הוא היה הבמאי הישראלי היחיד שזכה באוסקר, אבל בארץ חשבו שהוא השרברב

46 שנים של חיים משותפים תמו בקיץ האחרון עם מותו של יוצר הקולנוע משה מזרחי. הבמאית מיכל בת אדם, אלמנתו, מספרת על שנותיו האחרונות של מי שהיה מגדולי הבמאים הישראלים, אך נדחק לשוליים בארץ, על הדעיכה האטית שבמהלכה איבד עוד ועוד חלקים מעצמו, וגם על השנים שבהן הטרדה ואף תקיפה מינית היו עניין של שגרה

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה מזרחי, 1981. עם מצלמה
משה מזרחי, 1981. שמיעה אבסולוטית למין האנושי צילום: ©Triumph Releasing/Courtesy Eve
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בסלון, במדף המרכזי בספריית העץ, בין מחזות בצרפתית וביוגרפיות עבות כרס באנגלית, עומד חפץ בלתי מצוי. זהו פסלון, בסך הכל לא גדול בממדיו, אבל כבד: אדם צמוד רגליים וזקוף קומה אוחז חרב ארוכה, קצה הלהב שלה נוגע בקרקע. קורוזיה אחזה בציפוי הזהב המבהיק שהיה פעם לפסלון, הדהוי עכשיו. החזה הגא, המוזהב של הפסל, ירוק כמעט כך שאת הדמות האיקונית של פסל האוסקר הזה קשה לזהות במבט חטוף.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ