בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התמונות שניצחו את הקולנוע

מראות הפיגוע על מסכי הטלוויזיה, שעלו בעוצמתם על כל סרטי האסונות, הוסיפו ליצירה הקולנועית בעשור שחלף חרדה אורבנית, קו סדיסטי ובעיקר ממד מציאותי

תגובות

ב-11 בספטמבר 2001 הביסה ההיסטוריה את הקולנוע. לכל אורך תולדותיו של הקולנוע לא נראתה סדרת אימג'ים שעוצמתה משתווה לזו של מתקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו יורק על תוצאותיה. לבי עשוי לדפוק בהתרגשות בכל פעם מחדש כאשר אני צופה בעגלת הילדים המידרדרת במורד המדרגות באודסה באותה סצינה ידועה ב"פוטיומקין", סרטו של סרגיי אייזנשטיין, ואני עשוי להצטמרר בכל פעם מחדש למראה מטוס הריסוס המתקרב מהאופק אל עבר קרי גרנט ב"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, אך דבר לא ישתווה להלם החוזר ונשנה שאני חש בכל פעם שאני צופה שוב במראותיו של אותו יום, שאנו מציינים לו עשור.

יש משהו במראה המטוסים החודרים אל תוך המגדלים כאילו היו עשויים מקלקר, במראה המגדלים הקורסים אל תוך עצמם, בזה אחר זה, במראה גלי האפר והאבק הדולקים בעקבות האנשים הנסים על חייהם, שגרם לי, ובוודאי גם לאחרים, בעקבות ההלם הראשון, לומר לעצמם: זה נראה כמו קולנוע וזה לא. זה נראה כמו כל סרטי האסונות שראינו אי פעם, אבל זה לא. זה נראה כמו פיקציה, אבל זה לא.

כוחם ההולך ונמשך של האימג'ים האלה, מעבר לזוועה הישירה והבלתי אמצעית שהם מייצגים, נובע בין השאר מכך שהם מטשטשים את הגבול בין המציאות לבין המדיום הקולנועי המציג לכאורה את הזוועות הגדולות ביותר. עדיין, בכל פעם כשאני רואה את האימג'ים האלה אני נע בין אמת לפיקציה, בין מעורבות לניכור; האימה העולה מתוך האימג'ים האלה מגיעה גם אלי, אך אני חש מוגן ממנה, ממש כפי שקורה לי כשאני צופה בסרט קולנוע; אך הפעם זה לא סרט קולנוע. הפעם זו ההיסטוריה. וההיסטוריה, כאמור, הביסה הפעם את הקולנוע.

בעשר השנים שחלפו מאז אירועי ה-11 בספטמבר ניסו רק שני סרטים עלילתיים לתאר את האירוע עצמו. האחד היה "טיסה 93" של הבמאי הבריטי פול גרינגראס, שהופק ב-2006 ותיאר את שהתרחש במטוס של חברת יונייטד, שנוסעיו השתלטו על חוטפיו והוא התרסק בשדה בפנסילבניה מבלי להותיר ניצולים. הסרט השני, שהופק באותה שנה, היה "מגדלי התאומים" של אוליבר סטון, שהציג את סיפורם של שני שוטרים שנלכדים מתחת להריסות של אחד משני המגדלים שהתמוטטו.

סרטו של גרינגראס הרשים בישירותו הדוקומנטרית כמעט; סרטו של סטון לא היה יותר מדרמה שגרתית למדי. הופקו גם סרטים שתיארו את תוצאותיו של האירוע על האנשים שהיו מעורבים בו (למשל, "הבחורים", סרטו של ג'ים סימפסון מ-2002, שתיאר את מצוקתו של כבאי שאיבד באירוע שמונה מחבריו ומחויב לכתוב להם את ההספדים); אולם, בכללותה הבינה הוליווד שאין באפשרותה להתחרות בעוצמתו של האירוע עצמו, ולפיכך, את השפעתו עליה יש לאתר בסרטים שלא עסקו בו באופן ישיר.

שקרי, הזוי

העובדה הזאת מתקשרת עם הפרדוקס המרכזי המאפיין את הקולנוע האמריקאי מאז ראשיתו. תעשיית הקולנוע האמריקאית נחשבת למסחרית ולממוסחרת ביותר מבין כל תעשיות הקולנוע בעולמנו; יעדיה נחשבים בראש ובראשונה לכלכליים ולבידוריים. עם זאת, אין עוד תעשיית קולנוע שסרטיה הגיבו במיידיות שכזאת, באופן ישיר או עקיף, לכל אירוע היסטורי שהתרחש מאז שאותה תעשייה התעצבה בשנות ה-20 של המאה החולפת.

קריסתה של וול סטריט ב-1929, השפל הכלכלי, מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה, ההתנקשויות הפוליטיות בשנות ה-60, מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט - כל אלה זכו לייצוג קולנועי מיידי, בין אם בהתייחסות ישירה לאירועים או בהתייחסות סימבולית ואלגורית - שהיתה אחת מתוצאות הצנזורה הפנימית ששלטה בהוליווד עד אמצע שנות ה-60 - ששפתה נותרה מהותית לעשייה הקולנועית האמריקאית עד היום (והיא אחת הסיבות לעניין שהקולנוע הזה מעורר גם בתקופות השפל שלו).

ישנן תקופות שבהן ההתייחסות הישירה שולטת בקולנוע האמריקאי (כמו, למשל, בתקופת מלחמת העולם השנייה) וישנן תקופות שבהן ההתייחסות העקיפה, האלגורית, שולטת. תקופת מקארתי היתה מהסוג השני, וכך גם מלחמת וייטנאם, שבה ההתייחסות למלחמה, שפילגה את העם האמריקאי, באה לידי ביטוי בסרטים, מרביתם מערבונים, שהיה ברור לכל שהם משמשים כמשל לאותה מלחמה (לכל אורך מלחמת וייטנאם הופק רק סרט אחד שעסק במלחמה עצמה וזה היה סרטו הפרו-מלחמתי של ג'ון ויין מ-1968, "הכומתות הירוקות", שהיה ללהיט ענק).

מרבית הסרטים המשמעותיים על מלחמת וייטנאם והשפעתה על החברה האמריקאיות החלו להיות מופקים לקראת סוף שנות ה-70, אחרי שהמלחמה הסתיימה כבר. מעניין שהמצב כיום הוא הפוך, ומאז יציאתה של אמריקה למלחמות באפגניסטן ובעיראק הופק עוד במהלכן מספר רב של סרטים העוסקים בהן, בסיבותיהן והשלכותיהן, גם אם אף אחד מהם לא זכה עד כה להצלחה כלכלית (כולל "מטען הכאב", סרטה של קתרין ביגלו, שזכה באוסקר ב-2008).

אולי זה קשור לרצונה של אמריקה להיאחז במציאות, גם המלחמתית, בתקופה שבה המציאות התערערה יותר מתמיד. מכל מקום, כמה מהסרטים המעניינים ביותר העוסקים במלחמות שפרצו בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, הבליטו לרוב את אלמנט הבדיה הטמון בסיטואציה שבה העולם נתון כעת.

"משחק הוגן", סרטו של דאג לימן מ-2010, הציג את סיפורה האמיתי של ואלרי פליים, סוכנת סי-איי-איי, שהממשל של בוש מחליט להתנקם בה ובבעלה, אחרי שהשניים חושפים את העובדה שבעיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ולפיכך הסיבות ליציאה למלחמה שהציגו בוש וסגנו, דיק צ'ייני, היו שקריות.

"גברים שבוהים בעזים", סרטו של גרנט הסלוב מ-2009, פנה כבר לכיוונים הזויים יותר, והתבסס על מאמר של ג'ון רונסון, עיתונאי ה"גארדיאן" הבריטי, שתיאר את ניסיונותיו של הצבא האמריקאי להשתמש במלחמותיו, מוויאטנאם ועד עיראק, בשיטות פאראפסיכולוגיות. שני הסרטים לא היו טובים מספיק, אך שניהם הבליטו את מרכיב השקר וההזיה בהיסטוריה העכשווית של אמריקה.

הופקו גם סרטים לא מעטים שעסקו בהשפעתה של המלחמה על החיים באמריקה. "חקירה מעבר לקווים" של גווין הוד מ-2007, שעלילתו התרחשה בחלקה באמריקה, הציג את סיפורו של סוכן סי-איי-איי שנעשה מעורב בחיי גבר ממוצא מצרי, שחי באמריקה זה שנים ואף נשוי לאזרחית אמריקאית, אשר נחשד כמחבל ו"מועלם" באופן לא חוקי.

"השליח" של אורן מוברמן מ-2009 הציג את סיפורם של שני אנשי צבא אמריקאים שתפקידם לבשר למשפחות שיקיריהם נפלו בקרב. "אחים", גרסתו האמריקאית של ג'ים שרידן לסרטה מ-2004 של הבמאית הדנית סוזאן ביר, הציג את סיפורה של משפחה שאחד מבניה נעדר באפגניסטן. ואחד הטובים בסרטי הקבוצה הזאת היה "בעמק האלה", סרטו של פול האגיס מ-2007, שהציג את סיפורו של איש צבא לשעבר, שחוקר את פרשת הירצחו של בנו, שחזר מעיראק.

רבים מהסרטים האלה סבלו מתסמונת היורים והבוכים, שמוכרת לנו גם מהקולנוע הישראלי, אך עוצמת הביקורת שהיתה בהם כנגד משטרו של בוש היתה מפתיעה, ויותר מכל הרשימה נחישותם להיאחז במציאות.

שיבת הגיבור

למעשה, כל סרט עתיר אפקטים שהופק מאז 2001, ותוארה בו מציאות אורבאנית במצוקה, לא יכול היה שלא לעורר אסוציאציות לגבי מה שאירע לפני עשור. הפארנויה ככלל היא תחושה המקננת בלבה של אמריקה; לפעמים היא פורצת ולפעמים היא נסוגה. היא פרצה במלוא עוזה בשנות ה-50 של המלחמה הקרה והחרדה משואה גרעינית (ובאה לידי ביטוי בעיקר בסרטי האימה והסרטים המדע-בדיוניים שהופקו באותו עשור); היא פרצה שוב בשנות ה-70, בעקבות ההתנקשויות הפוליטיות ופרשת ווטרגייט, כאשר התברר לה לאמריקה שהרוע אולי קיים גם בה עצמה, והתבטאה בעיקר במותחנים נוסח "השיחה" ו"שלושת ימי הקונדור".

הפארנויה שוב הרימה את ראשה במספר רב של סרטים בעשור האחרון, ומעניין שבשניים מהם כיכב ליאונרדו דיקפריו, מי שאולי הכי מייצג כיום את האזרח האמריקאי. שני הסרטים הופקו ב-2010. האחד הוא "התחלה" של כריסטופר נולאן והשני הוא "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, שעלילתו התרחשה אמנם בשנות ה-50, אך החרדות שהוא ביטא היו רלוונטיות להווה שבו הסרט הופק.

ההלם העצום שגרמו אירועי ה-11 בספטמבר, שנבע לא רק ממספר המתים הרב אלא גם מהיעלמותם כמעט בן רגע של אותם אלפים, הביא להתעצמותו של הממד הסדיסטי במספר רב של סרטי אימה ומתח כמו גם בסדרות טלוויזיה - כגון "זירת הפשע", "מחשבות פליליות", "בונז" ועוד. מודגשת בהם הגשמיות בת החלוף של הגוף האנושי ולעתים גם ההיבט הגרוטסקי של אותו הגוף.

זו כנראה דרך אחת להתמודד עם האימה. באותו הקשר, האם זה מקרה שבעשור החולף, יותר מבאלה שקדמו לו, חזרה אל מסכי הקולנוע והטלוויזיה דמותו של האלמותי - בין אם הוא זומבי, ערפד או איש זאב. למיתוס הערפד - ששלט בכמה סדרות טלוויזיה מצליחות ובקולנוע הוא אחראי לאחת הסדרות המצליחות ביותר אי פעם, "דמדומים" - יש כמובן משמעויות שחורגות מעבר לניצחון על המוות ולמחיר שמשלמים לכאורה עבור הניצחון. זהו בראש ובראשונה מיתוס העוסק במשיכה וברתיעה ממין. מעבר לכך, שובו של הערפד, כמו גם הזומבי או איש הזאב, דווקא בעשור הזה, ובחזות צעירה, סקסית ומושכת לב יותר מתמיד, קשורה בוודאי בניסיון להעמיד איזו חיוניות נצחית מול פחד האובדן שעורר אסון התאומים.

הדמויות האלה קשורות גם להיטשטשות דמותו של הזר המאיים. בעוד שבזמן המלחמה הקרה ניתן היה למקד את דמותו בבן לאום מסוים, כגון הרוסי או הסיני, הרי הטרוריסט מייצג מהות מיסתורית ומופשטת יותר מבעבר, וכנגד מקור האימה הזה הועמדו דמויות מופשטות יותר.

ויותר מכל, בעשור האחרון הביעו המעניינים מבין הסרטים שנוצרו איזו חרדה אורבאנית - כביכול העיר עצמה יכולה להתמוטט עלינו - שהשתלבה בחרדה הקיומית הכללית. ומהבחינה הזאת, אם יש מישהו אחד שניתן להכתירו כבמאי של העשור שחלף, הרי זה כריסטופר נולאן הבריטי, יוצרם של שניים מהסרטים המייצגים של העשור האחרון: "האביר האפל" מ-2008, שהיה ספוג כולו בחרדה אורבאנית, ו"התחלה", שתיאר בין השאר מציאות פיסית הקורסת אל תוך תת המודע.

לשני הסרטים האלה הייתי מוסיף גם את "אווטאר" של ג'יימס קמרון מ-2009. לא רק בגלל שיכלוליו הטכנולוגיים והעובדה שהוא הביא לקולנוע את בשורת התלת ממד (ותארו לעצמכם שיום אחד נחזה באירועי ה-11 בספטמבר בתלת ממד! זה עלול לקרות) - אלא כיוון שלא הופק עוד סרט בעשור האחרון שייצג באופן כה מרוכז את המבוכה והבלבול שבהם אמריקה שרויה היום. בעזרת התקציב הגדול ביותר ששימש אי פעם להפקת סרט ובאמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר אי פעם, שידר סרטו של קמרון לעולם מסר אנטי אמריקאי, אנטי אימפריאליסטי, אנטי קפיטליסטי, אנטי טכנולוגי, אנטי כוחני, אנטי המערב וכל מה שהמערב מייצג - ובעד האחר באשר הוא. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו