בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוחות של תשוקה

האב שנכלא בצרפת, ההידרדרות לסף פשע והפגישה המקרית עם המלאך המושיע. מרקו כרמל, שסרטו השני "אחותי היפה" מועמד ל- 11 פרסים בטקס אופיר הקרוב, כבר לא רוצה לברוח מהשורשים שלו

19תגובות

חורף, לילה, 1989. מכונית חונה בכניסה לאחת משכונות הווילות בקיסריה, ובתוכה יושב צעיר תפרן מאור עקיבא, משוחרר טרי מצה"ל, המועסק כמאבטח של השכונה היוקרתית. לפתע, גבר מהודר מתקרב לעבר המכונית ופונה אליו. הוא אומר לו כי הוא חושש שמישהו פורץ לביתו ושואל אם יואיל להתלוות אליו, כדי שלא ייאלץ להיתקל לבדו בפורץ. הצעיר נענה לבקשה. השניים מגיעים לבית המהודר, והמאבטח יוצא לסריקה סביבו. "הכל בסדר", הוא מצהיר עד מהרה, ופונה לחזור לענייניו. הוא לא מעלה בדעתו שהגבר שניצב מולו יעזור לו בעוד דקות ספורות לשנות את חייו.

"עמדתי לחזור למכונית, אבל אז הוא אמר לי, 'בוא, תעשה לי טובה, שב אתי קצת'", מספר הבמאי מרקו כרמל. "הוא היה מאוד לבד. נכנסנו אליו הביתה, ישבנו, דיברנו, והוא שאל אותי מה אני עושה בחיים. סיפרתי לו שאני חוסך כסף כדי שאוכל ללמוד קולנוע, ואז הוא אמר לי, 'אתה יודע מה? החלום שלי היה ללמוד קולנוע. כשהייתי צעיר נורא אהבתי קולנוע, אבל אבא שלי לא נתן לי ללמוד את זה. הוא הכריח אותי להיות איש עסקים. היום אני מיליונר, אבל את החלום שלי לא הגשמתי'".

מיד לאחר מכן שאל איש העסקים הצרפתי ז'ק קונקייר (ראה מסגרת בעמ' 2) את הצעיר שמולו כמה עולים לימודי קולנוע, והציע לו חוזה שנדמה כאילו נלקח מסרט הוליוודי דביק במיוחד. "הוא אמר לי, 'אני מוכן לממן לך את הלימודים. בסוף כל שנה אתה תראה לי את סרט הגמר שלך, ואז אתן לך צ'ק נוסף, למימון השנה הבאה'", מספר כרמל. הצעיר הדלפון ישב מול המיליונר הנדיב, המום מההצעה. "זה נראה לי הזוי, שאלתי אותו מה הוא רוצה ממני", הוא נזכר.

קובי קלמנוביץ'

המיליונר הצרפתי הציב לפני כרמל תנאי נוסף למלגת הלימודים הנדיבה. הוא דרש ממנו להבטיח, שאם ברבות השנים ייהפך לבמאי קולנוע מצליח, יבחר הוא עצמו בשני צעירים שרוצים לצאת ללמוד, ויממן את לימודיהם. ולבסוף, הוסיף קונקייר גם בקשה אישית. "הוא אמר שהוא רוצה שאגשים לו חלום, ואחרי שאגמור את הלימודים אעשה אתו סרט קצר, על איש בכיסא גלגלים שנוסע בתוך חלום. היה לו בראש סרט קצר שמבוסס על הסוף של 'האזרח קיין', והוא רצה שאעזור לו להגשים את החלום הזה", אומר כרמל.

הצעיר מאור עקיבא הסכים למלא את חלקו בעסקה, ועד מהרה החל ללמוד קולנוע בבית הספר קמרה אובסקורה. במהלך לימודיו, קונקייר המשיך למלא את תפקיד המלאך הגואל. "כשהגעתי לבית הספר, דיברו שם על פיקאסו, גודאר, טריפו, אבל לי לא היה מושג מי האנשים האלה", אומר כרמל. "אני הייתי עדיין בעולם של עפרה חזה מאור עקיבא, של השכונה. סיפרתי לז'אק שאני צריך ללמוד על כל האנשים האלה, והוא פשוט התחיל לקנות ולשלוח אלי ערימות של ספרים, על כל הבמאים הגדולים, על ז'אנרים שונים, על קולנוע איטלקי, קולנוע צרפתי, ואני הייתי יושב ימים על גבי ימים וקורא. שנתיים סתמתי את הפה בבית ספר, וקראתי בטירוף כל מה שז'אק שלח לי".

קונקייר הוא יהודי, בן לניצולי שואה, שהתחנך כילד בקיבוץ בית השיטה, עד שאביו הכריח אותו לחזור לצרפת כדי להיכנס אתו לעסקים. הוא הבעלים של החברה "ז'אק בוגארט", המייצרת בשמים שונים, בהם טד לפידוס, בוגארט ואחרים.

הוא דאג שבן טיפוחיו יקבל גם הכשרה מעשית בזמן הלימודים: במהלך אחת החופשות, הוא שלח אותו לצרפת וסידר לו עבודה על סט של סרט צרפתי, כדי שילמד כיצד מתנהלת העבודה בשטח. במבט לאחור, נראה כי ההשקעה הגדולה הזו השתלמה. ב-2007, כאשר כרמל הזמין את קונקייר לבכורת סרט הבכורה שלו, "הסודות של מישל", בקולנוע בשאנז אליזה בפאריס, עם לימוזינות, שטיח אדום, וכוכבים גדולים כמו גד אלמלה ורישאר ברי (השחקנים הראשיים בסרט, יחד עם יעל אבקסיס), המיליונר הצרפתי התרגש עד דמעות. "הוא ישב ובכה. 'לא האמנתי שתגיע לכאן', הוא אמר לי", מספר כרמל. "אני עניתי לו שזו רק תחילת הדרך".

סרטו השני של כרמל, "אחותי היפה", יצא אתמול לבתי הקולנוע. נראה שגם הפעם קונקייר יכול להתרגש מההישגים שאליהם הגיע הנער מהשכונה באור עקיבא. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות סרטי העלילה בפסטיבל ירושלים, ולטקס חלוקת פרסי אופיר שיתקיים ביום חמישי בחיפה, הוא יגיע כאחד משלושת הסרטים בעלי מספר המועמדויות הגדול ביותר לפרסים. "אחותי היפה" מועמד ל-11 פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, בין היתר לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר ולשלושה מפרסי המשחק (אוולין הגואל לשחקנית ראשית, ריימונד אמסלם לשחקנית משנה, ונורמן עיסא לשחקן משנה).

לאחר שעלילת סרטו הקודם התרחשה בעיקרה בפאריס והתבססה על סיפורו האוטוביוגרפי, הפעם בחר כרמל למקם את העלילה בישראל ולהניח לה לשייט במחוזות הבדיון. העלילה מתרחשת בישראל של היום, אבל אפופה בניחוחות של פעם. היא מתמקדת במשפחה מרוקאית המתגוררת בעיירה קטנה ולא מזוהה. ראמה (הגואל) נשואה לרוברט (משה איבגי), מאצ'ו אטום המחפש ריגושים אצל נשים אחרות, וגוררת התעקשות של שנים להחרים את אחותה הצעירה והיפה, מארי (אמסלם), בגלל נישואיה של זו לדייג ערבי (עיסא).

מותה של מארי מטלטל את עולמם של ראמה ורוברט, ורוחה שאינה ממהרת לנטוש את העולם הזה מחייבת את שניהם לבצע חשבון נפש יסודי. ראמה הנוקשה והנוטרת, שמאמינה באמונות טפלות ומנהלת שיחות נפש עם אחד הקירות בביתה כאילו היה דמות ממשית בחייה, מסרבת לסלוח לאחותה למרות תחינותיה החוזרות ונשנות של זו וכמיהתה לשוב לחיק משפחתה; ואילו רוברט, שהיה מאוהב במארי במשך שנים, מתקשה להיפרד מהתשוקה האסורה אליה ולהתמסר לתא המשפחתי שלו.

האלמנט המרענן ביותר בסרטו של כרמל הוא שילוב בין הריאליסטי לפנטסטי, שעדיין נדיר בקולנוע המקומי. דמותה של מארי ממשיכה להיות נוכחת בחיי קרוביה גם לאחר מותה, וגבר הנוהג ברכב משונה, מעין שילוב של ריקשה ואופניים, אוסף את המתים בעיירה ונוסע אתם ברחובות בסצינות עם נגיעה סוריאליסטית. המתים בעולם של "אחותי היפה" הם מתים באופן חלקי בלבד, והנותרים בחיים מתייחסים אליהם כחלק בלתי נפרד מהחיים שנמשכים.

רן מנדלסון

את הרעיון המקורי לסרט שאב כרמל מדמותה של סבתו מרים, אם אביו. בעולמה, כמו בעולמן של נשים רבות יוצאות צפון אפריקה, החיים והמתים גרו בכפיפה אחת, ללא הפרדה של ממש, הוא מסביר. "סבתא שלי תמיד האמינה שיש 'חיאלות', שזה רוחות רפאים של נשים ששומרות על נשים אחרות מפני הבעלים שלהן. כמו רבים אחרים, היא האמינה שהן גרות בקירות וברצפה של הבית, וכל עוד הנשים שבביתן הן מתגוררות מסכימות להכין להן עוגיות, הן מחזירות להן בזהב ודואגות לשלום בית. היא היתה מספרת לנו עליהן המון סיפורים, שמזכירים את הסיפור של הסרט הזה, כמו איך הרוחות באות ומתחילות לרקוד בלילה כדי לפתות את הנשים, ואז הבעל שלהן צריך לבוא ולהציל אותן מידיהן".

בילדותו נענה כרמל לבקשת הוריו ונמנע מלספר לזרים על האמונות הללו של סבתו. "הם תמיד אמרו לי 'עשה טובה, אל תדבר על השטות הזאת, יגידו שסבתא משוגעת, ירכלו עליה, ידברו עליה, אז בבקשה תעזוב את הסיפורים שלה בצד'. הם נורא התביישו בזה, אז גם אנחנו התביישנו קצת. אני רעדתי אז מפחד בגלל הסיפורים שלה. הם פעלו עלי רגשית, פחדתי לישון בלילה כי פחדתי שאחת הרוחות תבוא אלי פתאום. עם זאת, בגלל שאהבתי סרטי אימה, רציתי גם שסבתא תוכיח לי שבאמת אפשר לדבר עם מתים".

ואולם, כשהתבגר, החליט שהוא אינו מוכן לשתף עוד פעולה עם הניסיון להסתיר את האמונות הטפלות ששירתו בנאמנות, לאורך שנים, נשים כה רבות מקרב יוצאות צפון אפריקה. "החלטתי לצאת נגד האיסור החברתי לקבל את הסיפורים הפרימיטיביים האלה", הוא אומר. "בעיני, לסיפורים האלה יש עומקים פסיכולוגיים-תרבותיים מורכבים ביותר. זה הרבה מעבר לפולקלור. אשה שמדברת עם קיר כשבעלה אטום - מה יותר פסיכולוגי מזה?"

באחת הסצינות ב"אחותי היפה", שהפיקו דוד מנדיל ומשה ולאון אדרי, בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי וקשת, בתה של ראמה, שכבר עזבה את הבית ועברה להתגורר בתל אביב, מנסה לשכנע את אמה שתבוא לעיר הגדולה ותיפגש שם עם פסיכולוג. ראמה, בתגובה, זועמת. "מי קבע שהפסיכולוג שלך יותר טוב מהקיר שלי? מי את שתתנשאי עלי?" היא מטיחה בה. האמונה ברוחות היתה, לדעתו, מעין קביים שסייעו לנשים הללו להתמודד עם המציאות שלהן. "לא היו פסיכולוגים שעזרו להן להתמודד עם המצוקות הפנימיות שלהן ועם הבעלים האטומים. זו היתה הדרך שלהן להתמודד, ויש בזה משהו יפה. בילדותי התביישתי ולא דיברתי על זה, אבל כשלמדתי קולנוע פתאום הבנתי שלעזאזל, זה פולקלור, זה פואטי, זה יפה, יש בזה הרבה אהבה ומחילה ותרבות, ואלה השורשים שלנו. חלאס עם הפחדים האלה, עם הרצון להיות ישראלים כמו כולם. זו הישראליות שלנו, ואותה אנחנו צריכים לפאר. אז החלטתי לעשות מזה סרט, והתחלתי לכתוב".

למרות האלמנטים הפנטסטיים, כרמל ניסה לשמור על בימוי מאופק, שמדגיש דווקא את הריאליזם. הרוחות אינן נראות כמו רוחות הוליוודיות מסתוריות, והריקשה לגן עדן חורקת לאטה ברחובות ואינה מרחפת בהוד. את הריסון כפה על עצמו, הוא מסביר, גם בגלל הדמויות. "מפני שזה סיפור גדול מהחיים, עם דמויות גדולות, ניסיתי להקטין את הבימוי ככל האפשר. אצל דמויות צפון אפריקאיות כאלה הכל בחוץ, ואז נורא מסוכן שהן ייהפכו לקריקטורות. לכן ניסיתי לביים כמה שיותר אצילי, קטן, לרסן את הבימוי, כדי שהסרט לא ייפול לקטגוריה של הבורקס", הוא אומר.

כמו הדמות שגילמה יעל אבקסיס ב"הסודות של מישל", גם הדמות שמגלמת אוולין הגואל ב"אחותי היפה" היא של אשה חזקה, דומיננטית, שמנהלת ביד רמה את ביתה ומשפחתה. "אני חושב שנשים הרבה יותר חזקות מגברים. בדרך כלל הן אלה שפועלות בסרטים שלי, והגברים הולכים לאיבוד. בכלל אצלנו, בקהילות צפון אפריקה, הגברים עושים הרבה רעש וצלצולים, אבל הנשים הן אלה שמוליכות ומובילות את הדברים", הוא אומר.

כרמל, בן 46, נולד במעברה באור עקיבא לאב יליד אלג'יר ולאם ילידת טוניס. כשהיה בן שלוש, החליטו הוריו לעבור עם חמשת ילדיהם לצרפת ולנסות שם את מזלם. הם חיו בפאריס 12 שנה ובמהלכן הסתבך אביו עם העולם התחתון, השתתף ב-36 מעשי שוד, ולבסוף נכנס לכלא. באופן כמעט מיסטי, אותה סבתא מרים, חובבת הרוחות והאמונות הטפלות ששימשה השראה לסרט "אחותי היפה", הצליחה להביא לשחרורו של בנה מהכלא ולחזרתה של המשפחה לישראל.

"כשאבי נכנס לכלא, אני הייתי בן תשע, והשנתיים שהוא היה שם היו השנתיים הכי קשות בילדות שלי. אז למדתי לשרוד, להסתובב ברחובות, הידרדרתי בעצמי קצת לפשע - גניבות בסופרמרקטים, פריצות למכוניות וכאלה", מספר כרמל על התקופה בחייו שעליה התבסס סרטו הראשון. "עד שיום אחד סבתא שלי פתאום הגיעה מישראל לצרפת, דפקה אצלנו בדלת, וכששמעה שאבא שלי בכלא, הודיעה שבאה כדי לשחרר אותו. היא ביקרה אותו שם, אמרה לו 'אני אציל אותך', ומיד לאחר מכן מתה. ואז, כשהוא בא עם שוטרים הביתה לקראת ההלוויה שלה, הוא הצליח לברוח וכולנו עלינו יחד לישראל".

באותם ימים בפאריס גם היה המפגש הראשון של כרמל עם הקולנוע. "כילד, אני חייתי בבית הקולנוע. הייתי הולך לקולנוע שהקרין שני סרטים ברצף, וראיתי שם כל סרט סוג ו' שיצא: סרטי אימה או אקשן היסטורי כמו 'הרקולס נגד ספרטקוס' ו'דרקולה נגד ספרטקוס', וכל הבי מוביז האיטלקיים של שנות ה-70. סרטים הכי לואו שאפשר. בגלל זה, אחרי שנים, כשהתחלתי ללמוד קולנוע, הייתי בטוח שקולנוע איטלקי זה או מערבונים או ספרטקוס", הוא צוחק.

כרמל חזר לאור עקיבא בגיל 14, הצטרף ללהקת "אורות" שהעלתה מופעים של שירה, ריקוד ומערכונים, בסגנון הלהקות הצבאיות, ובעיקר שמרה לדבריו על בני עיירת הפיתוח שלא יסתובבו ברחובות. לאחר השירות הצבאי ולימודי הקולנוע, עבר להתגורר בתל אביב והחל לעבוד בלי חשבון. הוא ביים בין היתר את "החרצופים" ואת "רחוב סומסום", ואינספור קלטות ילדים, ובהן "פים פם פו" ו"פיית הקסם".

"הייתי ממש אורסון ולס לגיל הרך פה בארץ. חלק גדול ממה שהיום הורים קונים לילדים שלהם, זה קלטות שאני עשיתי. עשיתי אז כל עבודה שאפשר, כי כשגמרתי את הלימודים נשבעתי לעצמי שלא אהיה יותר עני בחיים", הוא אומר. ואולם, משבר גיל 40 הביא למהפך בחייו. כרמל שקל אז 120 קילו, היה מבוסס כלכלית, התגורר בכיכר המדינה בתל אביב, ולפתע הבין שמבין אינספור התוכניות שביים, לא היתה ולו אחת שהיתה באמת שלו.

"לא היה שם שום דבר שעליו יכולתי לומר 'זה מרקו'", הוא מסביר. הוא התחיל לרכוב על אופניים, החל לגלוש בים, והחליט שמעתה יביים אך ורק דברים שלו, שמעניינים אותו וחשובים שלו.

הוא ביים שני סרטי תעודה - "שניות של תהילה" (2004) על ניצבים בתעשיית הקולנוע, ו"מטריפולי לברגן בלזן" (2005) על קורותיה של יהדות לוב בימי מלחמת העולם השנייה - ותוך כדי כך ניהל מאבק סיזיפי לגיוס הכסף לסרטו "הסודות של מישל". בסופו של דבר, לאחר ארבע שנים של התרוצצויות מתישות, הצליח לגייס משקיעים מישראל וצרפת שאהבו את התסריט שהתבסס על ילדותו בפאריס.

רם מנדלסון

למרות צוות השחקנים המרשים שהשתתף בסרט ההוא, התקציב של ארבעה מיליון יורו שהצליח לגייס, וחמש המועמדויות שהיו לו לפרסי אופיר (כולל לסרט הטוב ביותר, לבמאי ולתסריט), היום כרמל מביע הסתייגות מסרט הביכורים שלו. "הסרט הזה לא טוב", הוא מודה. "לא הייתי מספיק חזק לספר את הסיפור כמו שהוא. הגרסה הראשונה של התסריט היתה שונה לגמרי, זה היה אמור להיות סרט הרבה יותר אלים, בוטה, כואב. אבל כשאתה עושה סרט ראשון ומעורבים בו גופי שידור ומפיצים ששמים עליו הרבה כסף, אתה מוצא עצמך עושה סרט מיינסטרים ולא את הסרט שרצית.

"הרגע הכי עצוב מבחינתי היה אחרי שכבר גייסתי את כל הכסף לעשות את הסרט, וכבר היו לי כל השחקנים, ואני נוסע ברכבת בחזרה לשדה תעופה ובוכה שאני לא הולך לעשות את הסרט שלי. כי ידעתי שזה כבר לא התסריט שהתכוונתי לעשות. קאנאל פלוס, שהשקיעו בסרט מיליון וחצי יורו, לחצו עלי לשנות אותו כי הם לא רצו שיהיו בו סצינות אלימות וקשות מבחינה רגשית ומינית. הם אמרו לי, אם אתה רוצה להכניס את הסצינות של ההתעללויות, אין בעיה, קח 400 אלף יורו ואנחנו פשוט נשדר את זה ב-12 בלילה במקום בשמונה וחצי. וככה, פתאום, הסרט שלי נהפך להיות סרט לכל המשפחה. אתה מת לעשות את הסרט הראשון שלך, אז אתה מוכן להתפשר, אבל בסוף אתה מבין שאתה בעצם לא עושה את הסרט שלך. ככה ראיתי איך הסרט שהיה הכי שלי, פתאום כבר לא שלי. זה היה לי מאוד עצוב. הבטחתי לעצמי שבסרט הבא אלך עם האמת שלי עד הסוף, ובאמת ב'אחותי היפה' לא עשיתי פשרות. הלכתי עם הדמויות שלי עד הסוף, ולכן אני אוהב אותו".

כרגע הוא כותב את התסריט לפיצ'ר הבא שלו, "השכונה שלי", שבו יככבו מגוון דמויות לא שגרתיות שחיות בשכונה אחת, ומבוססות על טיפוסים שבהם נתקל במסגרת התחקיר ל"אחותי היפה". בנוסף, הוא עומד לצלם בקרוב דרמת טלוויזיה של 60 דקות, "הגל המושלם", שתתבסס על אחת האהבות הגדולות שלו בימים אלה, גלישה. שבעה גלשנים ניצבים באחת הפינות של הדירה התל-אביבית הצנועה שבה כרמל מתגורר כיום.

"בכל יום שיש גלים, מחמש עד תשע בבוקר אני בים, גולש. זה השקט שלי בחיים", הוא אומר. "חוץ מזה, אני גם נוסע באופן קבוע לגלוש בכל מיני מדינות בעולם. מיד אחרי שאגמור ללוות את יציאת הסרט החדש, אני יוצא לגלוש בהוואי. זה חלק מההחלטות שקיבלתי בגיל 40. אחרי כל סרט או פרויקט שאני עושה, אני נוסע לגלוש. ככה אני חי היום. כמו שצריך". *

זה מריח טוב

סיפורה של אימפריית הבשמים של ז'אק קונקייר, מטיבו של כרמל

ז'אק קונקייר, איש העסקים הצרפתי שתמיכתו הנדיבה איפשרה למרקו כרמל ללמוד קולנוע, נולד בפלשתינה ב-1944. הוריו התחתנו שנה קודם לכן על ספינת מעפילים שעשתה את דרכה מספרד לארץ ישראל, ובמשך שלוש שנים התגוררה המשפחה בתל אביב, עד שנאלצה להגר לצרפת בגלל מצבו הבריאותי הרעוע של סבו של ז'אק.

קונקייר נותר ציוני נלהב. בנעוריו היה חבר בתנועת השומר הצעיר, ויחד עם חבריו הגיח לכמה ביקורים במדינת ישראל. באחד הביקורים הללו, כשהיה בן 20, החליט לא לחזור לצרפת. למורת רוחו של אביו, הודיע קונקייר הצעיר שהוא נשאר בישראל. הוא עבר לגור בבית השיטה, למד עברית באולפן, ובשלב מסוים התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח.

"מילדות רציתי להיות במאי קולנוע, אבל אף פעם לא הגשמתי את החלום הזה", סיפר קונקייר שלשום בשיחת טלפון מפאריס, בעברית שוטפת. "בזמן השירות הצבאי שלי חשבתי הרבה על מערכת היחסים שלי עם אבי. הבנתי שאף פעם לא אוכל לשכנע אותו שאני שווה משהו, אלא אם כן אוכיח לו שאני יכול להצליח בשטח שלו, בעסקים. אז החלטתי לחזור לצרפת, ולהתחיל במלחמה נגדו במגרש הפרטי שלו".

ב-1966 חזר קונקייר לצרפת, והחל לעבוד בתפקיד זוטר בעסקי הביגוד של אביו. כעבור שנתיים עזב והקים חברה משלו, שהעניקה שירותי מחשב לבתי עסק. החברה הצליחה, אבל קונקייר השתעמם והחליט למכור אותה. במקום זאת, החליט להקים רשת של חנויות בגדים לגברים. הוא עבר לפאריס, ואהבתו לקולנוע מצאה ביטוי בשם שבחר להעניק לחברה החדשה שלו. הוא צירף את שמו שלו לשמו של שחקן אמריקאי שאהב במיוחד, ושהתאים לתדמית שרצה להעניק לרשת. החברה "ז'אק בוגארט" התפתחה במהירות. לאחר שהקים שמונה חנויות בגדים, רעיון חדש צץ במוחו של קונקייר: הוא החליט לייצר בושם חדש לגברים שאותו ימכור ברשת.

"זה היה קונספט חדש, אף אחד לא חשב אז על בושם לגבר", הוא אומר. "אז היו רק אפטר שייב או מי קולון. לא היה לי מושג איך מייצרים בושם, אבל בתוך שמונה ימים פגשתי את כל השחקנים המרכזיים בשוק, וזה שינה את חיי. מצאתי עולם מרתק ויצירתי, וב-1975 הקמתי את חברת הבשמים שלי בשני חדרים קטנים". בתוך כמה שנים, נהפכה החברה לאחת היצרניות המרכזיות והמצליחות של בשמים בצרפת.

קונקייר מספר כי עיצב בעצמו את הבקבוק המיוחד של הבושם הראשון של החברה, שנקרא על שמו של השחקן האמריקאי הקשוח. "בבית, לקחתי שתי קופסאות גפרורים, הנחתי אותן אחת על השנייה, ואמרתי זה יהיה הבקבוק שלי. אז לשים פקק מרובע על בקבוק מרובע נחשב לבלתי אפשרי, אבל זה מה שרציתי ומזה התחלנו", הוא מספר.

הבושם הגברי "בוגארט" בבקבוק המלבני זכה להצלחה גדולה, ונמכר עד היום באותו בקבוק מעוצב. בושם נוסף שהוציאה החברה בתחילת שנות ה-80, "One Man Show", זכה אף הוא להצלחה רבה ונמכר עד היום.

ב-1982 פגש קונקייר גם בטד לפידוס ושיכנע אותו להתיר לו לייצר בושם שיישא את שמו. לפידוס התלבט, מספר קונקייר, ולבסוף אמר לו: "אתן לך לייצר את הבושם הזה, אבל כדאי לך להצליח, כי אם לא אתן לך מכות בתחת", הוא צוחק. לדבריו, כעבור שנים, קנה גם את עסקי האופנה הנושאים את שמו של לפידוס, וגם את אלו של בלנסיאגה. שנים ספורות לאחר מכן פגש את מרקו כרמל בישראל.

"כשהתחלתי לבנות את ביתי בקיסריה, ניגש אלי גבר תושב אור עקיבא, דובר צרפתית, ואמר לי 'לא כדאי לך להשאיר את כל החומרים ככה בחוץ, בוא תשלם לי משהו ואני אשמור עליהם'. זה היה אבא של מרקו. עד מהרה הכרתי גם את הילדים שלו. כולם ישבו כל היום מול הטלוויזיה בבית וחלמו להיות שחקנים או במאים. מביניהם, מרקו נראה לי הרציני ביותר, עם הכי הרבה כוח רצון.

"נזכרתי במה שטד לפידוס אמר לי, ואמרתי למרקו אותו הדבר: 'לך תלמד, אני אשלם על הלימודים שלך, אבל אם לא תצליח, תקבל ממני מכות בתחת'", הוא צוחק. בפרמיירה החגיגית של "הסודות של מישל" בפאריס, קונקייר התרגש מאוד. "זה היה מהמם. גם אם אני חושב שהסרט יכול היה להיות טוב יותר, זה לא באמת חשוב. זה שמרקו הגיע לשם, והצליח לעשות את מה שרצה בחייו - זה היה בשבילי המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. להיות שם עם הוריו, ולראות אותם כל כך גאים בו, זה היה נפלא", הוא אומר. היום האימפריה העסקית של קונקייר כוללת עסקי אופנה, בשמים וקוסמטיקה, וגם מלונאות, מסעדנות והיי-טק. אבל החלום לעשות סרטים עדיין לא הרפה ממנו, הוא מודה. בשיחותיו עם כרמל לאורך השנים, הנושא עלה שוב ושוב, והם החליטו שיעשו פעם סרט ביחד.

"היו לנו הרבה שיחות על קולנוע ועל סרטים. בין היתר דיברנו על סרטים שראיתי וחשבתי שאני הייתי רוצה לעשות אותם אחרת, וגם על מה שרציתי לעשות תמיד: סרט על היחסים ביני לבין אבי. בסוף לא עשינו סרט ביחד", אומר קונקייר, "אבל החלום עדיין נשאר, ויש לנו עוד זמן להגשים אותו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו