אליזבת יקירתי

מה גרם למלכה אליזבת להגיב בצורה כה מנוכרת למותה של הנסיכה דיאנה? איך זה שאחד השבועות הקשים בתולדות ארמון בקינגהאם היה לשבוע מזהיר בקריירה של טוני בלייר? ולמה שדרמה בריטית קטנה תהפוך לאחד מסרטי השנה? סטיוון פרירס, במאי "המלכה", עם התשובות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוני אשפר
לונדון

בחורה צעירה יוצאת מפתח ביתה בלונדון וטובעת בים של הבזקי מצלמות, מיקרופונים ועדשות זום טלסקופיות. אף שהדבר לא הוכרז רשמית, כולם כבר יודעים שזוהי האשה שתינשא לנסיך ואולי, יום אחד, תהיה למלכת אנגליה. תמונה אחת טובה שלה יכולה להימכר לעיתונים תמורת 5,000 ליש"ט, ואפילו יותר מזה, אם השמלה תתנופף קצת גבוה מדי. לא, השנה היא לא 1981 אלא 2007, והבחורה הצעירה היא לא דיאנה ספנסר אלא קייט מידלטון, חברתו של בנה הבכור של דיאנה, הנסיך וויליאם.

הסתערות הפפראצי על מידלטון בשבועיים האחרונים מעוררת ביקורת חריפה בבריטניה. בקיץ הקרוב ימלאו עשר שנים לאותו לילה עגום שבו נהרגה הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים בפאריס, בעודה נמלטת מצי של צלמי פפראצי רכובים על קטנועים. רק ביום שני השבוע נפתחה חקירה רשמית נוספת לגבי נסיבות מותה של דיאנה, סימן נוסף, למי שנזקק, לכך שהאנגלים עודם מתקשים להתאושש מטראומת אוגוסט 97'. השאלה שמהדהדת מכל עבר אפרופו מידלטון היא: "האם לא למדנו כלום?"

אירועי שבוע מותה של דיאנה עומדים במרכז הסרט "המלכה", שיצא לאקרנים בבריטניה בספטמבר וזכה להצלחה אדירה. גם בארצות הברית הוא נחשב אחד מסרטי השנה: ביום שני ישב במאי הסרט, סטיבן פרירס, בטקס פרסי גלובוס הזהב בהוליווד וראה את את התסריטאי שלו, פיטר מורגן, קוטף פרס, וכמובן גם את הכוכבת שלו, הלן מירן, מקבלת את פרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט כמלכה אליזבת. בקטגוריית המיני-סדרה הטלוויזיונית זכתה מירן בעוד פרס, הפעם על גילומה של המלכה אליזבת הראשונה, מה שמוכיח סופית שאם מירן לא תזכה גם באוסקר על תפקידה ב"המלכה", זאת תהיה סנסציה.

אלו ימים עמוסים במיוחד לפרירס, הבמאי הלונדוני הוותיק הזכור לטוב מסרטים כמו "מכבסה יפהפייה שלי", "יחסים מסוכנים" ו"נאמנות גבוהה". כמה דקות לפני שעלה לטיסה ללוס אנג'לס הוא מצא זמן לשיחה קצרה על "המלכה", העולה בארץ בסוף השבוע הבא (ועוד קודם מוקרן בפסטיבל הקולנוע הבריטי בסינמטקים). הוא הופתע עד מאוד מהצלחת הסרט מחוץ לבריטניה. "זאת אומרת, חשבתי שאנשים יתעניינו במלכה, אני לא עד כדי כך נאיווי", הוא אומר, "אבל האופן שבו הסרט התקבל בעולם היה פשוט פנומנלי".

צופים שאינם מכירים מקרוב את היחסים המורכבים בין בית המלוכה לבין הציבור הבריטי יכולים לדעתך לתפוס מה הולך בסרט?

"למה, במה הם שונים מאנשים אחרים?"

לא שונים, אבל לפעמים קשה לתפוס איך זה כשיש לך מלך או מלכה. זה נראה מוזר.

"הסרט דווקא הצליח בצורה בלתי רגילה בצרפת, והם, אתה יודע, לא ידועים ביחס החם שלהם למלכים, כורתים להם את הראשים וכל זה. הם התנהגו אליהם שם מאוד לא יפה".

אולי יש בכלל געגוע למונרכיה?

"כן, אולי זה מה שאתם צריכים בישראל, מלכה".

בין שני עולמות

הבמאי הנודע מעברו השני של הקו לא מפתיע בלקוניות המשעשעת שלו. פרירס לא נוטה להתפלסף על סרטיו. הגישה הישירה של "אני רק בא לעשות את העבודה" עזרה לו להפוך לבמאי מבוקש בבריטניה ובהוליווד בעשורים האחרונים. היא ניכרת בכל היבט בעבודתו: מפיקים אוהבים אותו כי הוא עומד בלוחות הזמנים ובתקציב, ותסריטאים מעריכים אותו כי הוא לא נוגע להם בטקסטים ואף מעדיף שיהיו נוכחים בזמן הצילומים.

פרירס סיים לימודי משפטים בקיימברידג' אבל פנה מיד לעסוק בבימוי, בעיקר בטלוויזיה. ההצלחה הקולנועית הראשונה שלו נולדה במקור כדרמה לערוץ 4, מה שלא הפריע ל"מכבסה יפהפייה שלי", על פי תסריט של חניף קוריישי, להפוך לאחד הסרטים המייצגים של שנות ה-80. שני סרטיו הבאים, "זקוף ת'אוזן" ו"סמי ורוזי עושים את זה" מ-87', הזניקו אותו לליגה הראשונה וקנו לו כרטיס להוליווד, שם ערך הופעת בכורה מוצלחת במיוחד כשביים את "יחסים מסוכנים" עם גלן קלוז, ג'ון מלקוביץ', מישל פייפר, והוציא מכולם, כולל מאומה תורמן הצעירה, הופעות בלתי נשכחות. אחריו ביים את "הנוכלים", שזיכה אותו במועמדות לאוסקר. שנות ה-90, עם סרטים כמו "גיבור מזדמן" ו"מרי ריילי", היו פחות טובות עבורו, אבל שנות ה-2000 סימנו את חזרתו לעניינים, אמנותית ומסחרית גם יחד. "המלכה" עשוי להיות סרטו המצליח אי פעם.

"המלכה" - נחמד שיש בימינו סרט בשם הזה שאכן עוסק במלכה ולא בהומו מוחצן - מתאר כאמור את שהתרחש בשבוע שהתחיל במותה של דיאנה בפאריס ונגמר בהלווייתה בלונדון. המלכה אליזבת, שלא רחשה חיבה יתרה לכלתה לשעבר, סירבה לצאת לציבור ולגלות השתתפות באבל הכבד שנפל על הממלכה. בעוד המונים מתאספים בלונדון סביב ארמון בקינגהאם, מניחים זרים ומתאבלים, נשארה המשפחה המלכותית במעון הנופש שלה בסקוטלנד והמשיכה כאילו כלום. הכעס כלפי המלכה, בשלהוב העיתונות, הביא את בית המלוכה למשבר העמוק ביותר שעבר עליו זה שנים. מי שנחלץ כדי להציל את המלכה מעצמה הוא ראש הממשלה הצעיר שנכנס לתפקיד רק כמה חודשים לפני כן, טוני בלייר.

פרירס רואה בסיפור הזה קונפליקט בין שני עולמות, "העולם הישן האריסטוקרטי מול העולם המודרני הדמוקרטי", כהגדרתו. העולם הישן קיים גם מחוץ למשפחת המלוכה, הוא סבור, "אבל הם אלה שתומכים בו, הם הדוגמה המובהקת ביותר לכך. הם בראש הפירמידה. העולם הישן שורד לצד העולם החדש בצורה מאוד מסתורית".

ולמי מהם אתה שייך?

"כמו כולם, אני נמצא ביניהם".

הדברים שהוא מעריך בעולם הישן הם כמובן "לא הפרוטוקולים והטקסים. אני אוהב את הדיסקרטיות, השמירה על הפרטיות. כל בני הדור שלי מעריכים עדיין את הדברים האלה". משהו בשיח של פרירס מזכיר את המלכה בסרטו: חוסר הנכונות להיחשף, ההומור הציני והמאופק, השפה העשירה והמדויקת. די ברור לאילו משני העולמות הוא שייך יותר.

הטרגדיה של המלכה

שני העולמות, הישן והחדש, מיוצגים ב"המלכה" על ידי שני המנהיגים, המלכה וראש ממשלתה. לכל אחד מהם יש בן זוג שלא חוסך מהם ביקורת, ילדים הזקוקים להשגחה ויועץ קרוב שלוחש על אוזנם וכותב להם את הנאומים. אך בעוד בלייר (מייקל שין) מפגין כריזמה קופצנית ומחויכת של מדריך בתנועת נוער, מקפידה אליזבת (מירן) על ארשת פנים חתומה ועל התנהלות רשמית ומאופקת. רגשות, בעולם שלה, הם לא משהו לנופף בו. "זו הדרך שבה אנו עושים דברים כאן", היא אומרת בסרט.

"זאת היתה ההחלטה שלה", אומר פרירס, "או לפחות זאת הדרך שבה היא חונכה. אז במובן מסוים היו לה חיים משוללי רגש. אבל האנשים תמיד אהבו אותה והעריכו אותה מאוד על זה שהיא לא עושה עניין מדברים ועל זה שהיא לא ילדה מפונקת. הם באמת העריכו את זה. למרות שבעצם היא כן ילדה מפונקת", הוא צוחק.

אתה חושב שהיא באמת החליטה החלטה מודעת להיות כזאת?

"מישהו אמר לי שכשהיא נהייתה מלכה היא החליטה שככה היא תהיה, מנותקת רגשית. אבל היא שילמה על כך מחיר כבד, בסופו של דבר".

זה בערך הסטריאוטיפ הבריטי בכלל, לא?

"בוודאי, זה הדימוי שיש לנו בעולם. אבל כשאתה משווה את זה לדברים אחרים, זה לא כל כך גרוע. בסך הכול יש טיעונים חזקים בעד זה".

טיעון אחד לפחות לטובת הגישה הצוננת לחיים הוא הסרט עצמו, שנמנע מרגשנות. לא תראו שם את ילדיה של דיאנה מקבלים את הבשורה המרה על מות אמם, לא תראו את בלייר משכיב את ילדיו לישון ומספר להם איזו אשה גדולה מתה היום ומחבק אותם חזק חזק בעודו מוחה דמעה. כל אותם רגעים אישיים כואבים שמופיעים בסרט, כמו זיהוי גופתה של דיאנה על ידי הנסיך צ'רלס, מתרחשים רחוק מהמצלמה, מבעד לזכוכיות ודלתות סגורות למחצה. הדמעות תמיד חנוקות, שמורות רק לרגעים של פרטיות. פרירס ביים את הסרט על פי ה"דרך שבה עושים דברים כאן". בהוליווד זה היה יוצא אחרת.

עד היום, למרבה התמיהה, נמנע הקולנוע הבריטי מלעסוק במלכה. למה?

"מתוך נימוס, אני חושב. אף פעם לא כתבו תסריט כזה קודם, או לפחות אני לא שמעתי אף פעם על הפקה כזאת. זה היה דבר מאוד חצוף לעשות. אני לא חושב שהסרט כשלעצמו הוא שערורייתי, אבל עצם העשייה שלו זה רעיון מאוד חצוף".

אתה חושב שהרגזת מישהו?

"למעשה לא הרגזתי אף אחד. אבל בכל זאת, לעשות סרט על המלכה זה דבר רגיש, לכן היינו צריכים כולנו לקחת נשימה עמוקה לפני שעשינו את זה".

פרירס והתסריטאי שלו, פיטר מורגן, מחזאי ותסריטאי המתמחה ביצירות בעלות נגיעה פוליטית (מחזהו "פרוסט/ניקסון", על הראיון המפורסם של דיוויד פרוסט עם ריצ'רד ניקסון בסוף דרכו, הוא להיט ענק בלונדון), אכן נוקטים משנה זהירות ביחס לאליזבת ולבלייר, ששניהם עדיין מכהנים בתפקידיהם. למלכה של פרירס ומורגן, מתברר בסרט, יש צד רגיש ופגיע, אך היא לכודה במגבלות התפקיד שירשה והדימוי הציבורי שיצרה לעצמה. זה לא עוזר שהאנשים שסביבה, בעיקר המלכה-האם ובעלה פיליפ, ממהרים להקשות את קליפתה בכל פעם שהיא נוטה להתרכך. הקונפליקט הזה מפרה את הקומדיה שבסרט, אבל ברור שזה סיפור די עצוב.

המלכה היא דמות טרגית בעיניך?

"ובכן, אם נשלל ממנה צד שלם של החיים שלה, זה נראה לי כמו בסיס לטרגדיה".

אתה יודע אם מישהו מבית המלוכה או ממקורביו ראה את הסרט?

"נראה שזה התקבל שם יפה. מישהו אמר לי שהמלכה ראתה את הסרט ואהבה אותו. אבל אתה לא יכול לדעת באמת, זה הכול שמועות".

המצחיק הוא שגם אם היא תאהב את הסרט, לא בטוח שהיא תביע את זה.

"אני תמיד אומר שאם היא כמו האשה שבסרט, היא תאהב את הסרט, ואם היא שונה מהאשה בסרט, היא לא תאהב אותו".

הטעות של בלייר

היחס לבית המלוכה הוא עניין רב אמוציות בבריטניה. פרירס, למשל, חש הערכה וסימפתיה למלכה כאדם, אבל לא חוסך ביקורת על המוסד שבראשו היא עומדת - המלוכה לדעתו היא מוסד מגוחך ומיותר שאין לו מקום במאה ה-21. בסרט יש לא מעט רגעים שבהם ניכרת התלישות של המנהגים והמסורות הישנות; בבולט שבהם נדרש בלייר, שזה עתה נבחר להנהיג את המדינה בתמיכה גורפת, לכרוע ברך ולנשק את ידה של המלכה כדי לקבל את תפקיד ראש הממשלה.

תמיד חשבת שבית המלוכה מיותר?

"לא. כשאתה גדל כאן, אתה לא חושב על זה. הנה המלכה, היא תמיד היתה שם ותמיד תהיה, וזהו".

אז מתי התחילו הספקות?

"למעשה זה קרה רק כשנסעתי לאמריקה, בגיל הרבה יותר מבוגר. כשאתה שם אתה פתאום מבין שהאנשים האלה הם אזרחים ואתה לא. אתה נתין".

אבל זה לא משהו שאתה מרגיש בחיי היומיום.

"נכון. אבל אז פתאום מישהו אומר לך: 'אני אזרח', ואתה חושב: 'לעזאזל, למה אני לא?!' זה בא לך בהפתעה. זה די ברור שדמוקרטיה ומונרכיה לא הולכים ביחד, לא?"

היית רוצה שבריטים יצאו מהסרט ויגידו "מה אנחנו צריכים את הדבר הזה"?

"זה באמת מה שקורה בהרבה מהמקרים. זה בפירוש מה שאני חושב. אבל המלכה היא כזאת אשה יוצאת דופן שהיא איכשהו מצליחה לשמור על זה".

בהחלט מצליחה, הרי יותר מ-70% מהבריטים עדיין רוצים לשמר את המונרכיה. אז אולי בסופו של דבר העולם הישן מנצח את העולם החדש?

"ללא ספק. זה די ברור שבין המלכה לבין בלייר אתה תבחר במלכה, לא?"

דמותו הכובשת של בלייר היא אולי המפתיעה ביותר ב"המלכה", ולו משום שאחרי שנות שלטון ארוכות ולא ממש מספקות קשה לזכור את בלייר כצעיר המסעיר שהחזיר את מפלגת הלייבור מגלות ארוכה באופוזיציה והפיח רוח חדשה במערכת הפוליטית. בשנים האחרונות נעשה ראש הממשלה שם נרדף לחוסר אמינות, ציניות ואופורטוניזם פוליטי. את כל אלה לא ניתן כלל לראות בסרט. בלייר מוצג ב"המלכה" ללא רבב, או כפי שתיאר זאת מבקר אחד, "כבמבי של עידן טרום-עיראק".

ההפתעה רבה במיוחד אם זוכרים את הפרויקט שלמעשה הוליד את "המלכה". ב-2003 ביים פרירס דרמת טלוויזיה בשם "העסקה", שמתארת תקופה מוקדמת יותר בקריירה של בלייר: העסקה שנעשתה בינו לבין גורדון בראון והסכמתם שהאחרון יירש אותו בהנהגת הלייבור. התסריט של "העסקה" נכתב גם הוא על ידי מורגן וגם בו גילם מייקל שין את בלייר. הדרמה זכתה להצלחה סוחפת, ובעקבותיה הציעו המפיקים לפרירס לביים עוד דרמה פוליטית שיכתוב מורגן, הפעם על בית המלוכה.

בלייר של "העסקה" הוא מנהיג תאב שלטון, מניפולטיווי וערמומי. לאן נעלמו כל התכונות האלה ב"המלכה"? הייתכן שפרירס ומורגן רצו לייפות את הדמות של בלייר כדי לחזק את הסתירה בינה לבין בלייר האמיתי של היום? רחוק מזה, טוען פרירס. "ההסבר פשוט מאוד - קשה למצוא את סוג כזה של התנהגות באירועי השבוע ההוא. אם היית לוקח כל תקופה אחרת מהחיים של בלייר פרט לשבוע הזה, היית יכול לעשות על זה סרט די מרושע, אבל בנוגע לאירועי השבוע ההוא אתה פשוט לא יכול. זה די חבל. היום הרי כל כך קל לבקר אותו בגלל הטעות המונומנטלית שהוא עשה בעיראק".

אז גם בלייר הוא דמות טרגית?

"כן, זה בגלל שאנחנו יודעים שבסוף המלחמה בעיראק הפילה אותו. הוא טעה טעות נוראה והיא הפילה אותו".

זאת באמת רק המלחמה בעיראק שהמאיסה אותו?

"לא, אבל היא המחישה את כל מה שגרוע בו. את זה שהוא לא חי בעולם האמיתי. הוא מרוכז בעצמו באופן כפייתי, והוא בעל יכולת לרמייה עצמית ברמות פנומנליות".

התנפצות ההבטחה ששמה טוני בלייר הופכת מובנת יותר אחרי צפייה ב"המלכה". על ידי הצגת בלייר כמו שהיה אז, או כמו שנתפס בזמנו, קל היום, בשעה שבלייר עומד לקיים את חלקו ב"עסקה" ולפנות את מקומו לבראון, להיווכח עד כמה הוא איכזב את בוחריו.

הדרמה של עלייתו ונפילתו של בלייר מעסיקה יוצרים בריטים נוספים. רק השבוע התפרסם שה"טרייסיקל", תיאטרון עצמאי קטן ואמיץ, עומד להעלות בקרוב מחזה בשם "נקרא לדין: כתב האישום נגד אנתוני צ'רלס לינטון בלייר בעוון פשע התוקפנות נגד עיראק". ביום שני, בזמן שפרירס נכנס לטוקסידו בבוורלי הילס, הקרין ערוץ 4 את הסאטירה המושחזת "המשפט של טוני בלייר".

עלילת הסרט מתרחשת בשנת 2010, כאשר הנשיאה קלינטון נמצאת בדרכה לכהונה שנייה בבית הלבן, ג'ורג' בוש מאושפז במכון גמילה, שוורצנגר הוא מזכ"ל האו"ם ובלייר, בחוסר רצון מופגן, מפנה סוף סוף את הבית בדאונינג 10 לבראון. מרחץ הדמים בעיראק ובאפגניסטן נמשך ביתר שאת, ובעולם מתחזקת הדרישה להעמיד לדין את האחראים למלחמה. בלייר, שמוצג כמגלומן סהרורי ומנותק מהמציאות, סובל מהרהורי חרטה קשים ומדמיין גופות מרוטשות וארונות קבורה בכל פינה. ביל גייטס לא מחזיר טלפונים, בונו כבר לא מתקשר, והוא רואה איך כולם מפנים לו עורף בזמן שהחבל מתהדק על צווארו, עד שלבסוף הוא מוכנס לזינזאנה, בדרך לבית המשפט הבינלאומי בהאג. חרדתו העיקרית לאורך הסרט היא שכל מה שיזכרו ממנו זה ההרפתקה ההרסנית בעיראק. חשש דומה מעלה המלכה בסרט של פרירס - האם יזכרו אותה רק בתור האשה שימים ארוכים סירבה להספיד את דיאנה, בניגוד לרצון העם? במקרה של המלכה אפשר לומר שהעם ברובו שכח ו/או סלח. לגבי בלייר עוד מוקדם לפסוק.

התקשורת די נוראית

ומה מקומה של התקשורת בכל הסיפורים האלה? אחד הדברים הבולטים בסרט הוא שאותם מנהיגים שהציבור רגיל לראות מבעד למסכי הטלוויזיה ובעיתונים, מסתכלים על הציבור בחזרה רק דרך אותם ערוצים. האובססיה של הציבור למפורסמים מקבילה לאובססיה של המפורסמים לציבור ולדעת הקהל. כתוצאה מכך ניתן לאמצעי התקשורת הכוח לעצב כמעט כרצונם את אופי היחסים בין העם למנהיגיו. אם המלכה ובלייר הם שתי הדמויות הטרגיות, אולי הרשע בכל הסיפור הוא התקשורת? "זה מעניין, לא חשבתי על זה ככה", אומר פרירס.

התקשורת הרגה את דיאנה, התקשורת מלהיטה את הרוחות בציבור.

"היא די נוראית, לא? תשמע, זה דבר שדי קשה לומר אותו, ואני רק הבנתי את זה מאוחר יותר. יכולתי לראות בבירור איך התקשורת קיבלה אז החלטה ללכת על בית המלוכה, בצורה מחושבת, כדי להוריד מעליה את האשמה. הם הבינו שאם הם יסיתו כנגד בית המלוכה, יפסיקו לתקוף אותם. זה היה מחושב. לא רואים את זה במפורש בסרט. חבל שלא חשבתי על זה מוקדם יותר".

אם זה נכון הרי שאנחנו, כצרכני התקשורת, שותפים לפשע. למה אנחנו כל כך אוהבים לראות אנשים מפורסמים ברגעיהם הפרטיים?

"כי אנחנו חטטנים וסקרנים, סיבות שלדעתי הן די טובות. בית המלוכה תמיד שימש כאן בתור אופרת סבון בלתי נגמרת".*



אליזבת (מירן) וטוני בלייר (מייקל שין) ב"המלכה". זה די ברור שבין המלכה לבין בלייר אתה תבחר במלכה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ