רק קצת אמון הדדי

המעריצים אולי שכחו את האל הארטלי, אבל הוא אינו מוכן להתפשר. הבמאי, שהיה נושא הדגל של הקולנוע העצמאי באמריקה וכמעט נשכח, מבקש לחזור לתודעה בסרט חדש, "פיי גרים". אם הכל ילך כשורה הוא יביים בעתיד סרט על סימון וייל

גרדיאן
ריאן גילבי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרדיאן
ריאן גילבי

השאלה "מה קרה להאל הארטלי" מרחפת באוויר מהרגע שהוא מתיישב במסעדה צפופה. הכותב והבמאי שהיה נושא הדגל של הקולנוע העצמאי באמריקה, על שערו השמוט, פניו הצנומות ועיניו המשועשעות, נראה כמי שעסוק בכתיבת דוקטורט. אבל העולם התקדם, והארטלי, בן 47, חי כיום בברלין, וכפי שהוא מודה, הוא כבר לא קלף מנצח.

"אין ספק שקהל מעריצי אינו גדול כבעבר", הוא אומר. "וגם התגובות כבר אינן חזקות כל כך". קשה לדעת מתי כל זה קרה. הוא מעולם לא עבר לזרם המרכזי של תעשיית הקולנוע כמו ספייק לי או סטיוון סודרברג ולא זכה לאהדה מתמשכת כמו ריצ'רד לינקלייטר. עם זאת הוא גם לא נעלם בדרמטיות כמו ויט סטילמן (שביים בין השאר את "ימים אחרונים של דיסקו" ואת "ברצלונה"). בפרפראזה על דברי גלוריה סוונסון בסרט "שדרות סאנסט": הסרטים של הארטלי נשארו תמיד אותו דבר, הקהל הוא שהתמעט. "מגמות משתנות וגם אני", הוא אומר. "אין לי מושג למה סרטים שלי מצליחים או נכשלים".

סרטו האחרון "Fay Grim" הוא תזכורת מלבבת לסיפורים החוזרים ונשנים שקסמו לקהל והביאו לפרסומו: "האמת שלא תיאמן" (1989), "אמון הדדי" (1990) ו"Simple Men" (1992). בסרטים אלה ניכרים המוזרות המוטרפת של הקריקטוריסט גארי לרסון וההיתול הנשכני המסגיר את אהבתו של הארטלי לבמאי פרסטון סטרג'ס.

הגיוני ומגוחך

"פיי גרים" הוא סרט ההמשך ל"הנרי פול" מ-1997. הדמויות המוכרות, ביניהן האם החד-הורית שעל שמה נקרא הסרט, פועלות בטריטוריה לא מוכרת - עולם הריגול הבינלאומי. פיי (פרקר פוסי) מסתבכת עם סוכני אף-בי-איי, עם נשים ועם טרוריסטים אחרי שנחשפים יומני בעלה לשעבר. "התכוונתי לכתוב סיפור שיהיה בו-בזמן הגיוני ומגוחך", אומר הארטלי. "כשאני קורא עיתון או צופה בסי-אן-אן, תמיד יש לי תחושה שהשפה לא מובנת. זה מה שרציתי להראות".

הגחמות חסרות ההבעה האופייניות לסרטיו מצויות גם כאן, אבל יש רוח פוליטית חדשה המשקפת את השינויים שחלו באמריקה בשנים האחרונות. למשל, כשסוכן סי-איי-אי (ג'ף גולדבלום) רוטן על כך "שמשהו שהיינו גאים בו ביום שישי האחרון נהפך פתאום למשהו שבגינו אנחנו נאלצים להתנצל בפני האומות המזוינות המאוחדות".

את הרעיון לסרט המשך הגה כבר הארטלי כשעבד על התסריט המקורי. "תוך כדי כתיבת 'הנרי פול' העברתי לשחקנים את הטיוטות. הסיפור התרחב ונאלצתי לקצץ בסצינות. כשהשחקנים התלוננו הרגעתי אותם 'אל תדאגו, זה יופיע בחלק השלישי'. אמנם התבדחתי, אבל אצלי התבדחות לעולם אינה רק התבדחות. אחרי שסיימתי את 'הנרי פול' לא הפסקתי לחשוב על פיי, אשה מינית חסרת השכלה שהיא בעצם זונה. אהבתי את הדיאלוג שכתבתי וגם את התנועות שפיתחתי בשבילה".

במאים אחרים עוצרים את תנועת השחקנים לפני הצילום. אצל הארטלי זה דומה יותר לריקוד. עם זאת הוא מבין ששיטת העבודה שלו אינה שגרתית רק כשהוא מביים שחקנים שאינם בצוות השחקנים הקבועים שלו. בסרט "No Such Thing" (2001) השתתפו הלן מירן וג'ולי כריסטי. "אמרתי להן: 'תמשיכי לדבר, ג'ולי. הלן, אני רוצה שאת תלכי לכיוון הקיר. ג'ולי, את תעברי קדימה'. אני זוכר שהלן הסתכלה עלי עם הסיגריה בפיה ואמרה, 'אתה באמת מתכוון לזה? אתה רוצה שאני באמת אעשה את זה?'"

בזמן צילומי "פלירט" (1995) הבין לראשונה מהו הסגנון האהוב עליו. בסרט יש קטע בן חצי שעה החוזר על עצמו שלוש פעמים עם שחקנים שונים ובמיקומים שונים. בקטע האחרון של הסרט השתתפו רקדנים יפאנים: "מטבע הדברים היה מחסום של שפה ולכן חלק ניכר מהתקשורת בינינו היה גופנית". כעת הוא נשוי לאחת מכוכבות הסרט, השחקנית מיהו איקיאדו. אבל בערך באותו הזמן התברר גם שרוב מעריציו איבדו עניין. כוכב השביט דעך אחרי ארבעה סרטים מאז "האמת שלא תיאמן" (1990) ועד "חובבנים" (1994). הוא תוהה אם מפלתו המסחרית קשורה לכך שהקולנוע העצמאי מונע על ידי אותם כוחות שוק המניעים את האולפנים: "בהתחלה התעניינו בסרטים ושמחו שיש אלטרנטיווה, אבל בסופו של דבר המפיצים התייאשו. הם ציפו שכל סרט קטן ייהפך לשובר קופות כמו הסרט 'זרים' של ג'ים ג'רמוש".

סרט מפלצות עם קופולה

הארטלי נהנה מן ההתלהבות הראשונית מעבודתו שהתחילה ב"האמת שלא תיאמן" ובעקבותיה נחשב כאחד מיוצרי הקולנוע האמריקאים האינטליגנטים ביותר. כש"פלירט" נשכח כבר איבד הארטלי את מעמדו בקולנוע העצמאי, והדבר לא השתנה גם אחרי ש"הנרי פול" זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן. קשה להיזכר בסרטים שביים אחר כך. אחד מהם, היה סרט המפלצות "No Such Thing" שערך מחדש המפיק שלו, פרנסיס פורד קופולה.

"זו לא היתה אשמתו", אומר הארטלי. "הגרסה שהופצה היא הגרסה שלי. קופולה היה חלון הראווה של התאגיד שמימן את הסרט. הוויכוח היה דומה לקרב מגע שנמשך שמונה חודשים". זו היתה ההתערבות הבוטה ביותר ביצירתו, אבל לא הראשונה.

"כשהארווי ויינסטין רכש את 'האמת שלא תיאמן' נאבקתי אתו במשך ארבעה חודשים. הוא רצה סצינות עירום. התעקשתי והחזרתי לו את ההמחאה. הוא השתולל. אבל אני מעריץ אותו. הוא באמת רצה שהסרט יצליח".

הארטלי נחוש בדעתו לספר על משפחת גרים גם בסרט שלישי. כמו כן הוא כותב תסריט על הפעילה החברתית והמחנכת סימון וייל, אבל מודה שהסרט אולי לא יצולם לעולם: "זה יותר מדי חשוב לי מכדי שאתיר לשיקולים מסחריים להשפיע על הפרויקט".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ