנהיגות ואומץ מדיני וקצר הישגים מעוררי השתאות, אלא אפילו לא התבייש לדבר על המושג הנשכח ההוא, "שלום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ