בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדם הנכון לדבר איתו על עתיד הטלוויזיה

מייקל אייזנר, מנכ"ל דיסני המיתולוגי שצמח באי-בי-סי וכיום מפיק את סדרת האנימציה "גלן מרטין", כבר עבר את כל הטלטלות האפשריות בענף

תגובות

באחד הפרקים האחרונים ששודרו כאן של סדרת האנימציה למבוגרים "גלן מרטין", אחת הדמויות הבובתיות בסדרה מציעה למישהו לקרוא עיתון, "אם יש מישהו שעוד חפץ בדבר הזה". בראיון טלפוני עם מייסד חברת טורנאנט המפיקה את הסדרה, מייקל אייזנר, שעמד בראש חברת דיסני במשך שני עשורים ועזב לאחר שערורייה מתוקשרת, מושלך הכדור שזרקה הדמות למגרש שלו. האיש, שעבד במשך הקריירה שלו בשלוש רשתות הטלוויזיה הממסדיות האמריקאיות וניהל שני אולפני סרטים גדולים, נשאל האם גם סופה של הטלוויזיה קרב.

"טלוויזיה כפי שאנחנו מכירים אותה - כן", הוא משיב, "אבל טלוויזיה באופן כללי - בשום אופן לא", הוא אומר. "התכנים של טלוויזיה נצרכים היום יותר מתמיד. יש היום יותר אנשים שמקליטים תכנים טלוויזיוניים במכשירי הקלטה, יותר אנשים שצורכים טלוויזיה לפי סדר היום שלהם, וזה אתגר למפרסמים, אבל הצריכה של התכנים נמצאת בעלייה. הצפייה משתנה, אפילו משתנה במהירות. אך הרעיון של בידור שמגיע דרך מכשיר כלשהו, מסך כלשהו, הוא בשיאו".

לאייזנר יש הפרספקטיבה כדי לקבוע זאת. קורות החיים המקצועיים שלו כוללים את רוב הגופים ההוליוודיים המשמעותיים. הוא בן 69, נולד להורים יהודים, גדל במנהטן, ולמד באוניברסיטת דניסון. הוא עבד בשנתיים הראשונות לקריירה שלו בשלוש רשתות השידור הממסדיות שהפעילו אז לבדן את הטלוויזיה האמריקאית - אי-בי-סי, סי-בי-אס ואן-בי-סי. אחר כך התבסס ברשת אי-בי-סי, שבה עבד בין השנים 1966-1976 וטיפס בסולם התפקידים עד שמונה לסמנכ"ל הפיתוח של הרשת.

בשנים האלה הוביל את אי-בי-סי מהמקום השלישי שבו דורגה למקום הראשון, בזכות תוכניות כמו הקומדיה "ימים מאושרים", הדרמה "עשיר ועני", ומיני הסדרה המצליחה ופורצת הדרך "שורשים", על שחורי ארצות הברית בתקופת העבדות.

בתום התקופה באי-בי-סי מונה למנכ"ל אולפני הסרטים פאראמונט ושימש בתפקיד בין השנים 1976-1984. בשנים האלה הפיק האולפן את הלהיטים "שיגעון המוסיקה", "גריז", "תנאים של חיבה" ועוד. משם דילג אייזנר לראשות חברת דיסני מ-1984 ועד 2005. הוא נחשב לאיש שהציל את החברה המדשדשת והפך אותה לתאגיד הגורף מיליארדים, בכך שגיוון את תכניה ותחומי ההתמחות שלה.

תחת שרביט הקסמים של אייזנר הוציאו האולפנים סרטים כמו "אשה יפה" (1990), ובתחום האנימציה הוביל את דיסני ל"תור הזהב" המחודש שלו בזכות סרטים מצוירים כמו "בת הים הקטנה" (1989), "היפה והחיה" (1991) ו"מלך האריות" (1994). הוא הרחיב את החברה לתחומי הטלוויזיה, הוצאת ספרים, וידיאו ביתי ופארקי שעשועים מחוץ לארצות הברית. לאחר שעזב ב-2005 ייסד את חברת טורנאנט, המשקיעה ומפעילה חברות תקשורת ובידור.

The Tornate Company

"גלן מרטין" היא תוכנית הטלוויזיה הראשונה שאייזנר פיתח בחברה זו. זוהי אנימציית סטופמושן עם בובות ("אני אוהב אנימציה", אומר מנכ"ל דיסני לשעבר, "תמיד אהבתי אנימציה"), המשודרת בימי שישי ביס קומדי (אך מן הסתם לא ביום שישי הזה). היא עוקבת אחר הרפתקאותיו של רופא שיניים ושמו גלן ששרף בטעות את ביתו, ולכן עבר לגור בקרוון ממונע יחד עם בני משפחתו - אשתו ג'קי, בנו קונור בן ה-13, בתו השאפתנית קורטני בת ה-11, העוזרת האישית שלה ונדי, וכן כלבם. אתם הוא נוסע ברחבי ארצות הברית.

הסדרה זכתה בשנה שעברה בשני פרסי ג'מיני בתחום האנימציה על סדרת הדרמה הטובה והבימוי הטוב ביותר. אבל רוב המבקרים בארצות הברית לא אהבו אותה, בעיקר בשל ההחלטה להצמיד לה פסקול צחוק כמו בסיטקומים ישנים (יוצרי הסדרה ויתרו על כך מזמן). באתר תעשיית הקולנוע והטלוויזיה "וראייטי" נכתב עליה "'גלן מרטין' אינה גרועה כמו ביקור אצל רופא שיניים, אבל היא לא הרבה יותר טובה מישיבה בחדר ההמתנה שלו".

משותפים ליריבים

בין ניהול לניהול, הספיק אייזנר, שלו ולאשתו ג'יין יש שלושה בנים ושלושה נכדים, לכתוב את הספרים "בתהליך עבודה", על מעורבותו בתעשיית הבידור; "מחנה", על השיעורים והלקחים שהפיק מהשנים המעצבות שלו במחנה הקיץ קיוואדין במדינת ורמונט; ו"לעבוד ביחד: מדוע שותפויות גדולות מצליחות", שבו הוא משרטט את הסיבות להצלחה של שותפים כמו וורן באפט וצ'ארלי מאנגר, ביל ומלינדה גייטס, רון האווארד ובריאן גרייזר ואחרים.

שותפות שנעדרת מהספר הזה אך נידונה בהרחבה רבה בספר אחר, שלא הוא כתב, היא השותפות בדיסני שלו ושל רוי דיסני וג'פרי קצנברג. בספר "מלחמת דיסני", העיתונאי חתן פרס הפוליצר ג'יימס ב' סטיוארט מציע מבט לא מחמיא על מה שהוא כינה "ממלכת אייזנר". הוא השווה את המהלכים שנעשו מאחורי הקלעים באולפני דיסני לגרסה מודרנית של "ריצ'ארד השלישי" של שייקספיר, מהלכים שגרמו בסופו של דבר לעזיבתו של אייזנר. בין השאר מתוארות בספר בהרחבה הסיבות לקרע הפומבי בין יו"ר האולפן ג'פרי קצנברג לאייזנר, שבעבר שימש דמות אב לקצנברג ואחר כך נהפך ליריב מר שלו (משעזב את דיסני הקים קצנברג יחד עם סטיוון ספילברג ודייוויד גפן את אולפני "דרימוורקס").

אייזנר, שנחשב לאביר שהציל את דיסני ואת אי-בי-סי, נהפך בהמשך לאיש שאשם בקשיים של החברות. בתחילת המילניום נתוני הרייטינג של אי-בי-סי (השייכת לדיסני) צנחו; סרטי הקולנוע לא הצליחו בקופות; אך מעל לכל הותקף אייזנר על ההימור השגוי בסך מיליארד דולר על חברת האינטרנט גו.קום. את מקומו כמנכ"ל דיסני תפס רוברט אייגר. כמי שראה עליות וירידות כאלה בתעשייה, וחלש על פני אולפנים ורשתות, וצפה בשינויים הרבים בתחום, אייזנר אינו מתרגש איפוא מהשינויים שעוברים על המסך הקטן.

בלומברג

בישראל, הזכיינית המצליחה של הערוץ המסחרי המשגשג ביותר נהנתה הקיץ מרייטינג הכי גבוה שיש, אך מהכנסות הכי נמוכות מתחום הפרסום. דבר דומה קורה בארצות הברית, איך יתגברו על העניין הזה?

"המודל העסקי משתנה, אך באופן אירוני המפרסמים עדיין שולטים בטלוויזיה. השינוי במודל הזה מתקדם באופן אטי, אטי מדי לתכנים עלילתיים באפיקים דיגיטליים, אך הוא קורה. אפיקי השידור והתוכן החדשים כיום, בין שזה נטפליקס, אפל או אמזון, יש בהם טוב ויש בהם רע. הם מציעים עוד דרכים אל ביתם של הצרכנים, ומשנים את החוקים ליוצרים. אם בעבר היוצרים קיבלו את מלוא המימון מרשת טלוויזיה אחת או מערוץ כבלים, הרי שהיום הם מקבלים מימון חלקי מאפיק אחד, ועם הזמן עליהם לצבור מימון נוסף על ידי חתימת הסכמים עם מפרסמים אחרים וכן הלאה.

"הכל משתנה, חוץ מדבר אחד וזה התיאבון לתכנים איכותיים. זה מעולם לא היה גדול יותר. המצב הכלכלי קשה, המצב הפוליטי קשה, ולכן יש יותר נטייה לברוח לעולם של פנטסיה ובידור. הבידור הביתי חשוב מתמיד. זה לא אומר שאנשים לא יוצאים לקולנוע או למשחקי ספורט והופעות, אלא שהקהילה סביב מקלט הטלוויזיה אינה נעלמת. התקשורת המודפסת עתידה להיעלם, אך אני לא חושב שטלוויזיה - ובזה אני מגדיר תוכני וידיאו היוצאים ממסך כלשהו - תיפגע בשום אופן. יהיה הרבה יותר קשה, יותר מסובך למפרסמים, אך האם יימצא בסופו של דבר פיתרון לשאלת המימון? לדעתי כן".

כלומר, בעוד חמש שנים לא יהיו עיתונים מודפסים אבל טלוויזיה תהיה על כל מיני סוגים של מסכים?

"לא הייתי אומר שלא יהיו עיתונים מודפסים בעוד חמש שנים, זאת קביעה גורפת, אך אין ספק שהעולם המודפס יעבור שינוי משמעותי - חוץ מכמה עיתונים, כמו אולי ‘ניו יורק טיימס', כולם יעברו לחלל דיגיטלי. איש לא באמת יודע אילו שינויים טומן לנו העתיד; אם היינו משוחחים לפני עשור המלים ‘פייסבוק', ‘טוויטר' ו'גרופון' היו מגדירות דברים שונים לגמרי באוצר המלים שלנו. לפני עשור העוצמה היתה בידי ‘יאהו' ו'מיקרוסופט' וכל רשתות השידור הממסדיות בארצות הברית, ולכן קשה לנבא מה יהיה בעוד חמש שנים.

"הדבר היחיד שאני יכול להמר הוא שרשתות חברתיות יהיו חלק עוד יותר גדול מהצפייה בתכנים טלוויזיוניים של רשתות וכבלים. תמצאי את הסדרות שלך בתוך הפייסבוק, או המקבילה שתהיה לה אז, ובתוך אפליקציה ותשוחחי עליהן עם החברים תוך כדי צפייה. אירועים טלוויזיוניים גדולים יישארו - אירועי ספורט, וחדשות ואפילו אירועי בידור גדולים. אך הלחם והחמאה, לפי דעתי, של תעשיית הטלוויזיה ימשיכו להיות הסדרות הטלוויזיוניות. עונת השידורים החדשה של הסתיו בטלוויזיה האמריקאית מלאה בקומדיות בנות חצי שעה. נראה שיש להן קאמבק. לא רק שהן לא נעלמו, אלא שהן חזקות מתמיד".

בעבר אמרת ש"התוכן הוא המלך", ואכן כיום יותר מתמיד תוכן הוא המוצר המבוקש ביותר, אך הוא גם זה שהכי פחות מוכנים לשלם עליו. מהו הפתרון לדעתך להורדות הפיראטיות של תכנים טלוויזיוניים ואחרים באינטרנט, במיוחד מחוץ לארצות הברית?

"חייבים להפוך תכנים לנגישים כדי שיהיה קל לצרוך אותם, וחייבים להציע אותם במחיר סביר. העולם כבר אינו מבודד מבחינת המדיה. מה שיקרה בעתיד, ובעצם כבר קורה בסדר גודל קטן, הוא שיעלו סדרות באופן סימולטני בכל העולם. הפרק הראשון של כל סדרה מדוברת ישודר באותו יום בכל העולם (כפי שקרה פחות או יותר עם ‘אקס פקטור' בהוט ו'טרה נובה' ביס, ר"ק), ואז אנשים לא יתאמצו להוריד באופן לא חוקי. ואם לא כך - חייבים לאפשר להוריד אותן באופן חוקי. תמיד היתה פיראטיות, בתחום הקמעונות זה קיים מאז ומעולם. היא נחשבה בערך ל-10% מהעסק.

"ההורדות הן חלק גדול בקרב תרבות הצעירים, אבל התרבות הזאת השתנתה ותשתנה. אני לא טוען שברגע זה במעונות האוניברסיטה השונים בארצות הברית לא יושבים סטודנטים ומורידים מוסיקה או סרטים בצורה לא חוקית, אבל אחרי הסיפור של נאפסטר הם מודעים לכך שזה לא חוקי, ובמקביל נפתחו לפניהם יותר אפשרויות חוקיות - כמו הולו, נטפליקס, מייסטרים, יוסטרים.

"אם לפני כמה שנים כולם היו מאוד פסימיים באשר ליכולת להתקיים כלכלית בתנאי העולם החדש הזה, הרי שהיום רואים הסכמים גדולים נחתמים. אתמול (הראיון התקיים לפני כשבוע, ר"ק) נחתם הסכם גדול בין אמזון לפוקס על שיתוף של 11,000 סרטים ותוכניות טלוויזיה", הוא אומר, ואכן לא מזמן נטפליקס חתמה על הסכם דומה עם דרימוורקס. "זה שוק גדול, יש בו קונים רבים".

האם כל החיבורים האלה בין החברות הגדולות יהפכו אותן לגופים גדולים מכדי ליפול, כפי שנאמר על מערכת הבנקאות האמריקאית?

"לא. אני חושב שזה מה שהיית אומרת על מיקרוסופט פעם, לא? יש עכשיו כל כך הרבה דרכים אל ביתם של הצופים. פעם היתה רק הטלוויזיה הממסדית ושלטו בה חברות ענק שחלשו על התחום בכל העולם, עכשיו הכל התפרק לקבוצות. בנוסף לטלוויזיה הממסדית, ישנם הכבלים, אחרי זה בא הלוויין, ועכשיו ישנו הסטרימינג הדיגיטלי והאינטרנט, מגוון הרבה יותר רחב".

האם לשוק הבינלאומי תפקיד גדול יותר מבעבר?

"בהחלט. כשאני התחלתי את דרכי בעסקי הקולנוע, כראש חברה אמריקאית גדולה, כ-80% מההכנסות היו מהשוק המקומי, והיום בין 60%-70% מההכנסות הן מחוץ לארצות הברית. זה מהפך מוחלט שקרה במשך 25 השנים האחרונות. איני חושב שהתוכן השתנה בעקבות הנתון הזה, אלא שגבר התיאבון לתוכן אמריקאי - שתמיד היה גדול - והגישה אליו (בגלל כל מה שהזכרנו קודם לכן)".

לא רק השווקים השתנו אלא הפורמטים. מצד אחד היום מדברים בכבלים האמריקאים לפחות על אופק של כמה עונות ולא של כמה פרקים - סדרה נתפסת כמכלול בן כמה שנים, ומצד שני אתרים כמו יוטיוב או gag9 מציעים תכנים קצרצרים בני כמה דקות.

"כן, אך ישנן עדיין הסדרות המצליחות של כ-20 פרקים, שהמצליחות בהן שורדות במשך כמה עונות על המסך. הסדרות בכבלים קצת קצרות יותר. עכשיו יש שפע של תכנים איכותיים ושפע של תכנים גרועים. מה שנעלם זה התכנים הבינוניים".

בזכות אותם אפיקים חדשים, שמנה אייזנר, אפשר למשל לראות ראיון בן שלוש שעות, המחולק לשישה קטעים בני חצי שעה בערוץ יוטיוב של "טי-וי לג'נדס", ובו התראיין לפני כמה שנים ("אין משעמם מזה", הוא מעיר על הראיון המוקלט

הזה). במסגרת זו הוא סיפר על השנים הראשונות שלו באי-בי-סי, שבהן היה עד לפיטוריו בגסות לב של אדם שהיה ממונה עליו. בראיון סיפר כי חשב לעצמו ‘אם כך נראים פני העסקים באמריקה, אני לא רוצה להיות חלק ממנה'. אלא שבסופו של דבר נעשה לאחד האנשים העשירים בארצות הברית. במאמר ב"פורבס" מ-2004 נאמר כי אייזנר הרוויח בין השנים 1998 ל-2000 בלבד יותר מ-680 מיליון דולר מאופציות ממניות.

"כשאני התחלתי את המסלול שלי, היו שלוש רשתות טלוויזיה אמריקאיות", הוא מסביר את דבריו על אי-בי-סי בראיון ההוא, "וראיתי כיצד האדם הזה מעלי, שמאוד הערכתי אותו, זוכה ליחס גרוע. ציינתי לעצמי באותו מעמד שלא כדאי שאשאר שם במשך כל הקריירה שלי. צריך לזכור שבאותם ימים אנשים נהגו להישאר באותו מקום במשך כל שנות העבודה שלהם. אך הימים האלה חלפו, אנשים נוהגים עכשיו להחליף מקומות עבודה, במיוחד בתחום התקשורת. היום יש מאות מקומות עבודה בתחום הזה, צריך לזכות כמובן במקום כזה, ולהיות טוב במה שעושים, אך הכל הרבה יותר נזיל. אולי זה לטובה, זה הופך הכל לרענן יותר, רעיונות חדשים זורמים לכל עבר. השינוי בתחום הזה מאוד השפיע לטובה על הקריירה שלי".

אתה נשמע אופטימי, אבל קראתי באתר "דדליין הוליווד" בשבוע שעבר שבכירים בתחום הטלוויזיה מבועתים מהצפוי להם בעתיד.

"אפשר היה לקחת את הכותרת הזאת וליישם אותה על הרבה תקופות. אם היית שואלת בכירים בהוליווד בשנת 1965, 1970 ו-1975 אם הם מבוהלים ממה שצפוי לתחום הטלוויזיה, הם היו משיבים בחיוב. זה תחום ארעי ומלא שינויים. הקהל משתנה, שחקנים משתנים, במאים משתנים, תוכניות משתנות, העיקרון המנחה של המדיום הזה אינו ביטחון ויציבות".

הוא גם לא מתלהב מהדעה הרווחת שלפיה טלוויזיה סוף סוף הגיעה למעמד מכובד, שבו עושים דברים ראויים. "אני לא מסכים עם התפישה שלפיה טלוויזיה היתה תמיד מין ארץ ישימון עד שבאו HBO ושואטיים וגאלו אותה וזיכו אותה בכבוד האבוד. הטלוויזיה תמיד היתה מלאה בדברים נפלאים לצד דברים גרועים. מפני שיש כל כך הרבה חומרים כאלה, הציבור נחשף לשני הקטבים האלה. לעומת זאת בתחום הקולנוע, שבו יש הרבה יותר דברים גרועים משאפשר להעלות על הדעת, הציבור לא מודע לדברים הגרועים באותה מידה כמו בטלוויזיה. הם נחשפים בעיקר לסרטים זוכי האוסקר ולדברים הטובים ופחות לזבל.

"האמת היא שהטלוויזיה תמיד היתה יצירתית מאוד וחדשנית ביותר, תמיד שיקפה את התהפוכות החברתיות שסביבה, אם זה ב'הכל נשאר במשפחה' בזמנו, ‘אני אוהב את לוסי', וגם היום. האיכות תמיד היתה שם, מה שקורה היום זה שיש כל כך הרבה איכות, שהיא בולטת לעין. האחוזים של הדברים הטובים לא גדלו, זה הכמות של הדברים שגדלה. וכך גם הכמות של הדברים הגרועים, אגב.

"וגם הם לא לגמרי חדשים. תמיד היו שעשועונים כמו ‘המחיר הנכון', ‘דיל או לא דיל', ‘הנשואים הטריים' - תוכניות שפנו למכנה המשותף הכי נמוך. בהיותי מנהל שידורי היום של אי-בי-סי שיבצתי הרבה מאוד שעשועונים שהם המקבילה של ריאליטי היום. כשאני אומר ‘גרוע' אני מתכוון לתוכניות שפוגעות בציבור, שגורמות לו להרגיש מטומטם - לאלה אני לא רוצה שום קשר".

בשבוע שעבר שודר הפרק האחרון של אופרת הסבון "כל ילדי", עוד אחת מאופרות הסבון הוותיקות הרבות שבאות לסיומן. היא ודאי היתה קרובה ללבך.

"כן, אני העליתי אותה לשידור לפני 30 שנה. אבל ההכרזה שאופרת הסבון מתה היא עניין גיאוגרפי, אם מסתכלים על הנעשה בברזיל, בעצם כל הטלוויזיה הלטינו-אמריקאית, רואים שהיא חיה וקיימת. מה שקרה עם אופרות סבון זה שהן נהיו יקרות בצורה בלתי רגילה, המפרסמים התבקשו לשלם הרבה, ומצד שני היו תוכניות אחרות שהביאו רייטינג זהה בעלות נמוכה יותר, אז העדיפו אותן. בכל מקרה גם השעשועונים וגם הריאליטי לא מזיקים. אני לא אוהב לצפות בריאליטי, לא הייתי רוצה לעשות תוכניות כאלה, אבל אני לא חושב שזה מסוכן".

לפני שבועיים, כשמחמוד עבאס ובנימין נתניהו נאמו בעצרת האו"ם, צפו בישראל בכל מהדורות החדשות קהל מצטבר של 25% ממחזיקי המקלטים, ואילו יום אחר כך בתוכנית הגמר של "מאסטר שף" בישראל שברו שיאים עם כמעט כפליים מזה. אחד אולי בא על חשבון השני?

"תשמעי, תלוי אצלי על הקיר במשרד דו"ח ממוסגר של תלונות הציבור, עוד מהתקופה שניהלתי את החטיבה של החוף המערבי של אי-בי-סי. זה מהיום אחרי ששידרנו את נאום ההתפטרות של הנשיא רי'צרד ניקסון, שהיה אולי האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות הטלוויזיה של ארצות הברית עד אז. באותם ימים נהגו לשלוח לנו דו"חות של תלונות ותגובות הציבור שהגיעו למרכזיית הרשת. הדו"ח הממוסגר הוא על ריבוי האנשים שהתקשרו זועמים, פשוט זועמים, מזה ששידרנו את נאום ההתפטרות שלו במקום הסרט ‘סוויט פגי סו...', סרט נורא. בקיצור, העדפת אירוע בינוני בתחום הבידור על פני אירוע לאומי בעל חשיבות מכרעת אינו עניין חדש. מה לעשות?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו