אני צייר, מזכיר ג'וליאן שנאבל

סרטו החדש, "הפרפר ופעמון הצלילה", זיכה אותו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן, אבל שנאבל מקפיד להציג גם תערוכה במקביל לצאתו של הסרט לאקרנים. הוא מוטרד מכך שרואים בו במאי שמצייר, ולא ההיפך: "יותר אנשים מבינים את שפת הקולנוע מאשר את שפת הציור"

ניו יורק טיימס
רנדי קנדי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס
רנדי קנדי

ג'וליאן שנאבל היה לכוכב בעולם האמנות בתחילת שנות ה-80 בזכות ציורים על צלחות שבורות, שעצם כובדן כמו הכריז על חשיבותן. לפני כשבוע, במפעל זיקוק לשעבר ליד תעלת גוואנוס בברוקלין, קבוצה של ציורים חדשים שנתלו על הקירות נראו לעומתן כמעט חסרי משקל, כאילו סלילי עשן התקבעו על בד הציור. למעשה, אלה היו הגדלות בהדפסה דיגיטלית של תצלומי רנטגן ישנים מבית חולים צרפתי, ששנאבל גילה בשנה שעברה בצפון נורמנדי. ככאלה הם לא רק יצירות אמנות אלא גם סוג של טיעון: זו דרכו של שנאבל לומר שגם אם חייו כקולנוען מאיימים להאפיל על חייו כצייר, הוא עדיין אוחז בנחישות בפלטת הצבעים שלו.

את תצלומי הרנטגן הוא מצא בבניין ליד בית חולים צבאי בחוף נורמנדי, שם ביים את "הפרפר ופעמון הצלילה", המבוסס על האוטוביוגרפיה המצליחה של ז'אן-דומיניק בובי, לשעבר עורך המגזין "אל" בצרפת. ב-1995 עבר בובי התקף שבץ ונותר במצב שנקרא "תסמונת נעילה": הוא היה בהכרה אך משותק, ורק עינו השמאלית תיפקדה. הוא חיבר את האוטוביוגרפיה דרך בחירת אותיות מתוך טבלה באמצעות מצמוץ בעינו.

הסרט, שיעלה למסכים בארצות הברית בעוד שבוע ובישראל ב-13 בדצמבר, התגלה כמעין תעלול קסמים של שנאבל. סרטו הראשון, "בסקיאט" מ-1996, התקבל בהערכה בהתחשב בחוסר ניסיונו של שנאבל בבימוי. סרטו השני, "לפני שהלילה יורד" (2000), על הסופר הקובני ההומו ריינלדו ארנאס, גיבש את מעמדו כקולנוען וזיכה את השחקן הראשי, חאווייר ברדאם, במועמדות לאוסקר. "הפרפר ופעמון הצלילה" עורר הערכה רבה עוד יותר וזיכה את שנאבל בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן.

הבעיה היחידה ברשימת ההישגים הזאת היא שבגללה רבים רואים בשנאבל במאי שמצייר, ולא ההיפך. השינוי הזה מטריד את האיש שיצר אלפי ציורים ב-30 השנים האחרונות והצהיר בעבר שהוא "הדבר הכי קרוב לפיקאסו". "אני צייר; זה מה שאני עושה", הוא אומר בסטודיו שלו בברוקלין ומוסיף שאי-הכרה בכך נובעת מבורות. "אני לא חושב שאנשים יודעים יותר מדי על ציור", הוא אומר. "יותר אנשים מבינים את שפת הקולנוע מאשר את שפת הציור".

ברק הגורל היכה בו

אל "הפרפר ופעמון הצלילה" הגיע במקרה. את הזכויות לסרט קנתה המפיקה ההוליוודית קתלין קנדי, שהתכוונה להפיקו עם אולפני יוניוורסל וללהק את ג'וני דפ בתפקיד הראשי. דפ, חבר של שנאבל שגילם שני תפקידים ב"לפני שהלילה יורד", התעניין בתפקיד ורצה ששנאבל יביים את הסרט, אבל נאלץ לפרוש מהפרויקט בגלל מחויבותו לסרטי "שודדי הקאריביים".

בסופו של דבר הופק הסרט בלי כוכבים גדולים ומשתתפים בו בעיקר שחקנים צרפתים. אם לא די בכך, סצינות רבות נראות מבעד לעדשה מטושטשת של מצלמה אחת, המייצגת את עינו האחת של בובי. ולמרבה הזוועה - לפחות מבחינת השוק האמריקאי - הוא צולם כולו בצרפתית על ידי במאי שאינו שולט היטב בשפה.

אפילו המממנת הנוספת של הסרט, החברה הצרפתית "Path?", רצתה שהוא יופק באנגלית. "הם חששו שגם כך קשה מספיק להתמודד עם הנושא ולמצוא לו קהל, ובצרפתית זה יהיה קשה אף יותר", אומר מפיק הסרט, יו קיליק. אבל היוצרים התעקשו, ושנאבל קיבל עליו את תרגום התסריט שכתב רון הארווד, בעזרתם של השחקנים.

אולי דווקא בגלל האתגרים האלה, הנימה שמעצב שנאבל בסרט שעלילתו כה קודרת - בובי, שחלק מיכולת הדיבור החלה לחזור אליו, מת יומיים בלבד לאחר יציאת הספר - אינה עגמומית כלל. לא פעם היא מצחיקה מאוד ומתאפיינת במעין אלגנטיות צרפתית, כמו הספר עצמו.

בשיחות עם שנאבל מתקבל הרושם שהעושר החזותי והרגשי של הסרט נובע בחלקו מכך שהוא אינו רואה בבובי דמות טרגית, אלא אדם שברק הגורל שהכה בו גזל ממנו את גופו אך הקנה לו חיי נצח בספרות.

בגורלו של שנאבל, שלאחרונה מלאו לו 56, לא נדרשו עסקאות חליפין קיומיות כאלה. המוניטין שלו כאמן אולי אינם מובטחים כפי שהיה רוצה; למשל, אין עדיין ציורים שלו באוסף של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. אבל ציוריו נמצאים באוספים של מוזיאונים אחרים, הוא מוצג בקביעות בתערוכות ברחבי העולם ורבות מיצירותיו נמכרו לאחרונה במכירות פומביות במאות אלפי דולרים. הוא עשיר מאוד ונשוי לדוגמנית לשעבר, אולאז לופס גרמנדיה, שמשחקת ב"הפרפר ופעמון הצלילה".

בימוי אינטואיטיווי

בביקור אצלו מתברר שחייו כצייר דומים יותר מכל לאתר צילומים של סרט: הסטודיו שלו גדוש אנשים והמולה, כלבת בול טרייר ששמה טינה מסתובבת בין הרגליים, והטלפון הנייד לא מפסיק לצלצל. שנאבל חי את כל חייו הבוגרים בתוך קהל, ונדמה שהוא חש הכי בנוח במרכז הבמה, מחלק הוראות.

שחקנים שעבדו אתו אומרים שההיבט הזה באישיותו של שנאבל מאפשר לו לפעול בהחלטיות על הסט, להגיב בזמן ההתרחשות וללכוד את האנרגיה שעלולה להתפזר בקלות באתר צילומים. מארי-ז'וזי קרוז, שמגלמת אחת מקלינאיות התקשורת של בובי, מתארת סצינה מרכזית שבה היא מבקשת מהמטופל הכלוא שלה לאיית את המלים הראשונות שלו, והוא מאיית "אני רוצה מוות". על פי התסריט היה עליה לנזוף בו, אבל לאחר ששוחחה עם אחת מקלינאיות התקשורת של בובי היא חשה שדמותה לא היתה מגיבה באופן כה לא מקצועי. שנאבל מצדו הורה לה להיצמד לתסריט. "הוא אמר, 'אני זקוק לסצינה הזאת, אני זקוק לרגש - זה לא סרט תיעודי'", היא מספרת. קרוז נפגעה ותיעלה את הרגש אל הסצינה, שבסופה היא ברחה מהחדר בדמעות. שנאבל המשיך לצלם וצעק עליה שתחזור ותתנצל בפני בובי על התפרצותה. היא חזרה, התנצלה - והסצינה החזקה נשארה בסרט. "זה היה בזמן אמת, לא עשינו קאט", היא אומרת, "ובשבילי הסצינה הזאת פשוט בנתה את כל הסצינות האחרות שהשתתפתי בהן".

הבימוי האינטואיטיווי הזה "היה קצת מלחיץ", היא אומרת, "חשבנו שאולי אנחנו יכולים להצליח יותר אם נצלם את הסצינה שוב, אבל הוא אמר, 'כן, כן, זה כל מה שאני צריך'". שנאבל נהנה לציין שהוא השלים את הסרט במסגרת התקציב ולפני הזמן, מה שאיפשר לו לשוטט בבית החולים הצבאי שבו צולם הסרט ולגלות את תצלומי הרנטגן הישנים, שמופיעים גם כרקע לקרדיטים בפתיחת הסרט.

נדמה ששנאבל הוא שליט עריץ - לפעמים עריץ נאור - בכל מה שהוא עושה. לקראת סוף הראיון בסטודיו שלו הגיש אסיסטנט לכתב כוס מים. שנאבל שאל יח"צנית ממירמאקס שישבה בסמוך אם גם היא רוצה מים. היא סירבה בנימוס. "אתה רוצה לתת לה גם כוס מים, בבקשה?" הוא אמר לאסיסטנט, והלה ענה שהיא לא רוצה לשתות. "היא תיקח את המים", אמר שנאבל, "היא זקוקה להם". ואכן, אם רצתה ואם לאו, היח"צנית שתתה מים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ