בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

המפתח של שרה: מה זוכרים הקירות

"המפתח של שרה", העולה כעת לאקרנים בישראל, הוא אחד מהניסיונות היחידים של הקולנוע הצרפתי לגעת בשואה. בראיון עם הבמאי ז'יל פאקה-ברנר, נכד ליהודי פאריסאי שנשלח להשמדה, הוא מנסה להגדיר מתי נהפכים הזיכרון וההנצחה לבידור

4תגובות

המפתח של שרה - מועדי הקרנה

"אינני יודע מה המצב בישראל, אני מתאר לעצמי שהוא שונה מהמצב באירופה. אבל באירופה, הצעירים, גם הצעירים היהודים, מתרחקים בהדרגה מזיכרון השואה, ובעיני התרחקות מהעבר, במיוחד ההתרחקות מאירוע כה רב עוצמה טראומטית כמו השואה, היא עניין מסוכן. צעירים הניתקים מההיסטוריה הם צעירים תלושים, לדעתי. זו הסיבה שכשקראתי את ?המפתח של שרה' של טטיאנה דה רוזניי, החלטתי לביים סרט על פי הספר". את הדברים האלה אמר לי, בשיחה בפאריס בפברואר האחרון, הבמאי ז'יל פאקה-ברנר, בן 36, שקרא את הספר בתרגום מאנגלית לצרפתית (שמו של הספר בצרפת הוא "קראו לה שרה").

באותה שיחה סיפר גם שהיתה לו סיבה ביוגרפית אישית לעשיית הסרט, שעולה היום לאקרנים בישראל: סבו, שהיה מוסיקאי ממוצא יהודי-גרמני שהיגר לצרפת וסבר שהוא התאקלם בתוכה, היה אחד מבין 13 אלף יהודים פאריסאים שאסף הגסטאפו ב-16 ביולי 1942 באיצטדיון ענק ברובע ה-15 של פאריס, ומשם שלח אותם למחנות ההשמדה. הוא לא היה היחיד מבני משפחתו שזו היתה דרכו אל ההשמדה.

פאקה-ברנר הוא דור שלישי לניצולי שואה, וכאשר אנחנו משוחחים על סרטו, ואני מספר לו שמשפחות בישראל לרוב לא נהגו לדבר על העבר, הוא מודה שגם במשפחתו זה היה ככה. "סבתי, ששרדה את השואה, מעולם לא דיברה על אובדן הגבר היחידי שהיא אהבה אי פעם", הוא אומר, "ואת סיפורו של סבי שמעתי לראשונה מאמי, כשהייתי בעיצומן של ההכנות לעשיית ?המפתח של שרה'".

פאקה-ברנר מסכים עמי שצרפת והקולנוע הצרפתי לא התמודדו עד כה בצורה מספקת עם מה שאירע בצרפת בזמן הכיבוש הגרמני. הוא מסכים גם שהטוב שבסרטים שתיארו את שיתוף הפעולה בין הצרפתים לגרמנים בזמן המלחמה נוצר על ידי במאי לא צרפתי דווקא - זהו הסרט "מר קליין", שביים ג'וזף לוסי, שגלה לאירופה מארצות הברית בעקבות רדיפות מקארתי. ואולם, העובדה שהקולנוע הצרפתי עוסק כיום יותר מבעבר בתקופה ההיא היא לדעתו תופעה חיובית.

כאשר אני מביע בפניו את סלידתי מ"נקודת איסוף", סרטה של רוז בוש מ-2010, שתיאר בצורה מגמתית וסנטימנטלית את מה שאירע ב-16 ביולי 1942, הוא מתחמק מתגובה בצורה אלגנטית. "מה שמשך אותי לספרה של דה רוזניי", הוא אומר, "היא העובדה שהספר אינו מתעסק אך ורק בעבר, אלא משקיף על העבר מההווה. משמעותו לדעתי טמונה בעובדה שהוא מציג כיצד זיכרון העבר משפיע על ההווה, וזהו המסר העיקרי שניסיתי להעביר בסרט; לא רק לספר מה קרה, אלא לתאר כיצד אותם אירועים, שתועדו כבר בסרטים קודמים, ממשיכים להדהד גם בהווה".

אמביוולנטיות מוסרית

"המפתח של שרה" מתרחש בשני מישורי זמן שונים. בהווה, הסרט מציג את סיפורה של עיתונאית אמריקאית לא יהודייה ששמה ג'וליה ג'ארמונד (קריסטין סקוט תומאס), שכותבת מאמר לכתב עת אמריקאי על אודות גירוש יהודי צרפת בקיץ 1942. היא נשואה לאיש עסקים צרפתי, ברטראן טזאק (פרדריק פיירו), שמשפץ את הדירה שהיתה שייכת למשפחתו באזור המארה שבפאריס, אזור שהיה מאוכלס ביהודים.

באופן מקרי, שהיה עלול להיראות מאולץ אך באיזושהי צורה נמנע מהגורל התסריטאי הזה בשל המיומנות שבה הוא נחשף בפנינו, מגלה ג'וליה שהדירה היתה אמנם שייכת למשפחה יהודית שגורשה ב-1942. היא מתחילה לתהות אם הדירה הנאה הגיעה לידי משפחת בעלה בצורה כשרה. הספק שמתעורר אצלה מעיב על יחסה לדירה שהיא, בעלה ובתה, בת 11, עומדים לעבור אליה - וגם על יחסה לבעלה ולמשפחתו.

המישור הזה של הסרט, שמעלה את השאלות ההיסטוריות המוסריות שג'וליה נאלצת להתמודד עמן בעקבות הגילוי המשפחתי, הוא חלקו המוצלח יותר של הסרט, מכיוון שהוא כתוב ומבוים באופן בוטה פחות מחלקו השני של הסרט. הוא עוטף את הדילמות שג'וליה נאלצת להתמודד עמן במידה של אמביוולנטיות מוסרית, שמוסיפה נפח לסרט.

אך גם למישור השני של הסרט יש מעלות. שם מוצג סיפורה של שרה (מלוזין מייאנס, שהיתה בת 10 בזמן צילומי הסרט), שרגע לפני שהמשטרה הצרפתית גירשה אותה ואת הוריה מהדירה שבעלה של ג'וליה משפץ כעת, דחפה את תומא, אחיה בן הארבע, לארון בחדר השינה, נעלה אותו בתוכו, והחביאה את המפתח על גופה. כוונתה היתה לחזור במהירות האפשרית לדירה כדי לשחרר את אחיה מהארון שהוא נעול בו, אך מובן שהדברים לא מתגלגלים באופן שהילדה ציפתה. המודעות שלנו, כצופים, לכך ששרה אולי דנה את אחיה למוות מחריד מוסיפה לסיפור הזה מידה של חומרה ומייצרת את הקשר האידיאולוגי המוסרי, המחבר בין שני הסיפורים המרכיבים את סרטו של פאקה-ברנר.

פאקה-ברנר מסכים שהקשר הזה הוא הסיבה הנוספת שהוא ביקש לעשות סרט על פי ספרה של דה רוזניי. "אלה לא סתם שני סיפורים", הוא אומר, "אלא שני סיפורים שמעלים את השאלה בנוגע לעשיית המעשה הנכון. למרות הבדל הגילים בין שרה הילדה לג'וליה, שהיא אשת קריירה בוגרת, שתיהן נאלצות להתמודד עם השלכותיו של המעשה הנכון".

לאורך כל הסרט נאלצת שרה להתמודד עם חששה בנוגע למה שאירע לאחיה. היא הבטיחה לחזור ולשחרר אותו ממקום כלאו, אך מובן שהנסיבות אינן מאפשרות לה לעשות זאת. היא לכודה יחד עם משפחתה באיצטדיון הפאריסאי, נשלחת ממנו למחנה ומרוב שהיא נחושה לחזור לדירה שבה אחיה לכאורה עדיין כלוא בארון, היא מצליחה להימלט ממנו. בין השאר, היא מוצאת מקלט אצל חוואי, שאותו מגלם השחקן הוותיק והנפלא נילס ארסטרופ, שלא ממש מאושר לעזור לילדה יהודייה שברחה מהגרמנים - אך הוא עושה זאת.

ג'וליה חייבת להתמודד עם מעשי משפחתו של בעלה. מובן שבעלה אינו אשם במעשים האלה - הוא נולד הרבה אחרי שהם קרו; אך ג'וליה חייבת להחליט אם היא רוצה להשתלב במשפחה שכזאת ולגור בדירה שמגואלת בחטא. "אילו זה רק היה סרט שמציג עוד סיפור שקרה בזמן השואה, לא היה מעניין אותי לעשות אותו", מוסיף פאקה-ברנר. "משך אותי לעשות את הסרט כיוון שהוא מעלה שאלות מוסריות שגם קשורות בזיכרון העבר וגם בהשפעתו על ההווה שבו הסרט נעשה.

"הממד האידיאולוגי המוסרי של הסרט", ממשיך פאקה-ברנר, "איפשר לי להימנע מעשיית סרט שהוא שחור ולבן; סרט שבו היהודים הם הקורבנות והגרמנים והצרפתים, שמתבוננים בנעשה מבלי לעשות דבר, הם הרשעים. רציתי לעשות סרט שכולו מורכב מגוונים של אפור".

האם לא חששת מעשיית סרט שבאיזשהו מקום ישמש כתב הגנה על הצרפתים והתנהגותם בזמן הכיבוש הגרמני?

"חששתי ועוד איך. חששתי גם מכל העניין של שחזור העבר, בקטעים של הסרט שמתארים את הכינוס של היהודים באיצטדיון. לא רציתי שהסצינות המתרחשות באתר הזה ייהפכו למופע ראווה המוני. רציתי שנראה את מה שקורה דרך עיניה של שרה. העובדה שהסרט מתמקד פחות במה שקרה ויותר בהשלכותיו המוסריות של האירוע היא שאיפשרה לי להיחלץ מהמלכוד הזה, שהייתי עלול להיקלע לתוכו. בשני הסיפורים שמרכיבים את הסרט אני מתאר מציאות אמביוולנטית מבחינה מוסרית, ומציאות שכזאת היא לעולם לא שחורה-לבנה, אלא תמיד מורכבת מגוונים של אפור".

"המפתח של שרה" הוא ספרה העשירי של דה רוזניי, אך הראשון שהיא כתבה באנגלית. פאקה-ברנר אומר שדה רוזניי בחרה באנגלית משום שביקשה "להרחיק את עצמה מהמקום והתרבות שבתוכם העלילה מתרחשת. גם לי היה חשוב שהסרט לא ידבר בשפה אחת, אלא שיישמעו בו שפות שונות - הזיכרון של השואה אינו מתמקד במקום אחד, אלא חובק את העולם כולו".

זו גם אחת הסיבות, מסביר פאקה-ברנר, שבחר בקריסטין סקוט תומאס לגלם את התפקיד הראשי: "בחרתי בה כמובן בראש וראשונה בזכות כישוריה כשחקנית, אבל גם כי היא דו-לשונית - היא בריטית שמופיעה בסרטים בריטיים דוברי אנגלית, ובסרטים צרפתיים דוברי צרפתית. בסרטי היא מגלמת עיתונאית אמריקאית דווקא.

"דבר נוסף שהקפדתי עליו הוא שהעבר יהיה נוכח כל הזמן בתוך ההווה. זה בא לידי ביטוי בעיקר באופן שבו עיצבתי את הדירה, שמבחינתי היא גיבורה נוספת וחשובה בסרט. כשמתבוננים בדירה ונחשפים למה שמתגלה בה בזמן השיפוץ, למשל, כשמקלפים מקירותיה את הנייר שמכסה אותם, העבר מתגלה פתאום, ופתאום אנחנו גם בהווה וגם ב-1942. רציתי לשדר לצופים את התחושה הזאת; תחושה שמסוגלת לעורר אפילו מידה של צמרמורת, והצמרמורת הזאת חודרת לתוך חייה של ג'וליה ומערערת אותם".

דיברת בהערכה על קריסטין סקוט תומאס. מה לגבי מלוזין מייאנס, שמגלמת את שרה והיא מרשימה לא פחות?

"היא מדהימה. אני חושב שבלעדיה הסרט הזה לא היה מתאפשר. היא בוגרת לגילה ואני חושב שמשהו מהבגרות שמאפיינת אותה חילחל גם לתוך הדמות שהיא מגלמת. היא היתה בת 10 כשעשינו את הסרט, ילדה, אבל היא התעקשה לפגוש ניצולת שואה שהיתה בגילה כשהאירועים שמתוארים בסרט התרחשו. התפעלתי מהנחישות שלה. היא לא ילדה שמשחקת; היא שחקנית, וזה די נדיר למצוא שחקנים אמיתיים בקרב ילדים. היא הופיעה כבר בכמה סרטים קודם ל'המפתח של שרה', והיא מקצוענית לגמרי. מידת הידע שהיא צברה בנוגע לתאורה, עבודת המצלמה ועוד הפתיעה אותי".

לא נמנע ממהמורות

"המפתח של שרה" מצטרף לרשימת הסרטים שהופקו בשנים האחרונות ועוסקים בזיכרון השואה. אף על פי שהוא טוב יותר מרבים מהם, בעיקר בזכות היובש שמאפיין חלקים גדולים ממנו, הוא אינו נמנע מרבות מהמהמורות שעומדות בפני סרטים שעוסקים בנושא.

בזמנו טענו שאי אפשר לעשות סרטים על השואה. בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג, מופקים יותר ויותר סרטים שעוסקים בה. האם לא חששת מהסכנות הטמונות בעשיית סרט כזה? האם לא חששת שלסרט יהיה נפח מלודרמטי ואף סנטימנטלי, כמו לרבים מהסרטים שעוסקים בזיכרון השואה? מה דעתך בכלל על זיכרון השואה כמקור ליצירת בידור קולנועי, הרי אין מה לעשות, כל סרט שכזה רוצה גם לספק בידור לצופים בו?

"אני מודע לבעייתיות הזאת, והייתי מודע לה לכל אורך עשיית ?המפתח של שרה'. אני מאמין שעדיין לא נעשה סרט טוב יותר על השואה מאשר ?רשימת שינדלר', וכל ניסיון להתחרות ביצירת המופת הזאת של ספילברג נידון לכישלון. אבל סרטו של ספילברג הוכיח שאפשר לעשות סרטים על השואה, וקם דור חדש של במאים, שאני משתייך אליו, שמאמין שהדרך הנכונה ביותר להתעסק בנושא הזה היא מהזווית האישית. לכל אורך העשייה של ?המפתח של שרה' ניסיתי להימנע ממלודרמטיות, ניסיתי להימנע מסנטימנטליות, ואני מקווה שרוב הזמן הצלחתי. מה אתה חושב?"

הנימוס מחייב אותי להתחמק ממתן תשובה ישירה לשאלתו של פאקה-ברנר. יש כמה סצינות שנדמות דידקטיות ומאולצות בסרט, בעיקר לקראת סופו, כשג'וליה פוגשת דמויות נוספות הקשורות בסיפור, ובהן דמות אחת שמגולמת על ידי השחקן איידן קווין (שפאקה-ברנר אומר שהוא בחר בו כי עיניו הזכירו לו את אלה של מלוזין מייאנס). אך בכללותו סרטו של פאקה-ברנר הוא יצירה מכובדת, לרוב לא מביכה - וכבר זה הוא הישג.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו