שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

במאי זר

גם "תהילים", כמו סרטיו הקודמים של רפאל נדג'ארי, נוצר בעבודה משותפת עם השחקנים. "בחרתי באימפרוביזציה כי הייתי זר", מסביר נדג'ארי, החי כיום בישראל, כיצד החל לעבוד בשיטה זו. בסרט, שעלה לאקרנים כאן אתמול, הוא עוסק בשאלה "מהי היהדות בשבילנו"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן
תצלום: דודו בכר

כל אחד מחמשת הסרטים שיצר עד כה רפאל נדג'ארי הוזמן להשתתף באחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם: שלושה מהם הוקרנו בפסטיבל קאן והשניים האחרים בפסטיבל ברלין. זה ללא ספק הישג נאה ליוצר צעיר, בן 36, אוטודידקט שלא למד קולנוע מעולם. ההישג הזה מרשים עוד יותר כשמגלים שאת כל הסרטים הללו יצר נדג'ארי במדינות שבהן היה זר, ותוך שימוש בטכניקה שלא רבים הבמאים שמעזים להשתמש בה.

השחקנים המופיעים בסרטיו של נדג'ארי זוכים לחוויה מיוחדת: הם נדרשים לקחת חלק פעיל ביצירת הדיאלוגים של הסרט באמצעות אימפרוביזציה. "העבודה שלי עם השחקנים היא אינטראקטיווית", הוא אומר בראיון שהתקיים באחרונה על ספסל צדדי ברחבת הסינמטק בתל אביב. "אני מדבר אתם לפני כל סצינה, והם מביאים משהו מעצמם, מעלים סיפורים מעברם הקשורים לבעיות שהסרט עוסק בהן, כדי להתחבר לדמויות שהם מגלמים. כך, למשל, הם מעלים לא פעם חוויות מהילדות שלהם שקשורות בסיפור של הסרט, מספרים על היחסים שהיו להם עם הוריהם, מזכירים חוויות ספציפיות הקשורות לסצינות מסוימות".

התסריט שהוא כותב לפני תחילת הצילומים משמש את נדג'ארי רק כמסגרת לעבודה. הסרט, מבחינתו, הוא יצירה אורגנית. הוא יושב עם השחקנים בחזרות, מסביר להם בקווים כלליים מה עומד להתרחש בכל סצינה, ומקשיב לתחושות ולזיכרונות שההתרחשות הזאת מעלה אצלם. בזמן החזרות הוא מניח להם לאלתר על הסט. הוא לא מוסר להם שורות דיאלוג, אלא מצפה מהם להיכנס לנעליה של הדמות ולומר את מה שהיא היתה אומרת אילו היתה אמיתית.

"אני מסביר להם מה הולך לקרות", מסביר נדג'ארי, "למשל, מסביר לילד שבסצינה הזאת אמא שלו מדברת בחדר עם חברה על בעיה שיש לה, ואז בשלב מסוים הוא נכנס לחדר ועושה כך וכך. אני יושב מראש עם כל שחקן בנפרד, בונה אתו את הסיפור של הדמות שלו בסצינה, ובסוף, בחזרות, אנחנו עובדים על השילוב של כל הזרמים האלה, ורואים איך כל הסיפורים והעמדות של כל הדמויות משתלבים יחד".

שאלות גדולות בלי תשובות

סרטו החדש של נדג'ארי, "תהילים", שעלה לאקרנים בישראל אתמול, מביא את סיפורה של משפחה דתית המתגוררת בירושלים ומתמקד בדמותו של מנחם (מיכאל מושונוב), נער מתבגר שנקרע בין המסורת והדת שספג בבית הוריו לבין הפיתויים שמציעה לו החברה החילונית. בפתח הסרט יושב מנחם לצד אביו בשיעור לימוד תורה וכורה אוזן לדבריו של הרב; שעות ספורות לאחר מכן הוא יוצא בערב מבית הוריו, מסיר את הכיפה, תוחב אותה בכיס מכנסיו ומצטרף לחבריו החילונים למפגש רחוב רווי בירות וסיגריות. ואולם, היעלמות פתאומית ומסתורית של אביו (שמואל וילוז'ני) מערערת את עולמו ומאלצת אותו לבחון מחדש את יחסו לדת ולמשפחה.

מלבד הסצינה הדרמטית שבה נעלם האב, נדמה כי שאר חלקיו של הסרט מתנהלים על מי מנוחות. הוא מתקדם באטיות מהורהרת, מפנה מקום לפרטים קטנים, לריטואלים יום-יומיים, ומקדיש תשומת לב רבה לאינטראקציה בין הדמויות, לדיאלוג ביניהן. הנינוחות הזאת, הסיפור הצנוע והבחירה לעקוב בסבלנות ובעדינות אחר התהליך הנפשי שעוברת הדמות הראשית - שילוב שמקנה לסרט ניחוח אירופי, מאוד לא הוליוודי, ויכול אולי להציע הסבר לחיבה שרוחשים הפסטיבלים האירופיים ליצירתו של נדג'ארי - משרתים לדברי הבמאי את שיטת העבודה שלו.

"לפני שלוש שנים כתבתי בצרפת עם חבר, וינסנט פומירו, את העלילה של הסרט הזה. רציתי סיפור שיעלה שאלות על זהות יהודית, על המסורת היהודית, ורציתי שזה יהיה סיפור קטן שישאל שאלות גדולות", מסביר נדג'ארי. "מראש היה חשוב לי לספר סיפור קטן, כי לדעתי בחירה כזאת היא נקיטת עמדה - לא רציתי סיפור חזק מדי, כי רציתי לבנות משהו עם האנשים שאני עובד אתם, לפתח יחד אתם את הסיפור, לשאול יחד אתם שאלות ולא לתת תשובות".

זרקתי את כל הדיאלוגים

זה ארבע שנים נדג'ארי מתגורר בתל אביב, יחד עם אשתו השחקנית שרה אדלר (ששיחקה בין היתר ב"שנת אפס" בבימוי יוסף פיצ'חדזה וב"המוסיקה שלנו" שביים ז'אן לוק גודאר) ועם בתם, בת תשעה חודשים. בפסטיבל קאן השנה היה כל אחד מבני הזוג מעורב בסרט אחר - נדג'ארי הציג שם את "תהילים" ואדלר כיכבה ב"מדוזות", סרטם של אתגר קרת ושירה גפן שזכה בפרס מצלמת הזהב.

"תהילים" אמנם לא חזר מקאן עטור פרסים כמו "מדוזות" ו"ביקור התזמורת" של ערן קולירין, אך השתתף בתחרות הרשמית היוקרתית על פרס דקל הזהב. סרטו הקודם של נדג'ארי, "אבנים", זיכה אותו לפני שלוש שנים בפרס התרבות של צרפת לאיש הקולנוע הטוב ביותר, והשחקנית אסי לוי היתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע. לצדה של לוי הופיעה בסרט הזה גם אדלר, בתפקיד משני.

כמו אדלר, גם נדג'ארי נולד בצרפת. הוא למד אמנות חזותית, עבד בעיצוב לטלוויזיה וכשהיה בן 25 עבר לניו יורק. שם החל את דרכו בעיצוב לטלוויזיה, אך עד מהרה החליט שהוא רוצה לעשות סרטים. בשבע השנים שלו בעיר הזאת הספיק לכתוב ולביים שלושה פיצ'רים עצמאיים: "The Shade" (1999), "אני אח של ג'וש פולונסקי" (2001) ו"Apartment #5C" (2002).

לפחות בתחילת הדרך, הבחירה שלו באלתור נבעה לא מטעמים אידיאולוגיים או אסתטיים, אלא מאילוצים פרקטיים. "בחרתי באימפרוביזציה כי הייתי זר", הוא אומר בעברית במבטא צרפתי חזק. "בהתחלה, לסרט הראשון שלי, כתבתי תסריט מלא, עם דיאלוגים, אבל כשהתחלנו לצלם הרגשתי שזה לא יוצא כמו שצריך, שזה לא אמיתי, לא מדויק. הבנתי שאני לא מבין מספיק טוב את הדקויות של השפה, ואחרי שני ימי צילום זרקתי את כל הדיאלוגים שכתבתי והתחלתי לעבוד עם השחקנים באימפרוביזציה. זכרתי את השיטה הזאת מגיל 16, מלימודי תיאטרון, ופתאום הרגשתי חופש גדול בלעבוד ככה עם השחקנים".

תוך כדי דיבור הוא נודד בין עברית לאנגלית, משרבב מפעם לפעם מלה בצרפתית, מחייך כשהוא מודה שהאנגלית שלו כבר נגועה במבטא ישראלי, ומעיד כי הוא מרגיש כמו מגדל בבל של איש אחד. "אני זר בכל מקום", הוא אומר, "גם בניו יורק וגם פה בישראל, וכבמאי אני אוהב לעבוד עם האנשים בני המקום - לא להגיד להם מה לעשות, אלא לתת להם לפתוח את הלב, לתת לי את הדברים שהם רוצים לתת".

הוא מעיד כי ב"אבנים" העבודה עם השחקנים היתה לו קשה יותר, כי העברית שלו היתה פחות טובה ולכן נאלץ להשתמש יותר בגוף ובמחוות פיסיות כדי להסביר את עצמו ("זה היה קשה, אבל גיליתי שלמצב הזה יש גם יתרון - מי שלא מדבר הוא בדרך כלל יותר פתוח, יותר מקשיב, שומע את כולם").

מדיטציה, לא אוטוסטרדה

בילדותו למד נדג'ארי בבית ספר יהודי. עד גיל 16, לדבריו, היה דתי, אבל הוא מציין שגם היום, כשכבר אינו מגדיר עצמו דתי, הוא לומד תורה פעם בשבוע עם חבר מירושלים.

כשהוא נשאל על העיסוק ביהדות בשני סרטיו האחרונים, הוא מסביר כי מה שמעניין אותו אינו להגדיר את הזהות היהודית, אלא לעסוק בשאלה מהי היהדות בשבילנו. "אנחנו חיים בקשר עם היהדות, ולכן חשוב לנו לדעתי להבין מהי. 'תהילים' לא פותר שום דבר ולא תוקף אף אחד. אני לא אומר שצריך להיות דתי, אלא שצריך להבין מהי היהדות".

הוא מדגיש כי הסרט שלו אינו מתיימר להציע תשובות לשאלה הזאת, אלא בעיקר שואל שאלות. לדבריו, הסרט אינו מנסה לייצג את המציאות הישראלית, אלא רק לנהל דיון צנוע בסוגיות עקרוניות. "זו קבוצה של אנשים שעובדים יחד על משהו שביר", הוא אומר. "'תהילים' הוא לא סרט של סטייטמנט. הוא יותר דומה למדיטציה מאשר לאוטוסטרדה לרעיון מסוים. ניסינו להשאיר בסרט חופש - לשאול שאלות, ליצור תהליך דיאלקטי ולא לנקוט עמדה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ