ילדות נצחית בשמי פאריס

"אבי מעולם לא יצא לדרך בכוונה ליצור סרט ילדים", אומר פסקל לאמוריס, בנו של יוצר "הבלון האדום" ו"הסייח הלבן", שניים מסרטי הילדים הנודעים בתולדות הקולנוע, שיוקרנו בחנוכה בתל אביב. "הוא רצה לעסוק בילדות ובתחושת הפליאה שמתלווה אליה"

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

סרטיו של הבמאי הצרפתי אלבר לאמוריס נולדו מתוך חלומותיו. כך מספר פסקל לאמוריס, בנו של הבמאי, שב-1956, בהיותו בן שש, כיכב בסרטו הנודע ביותר של אביו, "הבלון האדום". סרט על בלון, ילד ורחובותיה של פאריס, שהיה לאחד מסרטי הילדים הנודעים בתולדות הקולנוע. הסרט, שאורכו 34 דקות, זיכה את יוצרו בפרס דקל הזהב לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל קאן (ואחרי כן בפרס האוסקר בקטגוריית התסריט).

זה לא היה הפרס הראשון שלאמוריס זכה בו בפסטיבל קאן. שלוש שנים קודם לכן זכה סרט קודם שלו ומרשים לא פחות, ששמו "הסייח הלבן" ואורכו 40 דקות, באותו הפרס. כעבור יותר מ-50 שנה, בפסטיבל קאן האחרון, הוקרנו שוב שני הסרטים בעותקים ששוחזרו בקפידה בידי פסקל לאמוריס (שהופיע בתפקיד קטן גם ב"הסייח הלבן"). במשך חג החנוכה - וגם אחריו - הם יוקרנו בסינמטק תל אביב; כך יוכלו דורות חדשים של ילדים, אך גם מבוגרים, להיחשף ליופיים החזותי ולעושרם הרגשי.

התמימות היא מתנה

בשיחת טלפון מביתו שבדרום צרפת חושף פסקל לאמוריס, בן 57, את הקשר הרגשי העז שיש לו עדיין עם שני הסרטים האלה ועם זכרו של אביו, שנהרג בתאונת מסוק באיראן ב-1970. "אבי היה משורר", פוסק לאמוריס הבן, "זהו. שום דבר בעשיית סרטיו לא היה מקרי. עשיית סרטים היתה מבחינתו עניין של חיים ומוות. הוא מעולם לא התפשר בנוגע לשום פרט שנכלל בסרטיו. ככה זה כשאתה אמן".

המושג "סרט ילדים" תמיד היה בעיני מסובך, כי מהו בעצם סרט ילדים? סרט שגיבוריו הם ילדים, סרט שמציג את העולם דרך עיניו של ילד, שעוסק בעולם של דמיון ופנטסיה? על השאלה, אם לאביו היתה תפישה מסוימת בשאלה זו, עונה פסקל לאמוריס: "לא. אבי מעולם לא יצא לדרך בכוונה ליצור סרט ילדים. אבי רצה להיות צייר, היה לצלם מוערך, וכפי שצייר או צלם אינם מתכוונים לפנות דווקא לקהל מסוים, כך גם אבי לא ייעד את סרטיו אך ורק לילדים. הוא רצה לעשות סרטים שיעסקו בילדות ובתחושת הפליאה שמתלווה אליה. כל חייו רצה לשמר את התמימות שהיתה לו כילד; את המתנה הזאת שאנו זוכים לה בהיותנו ילדים. אני מאמין שזו הסיבה שסרטיו קוסמים גם לילדים וגם למבוגרים.

"אבי היה 'אוטר' במלוא מובן המלה", הוא מוסיף, "כלומר, היוצר המוחלט של סרטיו. הוא כתב את התסריט שלהם, ביים אותם ואף הפיק אותם בעצמו, דבר שלא היה נהוג בקולנוע הצרפתי באותן שנים. כשביים את סרטיו הוא היה כמו שחקן שחמט, שתיכנן בקפידה כל מהלך שלו. היה לו דמיון מדהים. הוא היה נוהג לספר לנו סיפור אחד ליום, בזמן ארוחת הערב, סיפור שהוא עצמו המציא".

פנטסיה בערבות הפראיות

"הבלון האדום" מתאר את סיפור הידידות שמתפתחת בין ילד לבלון האדום, הגדול והנוצץ ביותר שנראה אי פעם על בד הקולנוע. הילד משחרר את הבלון וזה נלכד על עמוד ומתחיל לשוטט בעקבותיו, לרחף מעליו, להשתעשע עמו ואף להגן עליו, כשחבריו לספסל הלימודים מתחילים לקנא בו על חברו החדש ורודפים אחריו. "הסייח הלבן" מתאר את הקשר שמתפתח בין דייג צעיר לסוס לבן פראי, שחבורה של גברים על סוסיהם מבקשים ללכוד אותו. שני הסרטים הם אלגוריות על חופש, שאינן מתעלמות מהמכאובים הקשורים בשאיפה אליו.

יופיו של "הבלון האדום", שצולם בצבעים בוהקים, נובע בין השאר מהיותו פנטסיה המתרחשת באתרי הצילום הממשיים שלה, אותם רחובות פאריסאיים שדור שלם של יוצרי קולנוע צרפתים צעירים, כגון טריפו, גודאר, ריווט ושברול, יצאו לצלם בהם את סרטיהם כמה שנים לאחר מכן, בימי התופעה שכונתה "הגל החדש". אחד מקסמיו של "הבלון האדום", אומר לאמוריס, טמון בכך שהוא רומז לצופים כיצד נראתה המציאות בפאריס של שנות ה-50.

עוצמתו של "הסייח הלבן", שצולם בשחור-לבן עז ביטוי, נובעת אף היא מהאזור שבו צולם. הערבות הפראיות של אזור קמרג ונופי הנהר החוצה אותן מקנים לסיפורם של הילד והסייח הלבן נפח של משל כמעט בראשיתי בעוצמתו.

כיצד הגעת לגלם את התפקיד הראשי של הילד בסרט "הבלון האדום"?

"עברתי מבחן בד כמו ילדים אחרים שהיו מועמדים להופיע בסרט, וכנראה עשיתי את זה בסדר. בשבילי זה לא היה עניין גדול להופיע בסרט. גדלתי בסביבה שבה העשייה האמנותית היתה חלק מהשגרה. המשורר והתסריטאי ז'אק פרוור היה אורח קבוע בביתנו וגם הוא נהג לספר לי סיפורים. את המצלמה הראשונה שאבי נתן לי הוא עצמו קיבל במתנה מהצלם אנרי קרטייה-ברסון.

"לגבי, ההופעה ב'הבלון האדום' היתה קודם כל הרפתקה. היינו צוות קטן מאוד; גם אמי הופיעה בתפקיד קטן בסרט ואף היתה נערת התסריט. העבודה היתה קשה, אבל נהניתי ממנה, ואולי יותר מכל נהניתי מכך שבזמן הצילומים לא אולצתי ללכת לבית הספר. אני זוכר את פסטיבל קאן שאליו נסענו עם הסרט. אני זוכר את הבית היפה שבו התגוררנו, את המדרגות שבהן עלינו בדרך להקרנה ואת הפלאשים של הצלמים. זו היתה בשבילי מסיבה אחת גדולה.

"בעקבות ההצלחה הגדולה של הסרט השתנה היחס של חברי אלי", ממשיך לאמוריס. "זה היה משונה ולא לגמרי נעים. נהפכתי למישהו קצת מפורסם בצרפת של אותן שנים, וחברי לא ידעו בדיוק כיצד לקבל את זה".

הוא אינו מתפלא שהסרטים היו לקלאסיקות. "הם סיפרו סיפורים פשוטים, אך מקוריים ונפלאים. משהו בהם נגע לעומק לבם של האנשים שצפו בהם; זה לא היה עניין אינטלקטואלי אלא רגשי".

האם אתה מאמין שילדים כיום מסוגלים ליהנות מסרטים שאינם מתקדמים בקצב רצחני, אינם משופעים באפקטים והמסר הכלול בהם אינו פשטני או ורדרד?

"אינני מסוגל לענות על השאלה הזאת. אולי צריך לשאול את הילדים בצאתם מבית הקולנוע. אני מאמין שילדים מגיבים למשהו רגשי ושהם יגיבו לסרטים האלה".

פסקל עבד עם אביו גם בסרטיו הבאים, שנחלו כישלון. "המבקרים רצו שאבי ימשיך לעשות סרטים באותו סגנון, והוא לא רצה", הוא אומר. "כשביים את סרטיו הבאים המבקרים טענו נגדו שהוא התמסחר, שהוא מכר את נשמתו לשטן, כלומר לבנקים. כשאחד מסרטיו הבאים הוקרן בקאן, פתאום המבקרים שאלו איך זה שצרפת מציגה בפסטיבל מין זבל שכזה". אבל גם לאמוריס הבן מודה של"מסע בכדור פורח", סרטו של אביו מ-1960, לא היה אותו ממד פיוטי שהיה לסרטיו הקצרים הקודמים.

הנגטיב נשאר באיראן

פסקל לאמוריס היה עד לתאונה שבה אביו, שהיה בן 47, נהרג. המסוק, שרק במקרה ירד ממנו ברגע האחרון, הסתבך בקווי חשמל. לאמוריס האב היה באיראן כדי לצלם סרט תיעודי, כמעט כולו מהאוויר. הוא אף המציא מכשיר מיוחד ששמו "הליוויז'ן" המאפשר צילומים ממסוק. פסקל לאמוריס מסביר את משיכתו לצילום מן האוויר בכך שאביו רצה להנציח את ההיבטים הכי יפים של העולם. "האם זה היה המסר שלו?" אני שואל את בנו. "לא", הוא עונה, "אבי לא היה איש של מסרים".

מאז הוא שומר על מורשתו של אביו, שבנוסף לסרטיו כוללת גם את המשחק השולחני הפופולרי "ריסק" שפיתח. אבל אין זו עבודתו היחידה של לאמוריס הבן. הוא גם מצלם, עוסק במוסיקה, מנהל חברת הפקה ומייצר יין אורגני ביקב שבבעלותו. בין השאר הוא מנסה להשיג את הנגטיב של הסרט שאביו החל לצלם באיראן, שנשאר שם. "אם לא אשיג את הנגטיב אנסה ליצור עותק של הסרט מעותק העבודה שלו שנמצא בידי".

הוא גם כותב סרטי המשך ל"הסייח הלבן" ו"הבלון האדום". זה רעיון שהעלה אביו, וכשבנו שאל אותו מדוע אינו עושה זאת, ענה: "אתה, פסקל, תעשה את זה אחרי שאני אמות".

בפסטיבל קאן השנה הוקרן גם סרט חדש של הבמאי הטייוואני הגדול הו שיאו-שיין, שנוצר בהשראת "הבלון האדום". לאמוריס מספר שהוא ובתו, בת 10, צפו בסרט, שלמרבה הצער לא יוקרן בישראל, ונהנו ממנו. "זה לא 'רימייק'", הוא אומר, "זה סרט שונה שעומד בזכות עצמו, ואני מרגיש טוב אתו".

האם אתה עצמך חשבת לביים סרטים?

"לי החיים חשובים יותר מהקולנוע", הוא עונה בצורה אניגמטית מעט, אולי רומז שלאביו הקולנוע היה חשוב יותר. "אני משתדל שהחיים שלי יהיו לסיפור נחמד".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ