"הוא אמר 'זו לא ילדה, זו טרוריסטית'. הרגשתי שנחצו פה קווים"

סרטה החדש של עדה אושפיז עוסק בילדים פלסטינים שלקחו חלק במאבק בכיבוש, והפכו "לאויב מספר 1 של הצבא". בראיון היא מספרת על עמודים ריקים שגילתה בספרי הלימוד בסילואן ("הם אמורים לשכוח שהיתה נכבה, כי ככה החליט משרד החינוך הישראלי"), ועל האסירה בת ה–12 שנתפסה עם סכין, ונגעה ללבה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "ילדים".
מתוך "ילדים". לכודים בין כיבוש אכזרי ומשפיל לבין אתוס לאומיצילום: דודו יצחקי / אושפי
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

הסצינה הראשונה בסרטה התיעודי של עדה אושפיז, "ילדים", קשה לצפייה. במיוחד להורים. נראית בה דימא אל־וואווי, ילדה בת 12 מחלחול שליד חברון, ברגעי המפגש הראשון שלה עם הוריה, אחרי ששוחררה מהכלא הישראלי. דימא שהתה בכלא חודשיים וחצי, לאחר שנתפסה בכניסה ליישוב כרמי צור כשברשותה סכין. המאבטח שלכד אותה, אזק אותה והשכיב אותה על האדמה, שאל אותה אם באה להרוג יהודים. היא אמרה שכן. כשפגשה את הוריה, במחסום בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית, הם לא היו לבד, אלא מלווים בצבא של עיתונאים ומצלמות טלוויזיה. רשתות התקשורת הפלסטיניות באו לסקר את שחרורה של האסירה הצעירה כל כך. דימא לא רצתה להתראיין, רק לחבק את אמא שלה. בסרט של אושפיז, רואים אותה בהמשכו של אותו יום במפגש חגיגי עם בכירי הרשות הפלסטינית, בחדר שעל קירותיו תלויות תמונות של ערפאת ואבו מאזן. דימא נבוכה, שותקת, מבוהלת, יושבת מכווצת בכיסא מפואר. אמא שלה לוחשת לה שזו ההזדמנות שלה לספר לכולם על הסבל של האסירות הפלסטיניות בכלא הישראלי. אבל היא עדיין רק רוצה לחבק את אמא שלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ