תאופיק ואני

"'ביקור התזמורת' נולד מתמונה שהיתה לי בראש: איש חנוט בחליפת מדים, מוקפד ואצילי, שברגע מסוים פותח את הפה ושר שיר ערבי", אומר הבמאי ערן קולירין. דווקא בפסטיבל קאן, שם זכה סרטו בשלושה פרסים, הוא חווה משבר

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חודשיים לפני שהחלו צילומי הסרט "ביקור התזמורת", החליט הבמאי ערן קולירין להפוך את התסריט על פיו. הוא שלף מתוכו את השינויים שהכניס בו במשך חודשים ארוכים וחזר אל הגרסה הראשונית של התסריט, שנכתבה שנים לפני כן. "הרגשתי מחנק", הוא מסביר, "רציתי לחזור אל המינימליזם שהיה בגרסה הראשונה".

לולא עשה כן, ספק אם "ביקור התזמורת" היה מוזמן להשתתף בפסטיבל קאן האחרון. ספק אם הסרט היה זוכה בפסטיבל היוקרתי בשלושה פרסים (ובהם פרס הסרט הטוב במסגרת "מבט מסוים"), ספק אם היה נבחר לפתוח את פסטיבל מינכן, ספק אם היה מקבל ארבעה פרסי וולג'ין בפסטיבל ירושלים (ובהם פרס הסרט הטוב ביותר) וספק אם היה מועמד ל-13 פרסי אופיר (כלומר, בכל קטגוריה אפשרית). גם החוזה עם חברת סוני קלאסיקס, שרכשה את הסרט להפצה בארצות הברית בסכום גבוה במיוחד, ככל הנראה לא היה נחתם.

את הגרסה הראשונה של "ביקור התזמורת", שייצא לבתי הקולנוע ביום חמישי הקרוב, כתב קולירין כבר לפני שש שנים. "הגשתי את הגרסה הזאת לקרן הקולנוע, אבל הבקשה לתמיכה נדחתה כמה פעמים", הוא מספר. "הם טענו אז שהסיפור קטן מדי, שהוא לא אפשרי. שאלו אותי איך יכול להיות שהסיפור הזה קורה, איך ייתכן שתזמורת משטרה מצרית באה לביקור בישראל. אמרו שאין בו מספיק דרמה. אז גם החלה בארץ אופנה תסריטאית איומה של 'תסריטאות מקצועית': מפציצים אותך במונחים מקצועיים, שואלים אותך כל מיני שאלות - כמו מה הרצון של הגיבור, מה המכשלה שלו - והתסריט שלי לא עמד בפורמה הזאת. כל הזמן שאלו אותי איך זה יכול להיות, ואחרי שקיבלתי כל כך הרבה חוות דעת שחזרו על עצמן שוב ושוב, התחלתי להשתכנע".

קולירין נכנע ללחץ והתחיל לשנות את התסריט. הסיפור הקטן והעדין, על תזמורת משטרה מצרית שמגיעה לביקור בישראל ונקלעת בטעות לעיירה נידחת בדרום הארץ, ועל היחסים המרגשים שנרקמים בין חבריה לבין תושבי העיירה, הלך ותפח. קולירין הקצין את הקונפליקטים בין הדמויות, כפי שהציעו לו, הכניס לסרט התייחסות ישירה לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ויתר על הפשטות שבה הזמינו תושבי העיירה את חברי התזמורת להתארח בביתם ואפילו שתל לקראת סוף הסרט שיא דרמטי - שריפה גדולה, שמחריבה את המסעדה של דינה (גיבורת הסרט, שמגלמת השחקנית רונית אלקבץ).

"חודשיים לפני תחילת הצילומים מצאתי את עצמי עם תסריט מנופח, עמוס במניפולציות, והרגשתי שהפלגתי רחוק מדי", הוא נזכר. "כולם אמרו לי שהתסריט מצוין, מלא, הרבה יותר טוב מהגרסאות הקודמות. רק לאילון רצ'קובסקי, המפיק, היה האינסטינקט הנכון לומר לי שהתסריט לא עובד".

בעקבות החיזוק הזה, חזר קולירין אל המחשב שלו. הוא שלף את גרסת התסריט הראשונה, הכניס בה תיקונים זעירים והשיב לסרטו את האיפוק והצניעות.

טעות בפקולטה למשפטים

בהתחשב בהצלחה ובאהדה המלוות את "ביקור התזמורת" מאז הקרנתו הראשונה בקאן, מפתיע לגלות שלא רק שזהו סרט הקולנוע הראשון באורך מלא של קולירין, אלא שהבמאי גם מעולם לא למד קולנוע באופן רשמי. קולירין הוא אוטודידקט, שלמד את שפתו של המדיום הזה בגיל צעיר, בבית שבו חיו קולנוע, עשו קולנוע, אהבו קולנוע - וגם שנאו אותו.

הוא נולד ב-1973 בחולון, לאם אדריכלית ולאב קולנוען - גדעון קולירין, במאי הסרטים "גרין" (1981) ו"צור הדסים" (1998). "אני זוכר את עצמי בגיל מאוד צעיר יושב עם אבא בחדרי עריכה, מבקר בסט וגם צופה בבית בקולנוע איכותי. בבית הסבירו לי שיש קולנוע טוב וקולנוע פחות טוב, ושיש במאים כמו היצ'קוק שצריך לראות את הסרטים שלהם. כבר אז ידעתי שבכל סרט יש עריכה, יש מצלמה, ראיתי איך המצלמה נוסעת על עגלה, הבנתי איך שוטים מתחברים. המודעות לאספקטים הטכניים של הקולנוע תמיד היתה נוכחת אצלנו בבית".

כשהיה בן שלוש, עברה משפחתו לתל אביב. ואולם, קולירין מעיד כי לצד האהבה הגדולה לסרטים, אצלם בבית הקולנוע גם היה טראומה. המדיום הזה תמיד הואשם בחוסר היציבות הכלכלית של המשפחה. "היינו בית נפגע-קולנוע, שאין בו כסף ואין הצלחה. מבחינת אמא שלי, זה היה שעל גופתה המתה מישהו במשפחה יפנה לקולנוע", הוא אומר.

ואכן, אף שמאז ומעולם נמשך אל האמנות הזאת, החליט קולירין ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אבל ההתנתקות הכפויה לא צלחה. "זו היתה טעות. תקופה שחורה. זה היה נורא", הוא אומר.

דבר טוב אחד בכל זאת יצא מתקופת הלימודים. קולירין ניצל אותה כדי לכתוב את התסריט הראשון שלו, "צור הדסים". הוא נהפך לסרט באורך מלא שביים אביו, בכיכובם של דני שטג ואורלי בן גרטי. הסרט זיכה את קולירין הצעיר בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים, ובעקבות זאת הוא קיבל הצעה לכתוב את סדרת הטלוויזיה "שבתות וחגים". "פתאום קיבלתי כסף על מה שכתבתי, וזה היה תירוץ טוב לקום ולעזוב את הלימודים". שלוש שנים אחרי שהגיע לפקולטה למשפטים, הוא קם ועזב.

במשך חמש שנים כתב ל"שבתות וחגים". אבל בעצם, הוא רצה לביים. הוא מרגיש יותר במאי מכותב, הוא מסביר, מרגיש שזה יותר חזק אצלו ממלים. ענת אסולין, מפיקת הסדרה, איפשרה לו לביים את פרק הסיום של העונה השלישית, ולאחר מכן הוא כתב וביים את סרטו הראשון: סרט הטלוויזיה "המסע הארוך" (2003), שסיפר על "המשפחה כמעגל תזונה של רגשות אשם ופחדים", כהגדרתו. הסרט הצנוע הפתיע כשגבר על סרטי קולנוע שהוצגו לצדו בפסטיבל אילת וזכה שם בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר.

הרגשתי כמו סוחר

"אני תמיד מתחיל לכתוב מתמונה שיש לי בראש. הכתיבה בשבילי היא תהליך פיצוח של התמונה הזאת", אומר קולירין. "לפני הכתיבה של 'ביקור התזמורת', היתה לי בראש תמונה של איש חנוט בחליפת מדים, מלא משמעת, מוקפד ואצילי, שברגע מסוים פותח את הפה ושר שיר ערבי. מבחינה אסתטית הסרט נולד מהתמונה הזאת, שאופיינית לשירים ערביים - תהומות של רגש שיוצאים החוצה בצורה מאופקת. אני מאמין שהסרט כולו אמור להימצא בתמונה הזאת. היא היתה הצפון שלי, היא כיוונה אותי בעשיית הסרט".

אחרי שהתמונה הזאת התנחלה בראשו של קולירין, הוא קרא את הספר "מסע לישראל" של הסופר והמחזאי המצרי עלי סאלם, המבוסס על ביקורו של סאלם בארץ אחרי הסכמי אוסלו. "סאלם נסע כאן במכונית שלו, ומשום שהיה לחוץ, במקום לתל אביב הוא הגיע לנתניה ונאלץ להעביר שם לילה. בספר הוא מתאר כל מיני דברים קטנים שקרו לו בלילה ההוא. שום דבר חשוב, אבל אירועים קטנים עם הרבה קסם.

"ואז התחלתי לתהות לאן נעלמו הסרט הערבי של ימי שישי בטלוויזיה והמוסיקה הערבית שתזמורת רשות השידור ניגנה תמיד אחריו. זה התקשר לי להתמערבות של ישראל, לקפיטליזציה, להדרה של התרבות הערבית מזו הישראלית. עברנו לצרוך הוליווד ואירופה במקום מצרים. מן הסתם זה קורה גם במדינות הערביות השכנות. כולנו מאבדים עצמנו לטובת העולם המערבי. 'ביקור התזמורת' בשבילי הוא תזכורת לחיבור הזה, שהיה קיים פה פעם, אבל ברגע שפתחו את שוק התקשורת לעוד כמה מאות ערוצים, איבדנו אותו".

בפסטיבל קאן הוא שמח להיזכר. בשאגות השמחה שלו כשהתבשר שסרטו התקבל לפסטיבל, בהקרנה המכוילת והמדויקת בבית הקולנוע ("אתה רואה את הסרט כמו שאלוהים היה רוצה לראות אותו"), בקוקטייל החגיגי שבו היו גם אקי קאוריסמקי, אטום אגויאן והאחים ג'ואל ואיתן כהן, ובהתרגשות של ההקרנה הראשונה של "ביקור התזמורת" לפני קהל ("מבחינתי, יש בסרט דוק של עצבות, אבל הקהל צחק. אנשים יצאו ממנו אופטימיים. זה היה לי מוזר").

ואולם, בשלב מסוים בפסטיבל נראה שקולירין הרגיש קצת כמו תאופיק, מפקד תזמורת המשטרה המצרית שבאה לבקר בישראל (שאותו מגלם ששון גבאי). תאופיק יודע שהתזמורת עומדת להיסגר, מבין ששיקולים כלכליים יכריעו את גורלה, ולמורת רוחו נאלץ להתבונן בתהליך מסחורה של האמנות. קולירין מספר שבקאן, לאחר שחברות הפצה התחילו להתמודד על רכישת סרטו, הוא חווה משבר.

"פתאום התחילו לדבר אתי שם רק על כסף. אני הייתי עסוק בפיתוח של שפה קולנועית, בזיכוך ומיצוי שלה, ופתאום התחילו לדבר אתי על מכירות, לשאול למי נמכר הסרט, בכמה נמכר. הרגשתי כמו סוחר. היו לי רגשות אשם, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. אחרי המכירה, אמרתי למירב אשתי שעכשיו מסתכלים על הסרט הזה כמו על בובה שנמכרת בכל העולם, ולא כמו על סרט. אבל אז הגיעו גם הביקורות הטובות והפרסים, וכבר לא היה לי על מה להתלונן. נאלצתי לשתוק".

חלומות על חומוס

לראיון הוא מגיע יום אחרי שגמר לצלם סדרת טלוויזיה שפיתח יחד עם שי כנות, "13 ימים" שמה. הוא התחייב לביים כמה פרקים ממנה עוד לפני שנסע לקאן, וההתחייבות הזאת, לדבריו, סייעה להחזיר אותו לקרקע כשחזר. אבל העבודה על הסדרה גם לא הותירה לו זמן לנוח. הוא מתוודה על געגועיו להליכה של בוקר ברחובות תל אביב וחולם לאכול בנחת חומוס אצל הסורי בשוק הכרמל.

כשהוא נשאל על הפרויקט הבא, הוא אומר שכבר יש לו כמה תמונות בראש, אבל הוא עדיין לא יודע איזו מהן תיהפך לסרט. "אני חייב את ההליכה הבטלה ברחובות כדי להתחיל לעבוד על משהו חדש", הוא אומר. "לפני שנסעתי לקאן אמרו לי, אם ישאלו אותך על הפרויקט הבא, גם אם אין לך משהו באופק - תמציא. אחרת תצטייר כבטלן. אבל מה לעשות, אנחנו לא מכונות".

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ