שוב המציאות מתפצלת

כישרונם של אתגר קרת ושירה גפן ניכר ברגעים קטנים ובכמה הבלחות חזותיות ב"מדוזות", אולם ההרגשה היא כי אין להם עדיין היכולת לשלוט באופן מוחלט ביצירתם

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

ב"מדוזות", סרטם העלילתי הארוך הראשון של אתגר קרת ושירה גפן, צפיתי פעמיים: הפעם הראשונה היתה בפסטיבל קאן לפני כחודש וחצי, שם זכה בפרס "מצלמת הזהב", המוענק לסרט ביכורים; הפעם השנייה היתה לקראת עלייתו לאקרנים בישראל. בשני המקרים תגובתי היתה דומה: זהו סרט חינני ויש בו כמה הבלחות של יכולת וכישרון, אך אין בכך כדי להציל אותו ממינוריות, ראשוניות יצירתית ואפילו מידה של בנאליות.

הסרט, שגפן כתבה את התסריט שלו, עוקב במקביל אחר כמה סיפורים המשתלבים זה בזה בהדרגה. בעיני, המבנה הזה אחראי לרוב הבעיות של הסרט. סרטים רבים מדי בעת האחרונה משתמשים בו כדי לתאר מציאות מפוצלת, שחסרה מרכז מאחד, מרגיע ומנחם, שבנראטיב המסורתי יוצג על ידי גיבור קולנועי יחיד.

הבעיה היא שהשימוש הרב במבנה הזה, המשדר תחושה של אי ודאות, ניכור ואף בהלה, כבר הפך אותו למין קלישאה, שאמירותיה ידועות מראש. צריך מקוריות מחשבתית ויצירתית, שלפי שעה חסרה לקרת וגפן, כדי לרענן אותו ולחדש בו.

למה היא לא עונה?

העלילה עוקבת אחר שלושה סיפורים מרכזיים, שכל אחד מהם סובל ממגרעות דרמטיות שונות. גיבורת הסיפור המרכזי היא בתיה (שרה אדלר), מלצרית העובדת באולם חתונות ובתחילת הסרט נפרדת מחבר. בסצינה הפותחת, שמשתמשת בתחבולה חזותית שאמורה לבשר לנו ש"מדוזות" הוא סרט המתנהל בין המציאות לייצוג המלאכותי שלה, שואל אותה החבר, שלא נראה שוב בסרט, אם אינה רוצה לבקש ממנו להישאר.

בתיה אינה מסוגלת לענות לו, ורק אחרי שהוא עוזב היא מצליחה לבטא את משאלתו. למה בעצם? האם היא רוצה שיישאר או שהיא מפחדת מהבדידות שנכפית עליה לאחר פרידתם? זה לא לגמרי ברור, ובתיה, לאורך הסרט כולו, נותרת דמות שמוגדרת כמעט אך ורק על ידי העגמומיות הקיומית שהיא מייצגת.

יש לה בוס (עמוס שוב) שרודה בה, בעל בית (יצחק חזקיה) שאינו מטפל בדליפה מהתקרה, והורים גרושים (מירי פביאן ואסי דיין), שנוכחותם בסרט מעטה ודמויותיהם מעוצבות באופן שטחי ואף קלישאי מכדי שיעניקו עומק לדמותה ולמצוקתה. האם מזניחה את בתה, אך פעילה באיזשהו ארגון פילנתרופי מעט נלעג; לאב יש אהובה צעירה ממנו בהרבה, שמייצגת את הסטריאוטיפ של נשים צעירות ומטופשות.

הסיפור של בתיה מתמקד במה שקורה לה לאחר שהיא רואה ילדה קטנה (ניקול לייטמן) יוצאת מהים, לבושה בבגד ים ועוטה גלגל הצלה. בתיה מנסה לאתר את הורי הילדה, שאינה מוציאה מלה מפיה, בעזרת שוטר לא יעיל במיוחד (צחי גראד), אך מכיוון שהדבר לא עולה בידיה, היא אוספת אותה אל ביתה.

ייתכן שדמותה של בתיה נותרת מעורפלת וחדגונית גם בגלל הופעתה של שרה אדלר. אחרי שצפיתי בה ב"המוסיקה שלנו" של ז'אן לוק גודאר וב"שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה (שבו גילמה דמות דומה מעט לזו שהיא מגלמת ב"מדוזות"), דומני שהנוכחות שלה קצת מוגבלת והאיפוק המאפיין את הופעותיה גובל במונוטוניות.

במרכז הסיפור השני נמצאת דמותה של קרן (נועה קנולר), ששוברת את רגלה בחגיגת כלולותיה (המתקיימת באולם שבו בתיה עובדת כמלצרית), לאחר שהיא מטפסת החוצה מתא השירותים שבו ננעלה. היא ומיכאל (גרא סנדלר), בעלה הטרי, נאלצים לבטל את ירח הדבש שתיכננו לבלות באיים הקאריביים, ונתקעים בבית מלון תל-אביבי, שאמנם ניצב על החוף אבל הים כמעט אינו נראה ממנו, המעליות אינן עובדות בו ורעשי הרחוב מפריעים לכלה הצעירה לישון.

מבין שלושת הסיפורים בסרט זה הסיפור המייגע ביותר. אנחה נפלטה מפי בכל פעם ש"מדוזות" חזר אל הכלה המתלוננת, הבעל הסבלני ודמות נוספת, תמוהה למדי, של סופרת מתבודדת עם כוונות אובדניות.

בסיפור השלישי ג'וי (מונט דה לטורה), עובדת זרה מהפיליפינים, נשכרת כדי לטפל במלכה (זהרירה חריפאי), קשישה נרגנת. את ג'וי שוכרת בתה המנוכרת של מלכה, שחקנית המופיעה בגרסה ניסיונית ואווילית של "המלט" (האם לא נמאס כבר מבדיחות על חשבונו של התיאטרון האוונגרדי?).

אותו זר חמניות

בכל אחד משלושת הסיפורים האלה יש גרעין שהיה אפשר לפתח כך ש"מדוזות" יהיה עמוק יותר - הקשר בין בתיה לילדה המסתורית, תסכולה של הכלה הצעירה שמוצאת עצמה לכודה בנישואים שמבהילים אותה, הגעגועים של ג'וי לבנה הקטן שנותר בפיליפינים, מצוקתה של מלכה שרוצה ליצור קשר עם בתה אך אינה יודעת איך.

אולם אף אחת מהדמויות אינה מעוצבת באופן מקורי או מפתיע, ואי אפשר להימנע מהתחושה שכבר פגשנו בסרטים קודמים את האשה הצעירה והבודדה, הקשישה הנרגנת, בתה הקשוחה אך המיוסרת, והעובדת הזרה המבודדת בחברה לא לה. קרת וגפן לא הצליחו לפתח את סיפוריהן בדרך שתחשוף בהם ממד חדש. לכן גם השחקנים לא מצליחים לעשות יותר מאשר להפגין נוכחות (רק הופעתה של זהרירה חריפאי מספקת, בגלל מהותה עזת הביטוי).

האמירות של הסרט על בדידותו של הפרט, הצורך שלו בקשר ותחושת הניכור המאפיינת את החיים במציאות העירונית נותרות צפויות ושטחיות. לצפייה מתלווה התחושה שהסרט היה זקוק לפיקוח קפדני יותר בזמן הכתיבה וההפקה. כישרונם של קרת וגפן ניכר בו ברגעים קטנים, במעברים בין הדרמטי לקומי, ובכמה הבלחות חזותיות. אולם ההרגשה היא כי אין להם עדיין היכולת לשלוט באופן מוחלט ביצירתם, וסרטם, שהיה יכול להיות מוצלח יותר, גולש אל הסתמי ונבלע בתחושה ראשונית, מעט ילדותית אפילו.

"מדוזות" הוא מסוג הסרטים שכדי להצליח היה צריך לעלות ממנו מצב רוח מסוים, כזה שמאפיין שיר פופ קליל וקליט, בנאלי אך סוגסטיווי, מלטף ומלנכולי כאחד; שיר שהקהל מלווה את הביצוע שלו בהופעה בהדלקת מציתים. אבל קרת וגפן, פרט לרגעים ספורים, אינם מצליחים לעשות זאת. השילוב המתקיים ב"מדוזות" בין מציאות לפנטסיה נדמה רוב הזמן מאולץ, והדימויים המופיעים בו - דירתה ספוגת המים של בתיה או האופן שבו היא מצפה לשווא לאמה, עומדת ברחוב עם זר חמניות - מוכרים לנו אף הם מסרטים קודמים רבים מדי.

"מדוזות" מסמן אולי כישרון התחלתי, שכדאי לעקוב אחריו, והוא אולי יתפתח לכיוונים מורכבים ושלמים יותר; אני מקווה שכך יקרה. אולם בינתיים הניבה היכולת הזאת יצירה מוגבלת מדי, שאינה יותר מאשר אנקדוטה קולנועית סימפטית אך שולית בתולדותיו של הקולנוע הישראלי העכשווי.

"מדוזות". במאים: אתגר קרת, שירה גפן; תסריט: שירה גפן; צילום: אנטואן אברלה; מוסיקה: כריסטופר באואן; שחקנים: שרה אדלר, נועה קנולר, גרא סנדלר, זהרירה חריפאי, מונט דה לטורה, נעמה ניסים, ניקול לייטמן, ברוריה אלבק, מירי פביאן, עמוס שוב, צחי גראד, יצחק חזקיה, אסי דיין

לביקורות סרטים נוספות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ