שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רק בגיל 70 העז ינקול גולדווסר לעשות את הסרט "שרוכים", המתבסס על יחסיו עם בנו בעל הצרכים המיוחדים

קרוב לארבעים שנה נדרשו לינקול גולדווסר כדי לעשות את מה שהוא מכנה "הסרט הכי אישי שלי", על אב ובנו בעל הצרכים המיוחדים. בראיון הוא מספר על אורי בנו, שפגם גנטי דן אותו לחיים אחרים וניתוח מוח גזר עליו לחיות בלימבו של הווה תמידי; על ההתמודדות שלו עצמו ושל המשפחה; על התפנית שזה חולל בקריירה, וגם על הרצון התמידי שלו להפעיל אצל הצופה את בלוטות הרגש

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ינקול גולדווסר
ינקול גולדווסר. לסחוב על הגב סוג של אבל תמידי צילום: שי-לי עוזיאל

לפני 38 שנים, כשנולד בנו הבכור אורי, יעקב (ינקול) גולדווסר היה לקלישאה של אב מאושר. הוא נהג להתבונן ממושכות בבנו, להתפעם מיופיו, ולהתנפח מגאווה כשהעולל היישיר אליו מבט, תיקשר איתו ללא מלים. בערבים, כשהשכיבו את הרך הנולד במיטתו, אשתו והוא היו מביטים בו בתערובת של הערצה ושביעות רצון. "הצלחנו איתו", נהג לומר אז האב הגאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ