בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אכן תמונות קשות

כיצד סייע משפט אייכמן לתפוצת ספרוני הסטאלגים הפורנוגרפיים בישראל? סרט תיעודי של ארי ליבסקר מראה איך התקיים השילוב של קיטש, סאדיזם וסקס גם בספרי השואה של ק. צטניק, שקיבלו חותמת רשמית ממשרד החינוך. כך נולד המיתוס על שפחות-המין היהודיות של הנאצים

תגובות

לפני כחמש שנים נפל מבטו של ארי ליבסקר על ספרון כיס צהבהב ששמו "סטאלג השדים" בחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי בתל אביב. לבקשתו הראה לו המוכר עוד כמה ספרונים כאלה: "סטאלג 13", "סטאלג אמריקני", "סטאלג היטלר", "סטאלג המוות" ועוד. על הכריכות הצבעוניות נראו קצינות אס-אס שופעות איברים המענות שבויי מלחמה מסוקסים.

ליבסקר, עיתונאי ובמאי, אז כבן 30, לא נזקק לזמן רב כדי ללמוד שזהו ז'אנר פורנוגרפי שהיה מבוקש ונפוץ בישראל של שנות ה-60. נערים ומבוגרים העבירו את הספרונים מיד ליד ורובם הקפידו להחביאם מעיני ההורים או בני המשפחה. זה היה מפגשם הראשון עם פורנוגרפיה בהקשר של השואה.

העלילות, שהתרחשו במחנה ריכוז, היו גרסאות שונות של אותו סיפור: הגיבור, אמריקאי או אנגלי, נופל בשבי הגרמני במלחמת העולם השנייה, ונכלא במחנה שבויים הנקרא סטאלג (ראשי תיבות של Stammlager, בגרמנית: מחנה ראשי), שבו קצינות אס-אס סדיסטיות התעללו מינית בשבויים. העלילה הסתיימה בדרך כלל בנקמתו האכזרית אך המתוקה של הגיבור במתעללת.

ליבסקר פגש אז את אלי אשד, שחקר לעומק את הז'אנר לקראת כתיבת ספרו, "מטרזן ועד זבנג - הסיפור של הספרות הפופולרית העברית", והפגישה הולידה אצל ליבסקר את הרעיון לעשות סרט תיעודי על התופעה הספרותית. "בשלבים הראשונים של התחקיר חשבתי שתופעת הסטאלגים היתה מעין תת תרבות ששיקפה הלך רוח, וכמקובל בטראש - גם נגעה באמת חבויה. כך נודע לי, למשל, על התפיסה שרווחה בשנות השישים ואילך, שרבות מניצולות השואה נתפסו כזונות של נאצים".

השבוע נזכר ליבסקר כי בילדותו, כשביקר את סבתו בשכונת נוה שאנן בחיפה, שמע שמרכלים על ניצולת שואה חשוכת ילדים שהיתה צועקת מדי פעם. סיפרו שדעתה השתבשה כי נאלצה לזנות וכך שרדה. "כמה קל היה אז להדביק את הסטריאוטיפ הזה על ניצולות שהיו יפות וללא ילדים", הוא אומר. בסרטו נטען שמשפט אייכמן דווקא סייע בעקיפין להפצת המיתוס על "זונות חזית" יהודיות ועל ניצול מיני של יהודיות על ידי הנאצים.

צלילה לעומקו של התחקיר הביאה את ליבסקר למסקנה הפוכה. "לא רק שלא היו זונות יהודיות בתקופה השואה", הוא אומר, "אלא שהז'אנר של הסטאלגים הזין בין השאר גם את המיתוס הזה". זאת, אף על פי שהסטאלגים לא עסקו כלל ביהודים, אלא בהתעללות של סוהרות נאציות בשבויי מלחמה אמריקאים או בריטים.

הסרט, "סטאלגים - שואה ופורנוגרפיה" (הפיקו ברק הימן וליבסקר, במימון הקרן החדשה לקולנוע ויס-דוקו), שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבוע הבא, מגולל את תולדות הסטאלגים הספרותיים ומציב לראשונה מול המצלמה את מייסדי הז'אנר, כותבים כמו"לים. ליבסקר, שכתב את התסריט וגם ביים, מרחיב בסרט את היריעה ומנסה לבחון עד כמה השילוב בין פורנוגרפיה לשואה מתקיים גם ב"ספרות שואה" קנונית.

הסרט מתעד כמה מחובבי הז'אנר, שזאת היתה הפורנוגרפיה שלהם בישראל הפוריטנית של שנות ה-60. המצלמה מתעדת צרכן מכור של סטאלגים, וגם עורך דין שחובב נשים גרמניות וחושב שכך הוא בא חשבון עם הסבים שלהן ששירתו בוורמאכט. "אני לא סוטה. אני ישראלי שנהנה מהחיים", הוא אומר.

טייסים כסמרטוטים

"בימי ההונים והגרמנים ששרצו על גדות הריין כמו עדר חזירים בביצות, היו הזכרים אונסים את הנקבות והכל היה כתיקונו. הגבר היה מרוצה והאשה היתה מרגישה את עצמה מושפלת ודרוסה כפי שהטבע יצר אותה. היום אתן, נקבות נאלחות, הולכות לעולל מעשה של אונס - שזוהי זכותו הביולוגית של הזכר - ומה יוצא מזה? עולם הפוך!?" (מתוך "סטאלג 13").

74 סטאלגים שונים נמצאים בספרייה הלאומית בירושלים. על הכריכות נכתב שהם תורגמו מאנגלית ושהמחברים היו שבויי מלחמה אמריקאים. שמות הכותבים חזרו על עצמם ברוב הספרים: מייק לונגשוט, ראלף בוצ'ר, מייק באדן ועוד. ממציא הז'אנר והכותב המוביל הוא אלי קידר, שנחשף לראשונה בסרט. קידר כתב את הסטאלג הראשון, "סטאלג 13", שראה אור בהוצאה של עזרא נרקיס והיה לרב מכר.

קידר, יליד 1938, החל לכתוב ספרים ב-1959 לאחר שלא הצליח להיות עיתונאי. השבוע אמר שהוא כתב כ-70 ספרי בלש, מערבונים ורומנים רומנטיים וגם שידרג עצמו למו"ל. ספרו הראשון, "רוץ עד הסוף" (1961) היה סיפור ריגול על רקע מלחמת קוריאה. שמו של הסופר היה כשם הגיבור, נאם סנד. המו"ל היה נרקיס. על הסטאלגים שכתב חתם קידר "מייק באדן" ואת ספרי הבלשים כתב כ"רוני בלייק".

"יום אחד באתי למשרדו של נרקיס והוא פתח חוברת מלחמה אמריקאית ואמר, 'בוא נכתוב על מלחמת העולם השנייה ועל נאצים', והראה לי את התמונה המפורסמת שלימים הופיעה על כריכת 'סטאלג 13'", מספר קידר. את ההשראה שאב קידר מהסרט "סטאלג 17" (1953) - דרמת מלחמה על ניסיונות הבריחה של חיילים אמריקאים ממחנה שבויים גרמני. את הסרט רווי ההומור והציניות ביים בילי וויילדר והשחקן וויליאם הולדן, שזכה בפרס האוסקר למשחק על תפקידו בסרט, גילם סמל הנחשד כחפרפרת. בתפקיד מפקד המחנה הנאצי הופיע לא אחר מאשר אוטו פרמינג'ר, שביים אחר כך את "אקסודוס".

"ב'סטאלג 17' היתה סצינה במחנה השבויים הגרמני, שבה נראו שתי נשים מחזיקות שוטים, וזה יצר אצלי דימוי של עינויים", אמר קידר. "ככה נרקחה במוחי העלילה של 'סטאלג 13'".

עזרא נרקיס, שהפיק רווחים נאים מהמוצר הפורנוגרפי, אומר בסרט: "היינו הרפתקנים... היינו כמו אותם תגרנים בשוק לעומת בעלי חנויות ממוסדות. לקחנו את האשה, שהיא בדרך כלל הסמל של הכניעה, סמל של הנאנסת וכדומה, והפכנו אותה לשליטה. הכנסנו לה נרצעים בדמותם של קצינים אמריקאים, לרוב טייסים אמריקאים, שהם היו גולת הכותרת מבחינת הגבריות. הפכנו אותם לסמרטוטים בסיפור ואנסנו אותם. לאחר שבן אדם גומר לקרוא את הספר, נניח אדם צעיר, שואלים אותו, מה הרשים אותך הכי חזק? והוא אמר, אותה סצינה שתפסו את האמריקאי שוכב עם הקצינה והלקו את הקצינה בחמישים מלקות ומרחו לו על אבריו העדינים דבש וקשרו לו שקיק של צרעות".

בסרטו של ליבסקר מתאר קידר את ילדותו בחסות אם שכל משפחתה נספתה בשואה, אם שנטעה בו תחושה של רוע מגיל צעיר: "היא כל יום שני ושלישי חשבה שהיא מתה. וכל יום שני ושלישי היא חשבה שאני מת. וכל הזמן היא דיברה איתי על מוות... ילד צעיר סופג את האווירה הזאת... וכנראה שגם אני הושפעתי ושנים זה ליווה אותי ולקח לי גם שנים להשתחרר מזה... הלכתי עם הדימוי שאני רע מגיל שמונה, מגיל שש, לא שמונה".

קובץ אמריקאי של "סיפורי גברים אמיתיים". איור השער מפנה לסיפור בריחה ממחנה שבויים המנוהל על ידי סוהרות נאציות
אחרי ההצלחה בישראל נסע קידר לגרמניה וניסה למכור את הפורמט של הסטאלגים לגרמנים. הוא נפגש עם מו"ל גרמני שלא האמין שהוא אכן כתב את הספר. המו"ל כה הזדעזע מהעלילה עד שהשליך אותו מהמשרד. "אני כתבן", אומר קידר בסרט. "התפרנסתי מכתיבה. לא הייתי כותב שורה אם לא היו משלמים לי".

בהיעדרו מצא לו נרקיס מחליף והוציא עוד כמה סטלאגים, שהפכו כה פופולריים עד שזכו לאזכור אפילו בתוכנית הרדיו "משפחת שמחון": האב תופס את בתו קוראת סטאלג בהיחבא. מו"לים נוספים זיהו את הפוטנציאל והחלו לפרסם סטאלגים משלהם, התחרות התעצמה וכל ספרון חדש שאף להיות קיצוני ומזעזע מקודמו. נחמן גולדברג, עורך דין, כתב את "המפלצת מסטאלג הזוועות", שהכיל תיאורים של קניבליזם וגילוי עריות. גולדברג כתב ספרים על צעירים ישראלים היוצאים למסעי נקמה בגרמניה, כשהם צדים פושעים נאצים ומשגלים צעירות גרמניות.

ליבסקר מתעכב בסרט על סצינת המועדונים של פרנקפורט, שנוהלו על ידי ישראלים. קידר עצמו, מתברר, עבד בגרמניה במועדון שהיה בבעלותו של יהודי ניצול אושוויץ. השבוע סיפר שעם שובו לישראל כתב לבקשת נרקיס עוד סטאלג או שניים ואת הספר "הנה בא הקברן המתוק", שעסק בניסויים מדעיים שביצעו הנאצים ביהודים. בספר היה תיאור של גילוי עריות בין הגיבור היהודי לאמו הגרמנייה, והוא הוחרם על ידי המשטרה מיד עם צאתו.

באותה תקופה ראה אור הסטאלג המושמץ ביותר, "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", שעורר את חמת המשטרה והביא להעמדתו לדין של המו"ל יצחק גוטמן. רק שנתיים חלפו מאז שראה אור הסטאלג הראשון, ועתה הוכרזה מלחמה על הז'אנר והמשטרה פשטה על הדוכנים כדי להשמיד כל עותק של מה שהוגדר "ספרות פורנוגרפית" הנכתבת על ידי "מומחים לגירוי יצרים". השופטת בדימוס ויקטוריה אוסטרובסקי, שעמדה בראש ועדה שחבריה נדרשו לקרוא את כל הסטאלגים ולהכריע בשאלה אם זו פורנוגרפיה, מעידה בסרטו של ליבסקר עד כמה היה קשה לה לקרוא את התועבה הזאת.

ארי ליבסקר. ז'אנר מזין מיתוס
גוטמן טען להגנתו שהספרים אינם מזיקים, אלא בכוחם להקנות דעת על האויב הנאצי, אבל את התביעה זיעזעה יותר מכל המזיגה בין זוועות השואה לתיאורים המיניים בין שבויים לשוביהם הגרמנים. גוטמן הורשע לבסוף בהפצת "חומר תועבה" ונקנס.

אורי אבנרי, עורך השבועון "העולם הזה", סיקר בעיתונו את משפט אייכמן אבל קיבל לפרסום באותו זמן גם מודעות של מו"לי הז'אנר. נרקיס אומר בסרט, שכך קיבלו הסטאלגים "את התנופה הראשונה... זה הכניס אותנו למין סחרחרת שלא היינו ערוכים לה". ואילו אבנרי טוען בסרט, שבמשפטו של גוטמן ציפו מהשופט לקביעה בסוגיה העקרונית מהי פורנוגרפיה. "כל התפיסה הזאת היא עקומה ופטרונית", אמר אבנרי. "מישהו מוסרי יושב באיזה מקום ויקבע את המוסר של האחרים".

אמצעים ספרותיים גסים

הסרט מציג שני כותבי סטאלגים נוספים: נחמן גולדברד ומירון אוריאל. את האחרון שלף נרקיס מעבודתו בביטוח הלאומי, נתן לו מכונת כתיבה ושלח אותו לכתוב. אוריאל, שמת לפני כשנה, היה עיתונאי, עורך, מתרגם וסופר פורה. הוא תירגם ספרות יפה וספרי בלשים, וכתב - בשמות עט שונים - עשרות מערבונים, טרזנים וסוחטי דמעות, לצד כ-30 סטלאגים. בספרו "הייתי מפקד סטאלג" הוא בנה דמות אטומה ומחושבת שממלאת פקודות כרובוט, דמות שלדברי אלמנתו בסרט נסמכה על דמותו של אייכמן.

מרים אוריאל מספרת בסרט שבעלה הקשיב ברדיו לדיוני המשפט, "ואין ספק שזה השפיע עליו". גם נרקיס מתייחס בסרט למשפט אייכמן ואומר שזה היה "אחד המנופים שמינף את הספרות הזאת... זה עשה המון רעש וזה נתן לזה תאוצה נוספת".

יחיאל (פיינר) די-נור היה אחד הסופרים הישראלים הראשונים שכתבו על אושוויץ בעברית. די-נור, המוכר יותר בשם שבו חתם על ספריו, ק. צטניק (קצט - KZ בגרמנית - הוא מחנה ריכוז), מת לפני שש שנים בגיל 92. דור של ישראלים הכיר את אימי השואה בעיקר מספריו: "סלמנדרה" (1946); "בית הבובות" (1953); "השעון אשר מעל הראש" (1960); "קראו לו פיפל" (1961); "כוכב האפר" ו"חול מאפר" (1966). בספריו, שתורגמו לכ-20 שפות, תיאר ק. צטניק בפירוט את זוועות אושוויץ, שכללו עינויים סדיסטיים, קניבליזם והתעללות מינית בילדים. הוא גם העיד על כך במשפט אייכמן, והתעלפותו הדרמטית באמצע העדות רק הגבירה את פרסומו.

חוקר חייו ויצירתו, פרופ' יחיאל שיינטוך מהאוניברסיטה העברית, טוען בסרט שק. צטניק תיאר רק את מה שראו עיניו. "בית הבובות" ראה אור באנגלית במהדורת כיס בהוצאת פירמיד בוקס בניו יורק ב-1958. על השער: איור של אסירה יפה, שאודם עז על שפתיה ועל החזה שלה מקועקעת הכתובת "זונת חזית". עיצוב הכריכה דומה לכריכות של ספרי הסטאלג שראו אור בישראל כעבור שלוש שנים. האם נוצר בלבול אצל הקוראים של שנות ה-60 בין הסטאלגים לספרי ק. צטניק? האם הסטאלגים תרמו לפופולריות של ספרי ק. צטניק בקרב בני נוער?

ב-1994 פירסם פרופ' דן מירון את מאמרו "בין ספר לאפר" בכתב העת "אלפיים", זמן מה אחרי שק. צטניק הבריח מהספרייה הלאומית עותק נדיר של ספרו הראשון מ-1931 - קונטרס של שירים ביידיש שכתב כשהיה צעיר חרדי. הוא העלה באש את העותק ושלח את שרידיו המפוחמים אל מנהל הספרייה בצירוף בקשה שישרפו את ה"שארים" של הספר, "כמו שנשרפו כל היקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ".

במאמרו טען מירון, שספריו של ק. צטניק הלמו כקורנס על ראשי הקוראים תוך שימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר", שהיה בכוחם להחדיר את הריאליות המחרידה של ההשמדה לתודעת הציבור. ספרים אלה גם קרעו לדבריו את קשר השתיקה שאפף את ניצולי השואה.

מירון מתראיין בסרט ואומר שלסיפוריו של ק. צטניק היה אופי פורנוגרפי: "אם אתה מספר באופן יבש ועובדתי על כך שהתעללו מינית בנערות יהודיות והפכו אותן לזונות שדה של חיילים גרמנים, אז אתה מתעד חלק ממשהו שקרה, אבל הצורה שהוא מתאר, למשל, מה הרגישה נערה יהודייה כשחייל גרמני שכב עליה והשתולל מינית... (זה) הופך את הפגישה המינית האלימה - ובכל פורנוגרפיה יש הפנמה של אלימות - למשהו מגרה".

מעבר לדמיון הפרוע

פרופ' עמר ברטוב היה הראשון שעמד על הקשר בין הסטאלגים לספריו של ק. צטניק. ב-99' פירסם ברטוב, שספרו "צבאו של היטלר: חיילים, נאצים ומלחמה ברייך השלישי" התפרסם שנה קודם לכן, מאמר בכתב העת "אלפיים", שנקרא "קיטש וסדיזם בפלנטה של ק. צטניק: נוער ישראלי מדמיין את השואה".

במאמרו עסק ברטוב "בעירוב המוזר בין קיטש, סדיזם ומה שנראה תחילה כפורנוגרפיה לשמה, לבין הבחנות יוצאות דופן ולעתים מזעזעות מן היסוד לגבי המציאות באושוויץ, ההזיות שהולידה וששלטו בה, והמצב האנושי תחת הנסיבות הקיצוניות ביותר שאפשר להעלות על הדעת". בסרט אומר ברטוב, שבשביל ילד בשנות ה-60, האסירים המתוארים בספרי הסטאלג היו יהודים - כלומר הוריו וקרוביו - "והאופן היחיד שהוא יכול שלא להיות חשוף להתעללות הזאת, זה להיות המתעלל. היחס של הדור הצעיר לנאצים היה תמיד דו-משמעי. היו לפעמים מצבים שלא לגמרי ברור עם מי הצעירים בארץ הזדהו".

ברטוב מדבר על יוזף מנגלה, שהתגלם בזיכרונות של ניצולי אושוויץ כ"צעיר, גבוה, רזה, נאה, לבוש במדים מהודרים. היה משהו מאוד... סקסי בדמות הזאת. מאוד גברי, מושך וחזק. בדיוק ההיפך מדמות היהודי המוכה שמובל לתאי הגזים. נזכרתי בכל מיני סיפורים על איך היו מחפשים מגפי אס-אס ביפו בשוק הפשפשים... כי זה נתן לך גבריות מסוימת".

גם עצרות ומצעדים נאציים היו מרשימים והיה בהם כוח משכר, אומר ברטוב. "אם אתה מדחיק את המין, בחברה שיש בה הרבה הדחקות עמוקות שרבות מהן קשורות לשואה... אתה חי באוויר שכולו סמיך מהדחקות, ואז גם זה בא". ברטוב מדבר בסרט על היחס של הישראלים למה שאירע בשואה: "היו שמועות, היו ידיעות והיתה נטייה כללית פשוט להתעלם מזה... ואחרי ההתעלמות היתה גם איזושהי, אני לא רוצה להגיד שמחה לאיד, אבל משהו קצת דומה לזה. 'הם אשמים בעצמם. הם יכלו לבוא מבעוד מועד כמונו'. היה ניכור מוחלט. תמיד גם נשאלה השאלה, מה אתה עשית או לא עשית כדי להישאר בחיים ומדוע שרדת?"

ברטוב אומר עכשיו, שברור לו שק. צטניק השפיע יותר מהסטלאגים. "הנקודה שעניינה אותי ב-99' היתה כיצד הפורנוגרפיה האלימה של הסטלאגים, שמשכה את קוראיה הצעירים גם בגלל שהיתה משום טאבו מוחלט, וכתיבתו האלימה והפורנוגרפית-משהו של ק. צטניק, שהיתה משום קריאת חובה ו'נכס צאן ברזל' באותם הימים, שיקפו זו את זו, וכיצד השפיע השילוב הזה על האופן שבו הדור שלי הבין את המציאות שבה חי, את ההיסטוריה שממנה הגיע לאותה המציאות, את האופן שבו יש להגיב על אותה המציאות בהתחשב בדוגמת העבר, ועל היחס שבין אלימות, סיפוק, ארוטיקה וצדק היסטורי".

על האפשרות שזוועות השואה הפכו למקור לגירוי מיני לצעירים, אומר ברטוב: "כל פורנוגרפיה 'ראויה לשמה' עוסקת בדיוק בגבולי ובאסור, וכמובן בפיקציות. השואה מספקת ממש כר אידיאלי: מה שמתחולל בה חורג מעבר לדמיון הפרוע ביותר, שכן אין שם איסורים ומגבלות; לא רק שהכל מותר, אלא שכל הזיה יכולה להיתרגם בה למציאות, ובכל זאת המציאות תמיד נמצאת צעד אחד קדימה. מעבר לזה, מה שאמנם התרחש במחנות ומה שלא התרחש בהם הוא נושא לספקולציות והדחקות אינסופיות. ברור שניצול מיני התרחש שם בקנה מידה גדול בהרבה מכפי שמשתקף בספרות ההיסטורית או בעדויות ובזיכרונות, מטעמים של צניעות, כבוד הקורבנות, בושה וזוועה".

לדעתו, אין סיבה להיות מופתעים מכך שכל זה הפך מקור לגירוי לצעירים. "די להיכנס לאתרי פורנוגרפיה עכשוויים כדי לראות עד כמה השילוב של בגדי עור הדוקים, שוטים, צלבי קרס, כלבים וגדרות תיל ממשיך להזין את הדמיון הפורנוגרפי - והייתי אפילו אומר שהזיות מן הסוג הזה קדמו למחנות הנאצים ותורגמו למציאות בידי אנשיו של הימלר".

ברטוב רואה קשר עמוק בין משפט אייכמן לז'אנר הסטאלגים. "חייב להיות קשר, לפחות לגבי בני דורי, הזוכרים את ארוחות הערב המשפחתיות על המרפסות כשכולם האזינו לשידורי הרדיו על המשפט ולתיאורים הגרפיים של הזוועות. נראה לי שכיום לא היינו חושפים את ילדינו לכל כך הרבה זוועה ערב ערב, זוועה מתועדת ועל כן 'אמיתית' וכזאת שאפשר שהשכנים והקרובים חוו בעצמם. אז כן, יש כאן כמובן שוב כר נרחב לפנטזיות פרועות על הדודה והשכנה, ועל מה שלא אמרו וסיפרו במשפט אבל 'בטוח' קרה, בעיקר אם הן נראו לנו אז כמקור למשיכה מינית".

יהודיות יפהפיות מעוקרות

ברטוב חיזק במאמרו את טיעוניו של דן מירון, שהצביע לראשונה על טיב מעמדו הציבורי של ק. צטניק כ"מר שואה" וכמי שמשרד החינוך אימצו רשמית, כך שכתביו הפכו לאמצעי כמעט בלעדי להיכרות עם השואה ולהבנתה. תהליך זה החל בימי השר זבולון המר בממשלת הליכוד והגיע לשיאו ב-1994, כשכתביו של ק. צטניק שכונסו בשישה כרכים הועלו לדרגה מועדפת בחינוך התיכוני, כפי שלא נהגו אף בסופר כעגנון. הספרים נשלחו לבתי הספר התיכוניים בכל רחבי הארץ וחולקו כשי לתלמידים. המשרד ליווה את הכרכים בספר שכינס תגובות ומאמרי פרשנות, שנועד לשמש מדריך למורה, למנחה ולתלמיד, עם הקדמה של הרב הראשי לישראל. הספר עודד תלמידים לכתוב עבודות גמר על הסופר ובתמורה הובטחו להם מלגות ופרסום עבודותיהם.

ד"ר גליה גלזנר מאוניברסיטת באר שבע השלימה לא מזמן את עבודת הדוקטורט שלה על ק. צטניק ובה פרק הנקרא "הדיון החינוכי והשימוש הפוליטי בק. צטניק". במשך עשור, היא אומרת, עד 2004, קיבלו תלמידי ישראל במתנה ספר מספרי ק. צטניק, על פי הסכם בין משרד החינוך לעמותת "פרס ק. צטניק לתודעת השואה". ההסכם היה פרי יוזמה של הסופר, ובמימונו.

המחקר של גלזנר נסמך על מסמכים שהעמידו לרשותה ד"ר נילי לוי, המפקחת הארצית על הוראת הספרות במשרד החינוך מ-1995, ודורית שריר, מורה שהיתה מדריכה להוראת ספרות בחטיבת הביניים במחוז תל אביב והיתה מעורבת בפרויקט מראשיתו. מתברר שמנהלי בתי ספר שלא צידדו בפרויקט, בין השאר לאחר שקראו את מאמרו של דן מירון, ספגו נזיפות. רק ב-2003 הוחלט במשרד החינוך לבטל את הפרויקט במתכונתו המקורית. הספרים כבר אינם נכפים על איש, ומנהל שמעוניין בהם יכול להזמינם והם יועמדו לרשותו.

בסרטו של ליבסקר מתעדת המצלמה ביקור של בני נוער ישראלים באושוויץ. המורה עוצרת ליד ביתן 24 ואומרת: "לבלוק הזה הובאו בנות צעירות, יהודיות יפהפיות שעברו עיקור והן מובאות הנה אל בלוק שנקרא 'בלוק החדווה'. נותנים לכל אחת קיטון צר, נותנים לה תמרוקים וכלי איפור. היא צריכה 24 שעות ביממה להיות מוכנה לספק את היצרים של משאיות של חיילים גרמנים שמגיעים הנה... הבנות האלה נקראו 'זונות שדה'... ק. צטניק מספר על כך ב'בית הבובות'".

האם יש לתיאור הזה בסיס עובדתי? נעמה שיק, דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב חקרה את ניצולן המיני של נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו וכתבה על כך מאמר שעתיד להתפרסם בארצות הברית. שיק, המתראיינת בסרט, הדגישה השבוע כי "בגלל תורת הגזע לא היו, באופן חד-משמעי, נשים יהודיות ששימשו כזונות בבלוק 24 באושוויץ, או בבתי הזונות האחרים שהיו במחנות אחרים. בבתי זונות אלה נאלצו לשמש נשים גרמניות ופולניות. גם לא היו מה שמכונה לכאורה 'זונות חזית' יהודיות. התצלום שכולם מכירים של פאול גולדמן (שדומה לו הופיע גם על עטיפת "בית הבובות" של ק. צטניק בעברית) הנו צילום מבוים - המספר על חזה האשה הוא לכאורה מספר מאושוויץ, אבל זהו מספר סידורי שלא היה קיים. לבקשתי, גם במוזיאון אושוויץ בדקו את התמונה ואישרו שזהו אכן זיוף".

שיק אומרת, שבגלל תורת הגזע והאיסור על יחסי מין עם יהודים כמעט לא היו מקרי אונס של נשים יהודיות על ידי גרמנים. "אני טוענת במאמרי שהיו מקרי אונס של יהודיות, אולם לא על ידי גרמנים, אלא על ידי משתפי הפעולה שלהם. היו גם מקרים של ניצול מיני, כגון נגיעות באיברים אינטימיים ו'בדיקות גינקולוגיות'".

בסרט היא מספרת כיצד דבק בניצולים החשד שעשו מעשים שלא ייעשו כדי להינצל. לגבר היו בדרך כלל מציגים את השאלה "היית קאפו?" ולאשה - "היית זונה?" "יש לי מכרה שחושבת שאמא שלה קיימה יחסי מין עם אחד מהמפקדים של המחנה בשביל להציל את אחותה", אומרת שיק. "היא היתה אשה מאוד מושכת והאנשים גדלו על זה". אבל ככל שבדקה עדויות, אוטוביוגרפיות ומסמכים, והשוותה למסמכים של הנאצים ולמקורות אחרים, לא מצאה ראיה לכך: "אין זונות יהודיות בשואה. אין מה שמכונה 'זונת חזית'".

נזק עצום

הסופרת והמתרגמת רות בונדי לא קראה סטאלגים מימיה. בסרט היא מספרת כיצד הגיעה ארצה לאחר המלחמה עם מספר חקוק על הזרוע, אך די מהר החליטה להסירו. היא טוענת שק. צטניק "עשה נזק עצום, כי אלה היו בעצם הספרים הראשונים שקראו בארץ על השואה וזאת היתה החותמת. הוא שלט בפינה הזאת". בונדי היתה בדעה שעל השואה "צריך לכתוב במלים הכי קטנות, הכי צנועות, הכי פשוטות, כי אין מלים!"

עכשיו אומרת בונדי שק. צטניק היה ארטיסט: "ההופעה שלו בבית המשפט וההתעלפות הפכו אותו, כמו את אלי ויזל, ל'מר שואה' והכל נדבק אליו... יש לי הסתייגות מכתביו. זה פורנוגרפי ואני חקרתי בדברים האלה, וברור שלא היו זונות יהודיות. ובכלל היו מעט בתי זונות לאנשי אס-אס, ולא היו שם יהודיות. זה היה אסור, וגם כי הרעב והמחלות והכינים הפכו אותן לבלתי מעוררות תיאבון".

למה עברו כל כך הרבה שנים עד שב-1994 הגדיר דן מירון את כתבי ק. צטניק כפורנוגרפיה?

"מחמת קדושת הנושא. לכתוב ביקורת על איש כק. צטניק, שסבל ואיבד משפחה, הצריך אומץ לב. אני כתבתי זאת לפני 94', אבל לא במאמר מנומק. כיום יש גל של חוקרות מגדר, ואחד המחקרים המושכים זה על זנות במחנות וניצול מיני. עניין המין היה מזערי בסבל הנשי. אז לפעמים אסירה שכבה עם קאפו כדי להשיג לחם לילדיה; אני קוראת לזה עסקת חליפין, כמו שמיליארדר בן 70 מתחתן עם צעירונת. אם נשקלל את הסבל של נשים בשואה, הניצול המיני היה כאחוז אחד". *



כריכת "בית הבובות" של ק. צטניק באנגלית. האיור מבוסס על צילום מבוים שהופיע על כריכת הספר בעברית, אבל כאן שפתי האסירה צבועות אדום


כריכות של ספרוני סטאלג שהופיעו בישראל. העובדה שהקורבנות לא היו יהודים הקלה על שבירת הטאבו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו