נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

על רקע סרט ישן, בשחור-לבן, שבו נראים תינוקות ישנים בשורה של עריסות סמוכות, נשמע קולו של גבר מבוגר. הוא מספר כי נולד ב-1935 ואביו החליט לקרוא לו נחום, על שם אבא שלו. "בינתיים, חוכמולוג בקיבוץ אמר, 'מה פתאום נחום? יש לי שם נהדר - שניאור! אני לא מסכים שיהיה נחום'. אז אבי התרגז: 'מה זאת אומרת אתה לא מסכים? אני האבא'". פניו של הדובר אינן נראות. על המסך מופיעה מכונית ישנה, הנוסעת בדרך עפר ונכנסת אל הקיבוץ. הוויכוח נמשך. "'אתה האבא, אבל הילד שייך לקיבוץ. אנחנו האבא הרוחני, אז אתה תחליט? הרוב יחליט. תגיש הצעתך, אני אגיש הצעתי'", התעקש החבר השני. בסופו של דבר, התקיימה הצבעה, 35 חברים הצביעו בעד השם נחום ו-27 בעד שניאור.

בינתיים, על המסך, מופיע רצף של קטעי סרטים קצרצרים, שבכל אחד מהם הורים מחייכים מציגים למצלמה, בגאווה, את ילדיהם העוללים. הסרטון האחרון מראה אם המוסרת את תינוקה לידי מטפלת לבושה בסינר. זו לוקחת את התינוק, מסתובבת ומתרחקת.

התמונות והקולות האלה מובאים ב"ילדי השמש", סרטו של רן טל, שיעלה מחר בהקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ. זהו סרט יוצא דופן; הוא אמנם מצטרף לשורה ארוכה של סרטים ויצירות אמנות אחרות, שנוצרו בישראל בשנים האחרונות וניסו לעמוד על טיבו של הקיבוץ - אותו יציר סוציאליסטי שהחל כחלום מתוק על חברה שוויונית וקרס בעשורים האחרונים לתוך מציאות של קפיטליזם דורסני - אבל מציע זווית ראייה חדשה על הנושא, מבחינה תוכנית וצורנית כאחת.

היוצרים של "ילדי השמש" לא יצאו לשטח עם מצלמה: הסרט הוא פסיפס קולנועי, שהעבודה עליו התבצעה בעיקר בחדר העריכה, מפני שהוא מורכב כמעט כולו מקטעי סרטים ישנים, שנאספו בארכיונים. לעומת זאת, הפסקול מבוסס על ראיונות שערך טל עם עשרות אנשים מבוגרים, שגדלו בקיבוצים. אלה הסכימו לחלוק עמו את זיכרונות הילדות שלהם ולחשוף לפניו את המשקעים שהותירו בהם הימים בקיבוץ.

במשך כל הסרט נשמעים סיפורי המרואיינים בקולם, אבל פניהם אינם נראים. את המסך ממלאים קטעי הארכיון, שצולמו ברובם על ידי צלמים חובבים בקיבוצים משנות ה-30 ועד שנות ה-70 במאה שעברה. התוצאה המרתקת זכתה בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים האחרון: פרס וולג'ין לסרט התיעודי, פרס העריכה (לעורך רון גולדמן) ופרס על עבודה יצירתית בחומרי ארכיון. כמו כן, הסרט השתתף בתחרות סרטי התעודה בפסטיבל טורונטו, שנפתח בשבוע שעבר.

לאורו נלך

העבודה על הסרט נמשכה שלוש שנים, כמחצית מהן בילו טל וגולדמן בחדר העריכה. "לקח לנו זמן רב להבין על מה יהיה הסרט. הקיבוץ הוא סיפור גדול, זו היצירה הכי מעניינת של התנועה הציונית, הכי רדיקלית מבחינה מחשבתית", אומר טל בפגישה בבית קפה תל-אביבי. "בסופו של דבר הבנו שהכי מעניינת אותנו ההחלטה לבטל בקיבוץ את המשפחה הגרעינית וליצור משפחה קולקטיווית, וכך ליצור אדם טוב יותר, אדם חדש. החלטנו שהקונפליקט של הסרט שלנו יהיה המתח שנוצר בקיבוץ בין ילדים להוריהם, והמתח שנוצר לאחר שנים בין הילדים האלה שגדלו לבין הילדים שהם הולידו".

ואכן, הסרט מביא עדויות רבות של "ילדי השמש" - ילדי מהפכת "שמש העמים", שנולדו בקיבוצים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20 להורים חדורי אמונה סוציאליסטית. הילדים שבגרו מספרים בו על החיים בבית הילדים (איך פקדו עליהם "כולם יושבים עכשיו על הסירים ועושים את הצרכים"), על הריחוק בינם לבין הוריהם ("קראנו להורים בשמות, ולא אמא ואבא, כי זה בורגני"), על המשא האידיאולוגי שנתלה על צווארם ("ציפו מאתנו שנהיה האדם החדש, בני האלים"), על מחיקת האני ("כינו אותנו לפי שם הקבוצה שלנו"), על הסבל שהיה מנת חלקם של החריגים.

בהמשך, הם מתוודים על הקשיים שעמם נאלצו להתמודד כאשר הם עצמם היו להורים. הם מספרים, בין היתר, על הקושי להפקיד את ילדיהם בידי מטפלות בבית הילדים, מכים על חטא על שלא הקדישו להם מספיק זמן, קובלים על כך שה"ביחד" של הקיבוץ גזל מהם את חיי המשפחה הפרטיים, ומודים שעקב כך הם נותרו בסופו של דבר עם תחושת החמצה קשה.

ואולם, לצד כל הקולות הללו הותיר טל גם כמה שמצדיקים את נהגיו וחוקיו של הקיבוץ, ומול הביקורת הקשה המושמעת בפסקול, הוא הציב את סרטי הארכיון, המציגים בדרך כלל מציאות עולצת וורודה, גם כשהיא מצולמת בשחור-לבן. "ניסיתי להראות את העיוותים, אבל לא רציתי ליצור טקסט מתקרבן. ניסיתי לא לעשות הנחות, להראות את העצב, אבל גם את היופי. הרי בסך הכל, בשנות ה-40, למשל, הקיבוצים לא היו הכי מסכנים", הוא אומר.

לילדה שלי יש חדר משלה

טל, בן 44, הוא יוצא קיבוץ בית השיטה. את שנות ילדותו ונערותו בילה בקיבוץ הזה, שבו מתגוררת עד היום אמו - אחת המרואיינות המרכזיות בסרט - ועזב אותו כאשר החל את שירותו הצבאי. כיום הוא מתגורר בתל אביב, עם אשתו ושני ילדיו. הולדת ילדיו החזירה אותו אל ילדותו בקיבוץ.

"גדלתי בבית ילדים, והכל אצלנו היה דומה לחוויית הילדות של ההורים שלנו בקיבוץ, אבל אצלנו זה כבר היה 'קיבוץ לייט'", הוא אומר. "הסטרוקטורה נשארה, אבל כבר בלי הלהט. עם זאת, ברור שגדלנו בצורה שלרוב האנשים נראית משונה. הסרט הזה הוא ניסיון להבין את הילדות הזאת. כשאני רואה עכשיו את הילדים שלי גדלים, אני מבין כמה זה שונה מאיך שאני גדלתי. אחד המרואיינים בסרט אומר שחברת ילדים היא מאוד אכזרית, שבקיבוץ הפכו את החברה הזאת למשפחה של הילדים, ושבגלל זה הם נאלצים לחיות בלי ההגנה הבסיסית שמעניקה המשפחה הגרעינית. היום, כשאני רואה את הילדה שלי באה הביתה, אני מבין שיש לה את החדר שלה, את המיטה שלה, יש לה מקום תומך".

טל מרצה בחוג לקולנוע במכללת ספיר, ועם יצירותיו הבולטות נמנים הסרטים התיעודיים "מוכר הרגשות" על חייו של הבמאי ג'ורג' עובדיה, "דרך בן צבי 67" על המכון לרפואה משפטית באבו כביר, "בית חלומותי" שניסה להתחקות אחר משמעות המושג "בית", והדרמה "מלכה לב אדום", שביים יחד עם אתגר קרת ושזכתה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ובפרסים בינלאומיים.

השיח על הקיבוץ, טוען טל, תמיד היה טעון. "פעם הוא נחשב לגן עדן, בשנים האחרונות יש שטניזציה שלו - מדברים עליו כעל מקום נורא. אבל זה לא היה לא גן עדן ולא גיהנום. זה בסך הכל מקום שהיו בו הרבה עיוותים". טל וגולדמן לא רצו להביא בסרטם את סיפורו של הקיבוץ בקול אחד, סמכותי והחלטי; הם העדיפו להביאו כאוסף עדויות אישיות של עשרות מרואיינים, המצטברות לסיפור קולקטיווי. "רצינו לשמוע אנשים שחיו אז, ולאו דווקא גיבשו מחשבה על התקופה. כך אפשר להביא משהו אותנטי, שלא פעם יש בו יותר אמת. רציתי לספר את הסיפור באמצעות סיפורים קטנים ולא דרמטיים, פרטיים ואישיים, באמצעות פיסות היסטוריה לא חשובות - וליצור מהן היסטוריה".

הגישה הזאת גם גרמה להם להעדיף סרטי חובבים על פני סרטים מקצועיים. הסרטים האלה, לדבריו, "לא באים לתעד רגעים חשובים של העם, אלא מתעדים רגעים משפחתיים קטנים, אבל גם קולקטיוויים. מבחינת אסתטית, הרי אנשים שמצלמים סרטים כאלה לא יצלמו את הילד שלהם חולה או מריבות במשפחה. בדרך כלל מתעדים חופשות, את הילד עולה לכיתה א', דברים כאלה. וכשאנשים מצלמים ככה, הם בלי לשים לב כותבים את ההיסטוריה הפרטית שלהם, שהיא היסטוריה של אושר, כדי שבעוד 50 שנה יוכלו לראות איזו משפחה מאושרת היתה להם".

בשיחותיו עם המרואיינים ניסה טל ליצור אווירה כמו-משפחתית, כדי להקל עליהם להעלות "שברי זיכרונות, רסיסי חיים", ולהחיות את עברם. הוא החליט לא לצלם אותם כי רצה להניח לקטעי הארכיון ליצור עולם חדש. "לא רציתי לחתוך כל פעם מהסרטים האלה אל הראשים המדברים ובחזרה", הוא אומר, "זה הרי הכי קל, לחזור מדי פעם אל העיניים הנוצצות של המרואיין. אבל אני רציתי עיסוק מופשט בזיכרון אמיתי וקולנועי. מה באמת היה - מה שאנשים זוכרים? מה שמתועד בתמונות?"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ