בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין גבעת חלפון לבופור: צה"ל מול המצלמה

כוכבי סרטי המלחמה הישראלים לדורותיהם מדברים על המהפך שחל בדמות הלוחם - מגיבור לאנטי-גיבור. לדעת גברי בנאי התחלנו לתפוש ש"מלחמה זה חרא". אלי אלטוניו משוכנע שמדובר הלקאה עצמית

8תגובות

צה"ל הוא אחד הגיבורים הבולטים ביותר של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים. במדינה שבה רוב הצעירים נארזים בגיל 18 במדים צבאיים, והמלחמות זוקפות ראש מדי כמה שנים ומרעידות את הארץ, דמויות הלוחמים המאובקות נשלחו לאורך השנים, באופן טבעי, לכבוש לא רק פיסטינים ופסגות אסטרטגיות, אלא גם את מסכי הקולנוע ומחוזות הדמיון. מאז קום המדינה ועד היום נוצר כאן מספר גבוה במיוחד של סרטים שהעמידו במרכזם את החיילים, המלחמה וההווי הצבאי.

אם בעשורים הראשונים של מדינת ישראל כיכבה בקולנוע המקומי דמותו של החייל ההירואי, הצבר האמיץ השועט אל החזית בגבורה ומוכן להקריב עצמו למען המולדת, הרי שמסוף שנות ה-70 החל הקולנוע לנתץ את המיתוס הזה. תלי תלים של מלים כבר נכתבו באקדמיה על החייל החדש, האנטי גיבור עתיר החולשות, שרמס את המיתוס של הצבר הלוחם, יפה הבלורית, האמיץ והמסוקס בקולנוע הישראלי. חוקרים רבים כבר ניתחו את האופן שבו בעטו סרטי הצבא של שלושת העשורים האחרונים בנרטיב-העל הלאומי פטריוטי, את הדרך שבה הם העזו להטיל סוף סוף ספק במוסריותו של צה"ל, ואת הבחירה של יוצריהם להתמקד לא פעם דווקא בחייל המוכה והסובל במקום בלוחם הגיבור וההירואי.

ואולם, אנחנו החלטנו הפעם לבחון את הנושא מזווית קצת אחרת, ולהתבונן על החיילים החדשים שנוצרו על המסכים לא דרך עיניהם של החוקרים, אלא דווקא דרך עיניהם של מי שהפיחו בהם חיים ויצקו אותם בדמותם: השחקנים שגילמו כמה מדמויות החיילים הבולטות בקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים. רצינו לנסות ולברר אילו כלים נחוצים כדי לגלם בחברה הישראלית דמויות טעונות כל כך, ואילו אתגרים הדמויות הללו מציבות בפני מי שנכנסים לנעליהן.

ניר כפרי

במערכת "הארץ" התקבצו באחרונה לשיחה גברי בנאי, שגילם את סמ"ר רפאל מוקד ("ג'ינג'י") הבלתי נשכח מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה" (1976) שכתבו אסי דיין ונפתלי אלטר; לירון לבו שכיכב בסרט "כיפור" (2000) וגילם בו את וינרויב, בן דמותו של היוצר עמוס גיתאי, בעת שירותו הצבאי באותה מלחמה עקובה מדם; אלי אלטוניו (אלטנני) שגילם ב"בופור" (2007) של יוסף סידר את אושרי, הרס"פ שממתין עם חבריו במלחמת לבנון הראשונה להוראת הנסיגה שתחלץ אותם מהתופת; ומיכאל אלוני שעיצב על המסך את דמותו של בני, המפקד המתעלל בסרט "התגנבות יחידים" (2010), שביים דובר קוסאשווילי לפי ספרו של יהושע קנז.

ארבעת השחקנים הללו שירתו בעצמם בצבא, וחוו על בשרם את תחושת לבישת המדים וההשתייכות למערכת היררכית, פטריוטית, תובענית ולוחצת. כשנהפכו לשחקנים, הם נקראו מחדש אל הדגל, כשהפעם המשימה היתה לגלם חייל ישראלי בסרט שמתח ביקורת חריפה על המערכת הצבאית ועל המציאות שאליה מושלכים החיילים המשרתים בה.

מבט אל הקו האחורי

"'גבעת חלפון' היה סרט אחר מעולם אחר, סרט הזוי, הכי אנטי מלחמה שיכול להיות. הצבא שם לא היה צבא, החייל לא היה חייל, והמפקד לא היה מפקד", אומר בנאי על הסרט הישראלי שהיה למעשה הראשון שהעז לקום ולרסק את מיתוס החייל הישראלי ההירואי. "הסרט הזה היה פרודיה על איך צה"ל נראה בתקופה ההיא, כשכל סיני היתה בידינו, ואנשים שם ישבו ואף אחד לא ידע מה הוא עושה שם. זה היה ברדק אחד שלם, ואני בסרט הייתי החייל שממונה על הברדק הזה. מעלי היה עוד מפקד, ששיחק טוביה צפיר, והוא בכלל היה מטורף לגמרי. כך שלא היה פה אתוס, ולא היתה גבורה. כמובן שאף אחד מאתנו לא ידע שזה יהיה כזה שלאגר".

"כיפור" של גיתאי, לעומת זאת, שנוצר כחצי יובל לאחר מכן, ניתץ את המיתוס באמצעות הפניית המצלמה לא אל חזית הקרב, כמקובל ברוב סרטי המלחמה, אלא דווקא אל מה שקורה בקווים האחוריים, שבהם נדרשו חיילים להתמודד עם הטראומה של פינוי מאות הרוגים ופצועים. לבו גילם את אחד החיילים הללו. "מלחמת יום הכיפורים שיסעה הרבה נפשות במדינה. זה היה סוף האופוריה, סוף התקופה שבה חשבו שאנחנו תמיד מנצחים. בסרט הזה לא היה רצון לייצר גיבור הירואי שלוקח את הנשק ומסתער על כולם. אין פה אויב, ואין לחימה כפי שרגילים לראות אותה, אלא רק הטראומה של איסוף הפצועים וההרוגים. בסרט הזה הרגשתי שאני מתחבר לכאב שהוא למעשה כאב של המדינה כולה", הוא אומר.

גם לחיילים בסרט "בופור" לא ניתנה כל הזדמנות להפגין גבורה. במקום זאת, הם נדרשו להתחפר ולהסתתר במוצב שלהם, לשרוד בפאסיביות גמורה את ההפגזות הבלתי פוסקות, לשמש כברווזים במטווח וכסיכות על שולחן המלחמה של מקבלי ההחלטות. היה עליהם לראות את חבריהם נפגעים בזה אחר זה, ולהמתין בלא מעש לנסיגה המתמהמהת. "אושרי כהן ייצג בסרט הזה חייל שמטרתו להילחם, להישאר, להיאחז - מטרות מאוד מיליטריסטיות וקרביות. לעומת זאת הפונקציה שלי בסרט היתה להרגיע אותו, להיות סוג של פסיכולוג שלו, להתייחס אליו כמעט כאל מטופל עם בעיה", אומר אלטוניו. "במקום חייל שאמור להילחם ולנצח, החייל פה מוצג כמועמד לטיפול, כמישהו שצריך לדאוג לו, להתחשב בו. הוא בעצם מוצג כסוג של בעיה".

בנאי ב"גבעת חלפון אינה עונה"

ולבסוף, "התגנבות יחידים" הוא הסרט האחרון עד כה ששירטט חיילים על גבי מסך הקולנוע המקומי. עלילתו מתרחשת במחלקה של טירוני כושר לקוי בשנות ה-50, ואלוני מגלם בו מפקד שמתעמר בפקודיו ומוציא עליהם את תסכוליו. "הסרט הזה שובר את דמות המפקד הנערצת. אני מגלם בו מפקד שוויתר על חלומותיו. הוא הגיע לצנחנים, שבשנות ה-50 זה נחשב הטופ, אבל אז סילקו אותו משם, הורידו אותו בדרגה ושלחו אותו לפקד על טירונות של כושר לקוי, לסחלה של הסחלה של הצבא הישראלי. המפקד הזה, בני, נאלץ להתפשר והוא מנסה שכל מי שסביבו יתיישר אתו לאותו קו, שכולם יתפשרו וישלימו עם האומללות הזאת".

רבים מהסרטים הישראליים שבחנו את ההוויה הצבאית נגעו לאורך השנים בעצבים חשופים של החברה הישראלית, וככאלה עוררו אמוציות ויצרו מחלוקות. כך למשל, "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן, שעורר דיון על טרטורים בצבא ועל רמיסת הפרט על ידי המערכת; "אחד משלנו" נגע בניסיונות להשתיק ביקורת על המערכת הצבאית; "לבנון" ו"ואלס עם באשיר" הציתו מחדש ויכוח בסוגיית "יורים ובוכים", ואילו "בופור" חולל סערה ציבורית סביב הלגיטימיות של שחקנים שלא שירתו בצבא לגלם חיילים.

למה לדעתכם דמויות של חיילים ישראלים בקולנוע מעוררות כל כך הרבה ויכוחים ואמוציות?

לבו: "המדינה הזאת מפעילה הרבה מאוד אמוציות, אנחנו כל הזמן שסועים וקרועים. הקונפליקטים האלה הרי קיימים כל יום ברחוב, אז בטח שתהיה תגובה בולטת כשמישהו מכוון עליהם את הזרקורים בסרט. החיילים קשורים למקום הכי מדמם בחברה הישראלית, וברגע שאתה רוצה לעשות אמנות ולהגיד על זה משהו, זה מאוד רגיש".

אלטוניו: "היום לכל אדם במדינה הזאת יש מניה בצה"ל. זה כמו חברי אגד, כל מי ששירת בצבא הוא חבר בצה"ל. כל אחד אמנם עשה בשירות שלו משהו אחר - אחד הבריג איזה בורג בטנק, השני ירה ירייה - אבל לכל אחד יש מניה, איזושהי תחושה של זכות ובעלות. אז כמובן שזה נוגע לכולם.

"אני חושב שבמדינות עם היסטוריה קצת יותר ארוכה משלנו, יש יותר כבוד למונח של חובה אזרחית. הצבא משקף באיזשהו אופן את המכנה המשותף הכי רחב, ואצלנו בשנים האחרונות התחילה התקוממות, שאני רואה בה חלק מהמחאה החברתית, על החלוקה הלא שווה של הנטל הזה, על אנשים שמתחמקים מהשירות בצה"ל. עם השנים הדיון הזה הצליח לחדור לקולנוע, כחלק מהוויכוח ביחס לקונצנזוס".

צה"ל נחשב לצבא העם והחייל הישראלי נתפש לא פעם כהתגלמות הגבריות החדשה, הצברית, שהותירה מאחור את היהודי הגלותי. תחת משא סימבולי כה כבד, נותר לכם מרחב תמרון בעיצובה של דמות החייל שהתבקשתם לגלם?

אלוני: "כשאתה משחק מישהו, אתה לא משחק את הסמל שלו. אתה משחק בן אדם שבא ממקום מסוים ושהגיע לסיטואציה מסוימת".

לבו: "נכון שיש הילה הירואית סביב חיילים, אבל מצד שני - כולם פה עשו את זה, כל אחד מאתנו היה חייל. חוץ מזה, האמירה של הסרט היא אמירה של היוצר, כי הוא כתב את התסריט. אבל ברור גם שכאשר אנחנו, השחקנים, בוחרים להיכנס לפרויקט הזה, אנחנו בוחרים בעצם להצטרף לאותה אמירה ולגוון הפוליטי שהיא נושאת".

אלטוניו: "כמו אושרי ב'בופור', אני כחייל שירתתי בלבנון באותה תקופה בדיוק, עד הנסיגה. כך שלמעשה הייתי שם. כשהגעתי לגלם את הדמות של אושרי, הייתי צריך לנקות את הרשמים והניסיון שהיו לי, ולהגיע פתוח ופנוי לחוות את הדברים במהלך הסרט, כדי להיות נאמן למה שיוסף סידר כתב (יחד עם רון לשם). אם הייתי מגיע עם המטענים שלי ועם הדעה שלי בעקבות החוויות שספגתי במהלך השירות, הייתי בעצם חוטא לדמות שגילמתי".

אלוני: "גם כשאתה משחק המלט או אדיפוס, זו דמות שנושאת מטען, מיתוס מסוים. אבל זה לא העניין. העניין הוא שלכל במאי יש זווית ראייה שונה על הטקסט הכתוב, על החיים, והוא רוצה להציג אותו באור מסוים. ואתה כשחקן פשוט נכנס לנעליים של הדמות".

גברי, "גבעת חלפון" היה הסרט הראשון שניפץ את מיתוס הצבר ההירואי. אסי דיין, שיצר את המיתוס הזה בדמותו של אורי ב"הוא הלך בשדות", קם ויצר את הקומדיה שקרעה לגזרים את אורי וממשיכי דרכו. הייתם מודעים לכך בזמן הצילומים?

בנאי: "אסי עשה מילואים בסיני, כמונו, אבל הוא היה חייל לוחם, והוא הבין כמה שזה מיותר ואבסורד. שיחזירו כבר את הסיני הזה, מה הסיפור? אני לא בטוח שדיברנו איתו אז על העניין של האבסורד, אבל ידענו שאנחנו הולכים לעשות קומדיה על חבר'ה במילואים ועל כל השיעמום הגדול שקורה שם".

כשהסרט יצא, היו שהתקוממו על דמות החיילים בו, או שבגלל ההומור התייחסו לזה בסלחנות?

בנאי: "בתור ‘הגשש החיוור' אנחנו אמרנו המון דברים. כשנאמרים דברים בהומור, זה נראה בהתחלה כאילו זה רק מצחיק, אבל דברים נכנסים לראש של האנשים, ואז, פתאום, הם מתחילים לקלוט את זה. כך היה עם השיר ‘אף אחד לא קם', ואותו דבר בקולנוע. באיזה שהוא מקום נכנס לאנשים לראש שמלחמה זה חרא ושחבל על הזמן שלנו. וחוץ מזה, די, כמה אפשר לעשות ‘בופור' וסרטי מלחמה? הרי אפשר לעשות סרטים על צה"ל שיעבירו מסר בצורות שונות. בעיני גם סרט כמו ‘הלהקה', למרות שיש בו שירים ולהקה צבאית, נשא מסר על צה"ל".

אולי דווקא האופן שבו הוצגו החיילים ב"גבעת חלפון" תרם לפופולריות האדירה של הסרט הזה?

אלטוניו: "אני חושב שהוא קודם כל שיחרר את הקשיחות הזאת של הידיים המשולבות והשרירים התפוסים בפנים. הוא פשוט שיחרר הכל. חוץ מזה, האהבה האדירה שרחשו לשלישייה הזאת, שהיתה קונצנזוס לא פחות מצה"ל, איפשרה להם ללכת לאיזה כיוון שהם רוצים. כל המדינה היתה אז אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, והסרט הזה פשוט נתן לאנשים לצאת שנייה מהאבל הלאומי. הסרט הזה בא ויצר איזה עולם אחר, עם זמן מטפיסי אחר לגמרי".

הקרן לא תאשר

האם כששיחקתם חיילים הרגשתם שאתם מגלמים איזו דמות ישראלית ארכיטיפית? איזה מיצוי של הישראליות?

לבו: "אני לא חושב שהישראלי המושלם זה החייל המושלם. לאו דווקא. ואני לא מסכים שלהיות חייל זה הדבר הכי ישראלי שיש".

אלטוניו: "אני חושב שזה תיאור שמתאים אולי לזמנים עברו, אבל בקולנוע הישראלי התחילו להיגמל מהאמירה הזאת כבר בשנות ה-80".

אלוני: "מצד שני, אי אפשר לגמרי לבטל את זה. אם אתה חי בארצות הברית ואתה מגיע לגיל שאתה נמצא בו, בכלל לא בטוח שייצא לך לגלם חייל. פה לעומת זאת, רוב הסיכויים שזה יקרה לך. אני יודע, שעד גיל מסוים יכולתי לשחק ילד בן16 ועכשיו למעשה אני מתגייס, אני נכנס לתקופה שבה מציעים לי הרבה תפקידים כחייל, ובאיזה שהוא מקום ציני, זה טוב לפרנסה פה בארץ. יש לי עכשיו הרבה תפקידים שאני יכול לגלם, כחייל. אם זה לא היה המצב, יכול להיות שהייתי צריך להמתין עוד שבע שנים כדי להיכנס לתקופת האבהות שלי ולהתחיל לגלם אבות. אחר כך נכנסים לתפקיד הגרוש, ואחר כך לסבאות. אלה מדרגות של שנים, של תפקידים שאתה יכול לגלם".

אלטוניו: "אם עוצרים ומסתכלים רגע על יוצרי הסרט - על התסריטאי, הבמאי והמפיק - ולא על השחקנים, יכול להיות שבסרטים כאלה קיים מבחן מסוים כדי להתקבל למשפחת העמים. בעיקר בתקופה האחרונה, אם מסתובבים קצת בחו"ל, מעטות המדינות שחושבות שיש פה אנשים שפויים, בטח כאלה שעברו בצה"ל, ורבים משווים את חיילי צה"ל לנאצים. וכדי להתקבל למשפחת העמים, שזו השאיפה המקורית כביכול של המדינה הזו, היוצרים מחויבים באיזשהו מבחן סף, שהוא לייצר סרט שבו אתה מודה בסאדיזם שקיים בצבא, באלימות גוברת, בגזענות, ואז אתה הולך ומלקה את עצמך. הסרטים האלה זוכים להד גדול, ולמי ששואף לעשות אמנות גם באירופה ובארצות הברית, זה כרטיס כניסה חשוב. אם אתה רוצה לעשות קריירה בחו"ל, אתה צריך לבוא עם התשורה והמנחה הזו בידיים".

וזו בעיניכם הסיבה להצלחה הגדולה של סרטים כמו "בופור", "לבנון", ו"ואלס עם באשיר" בשנים האחרונות בעולם?

אלטוניו: זה בטוח חלק מהסיבה, כי גם אם טוענים שלא, אלה סרטים מאוד פוליטיים. הם עוטפים את עצמם באיזשהי אמירה הומנית, אבל יש שם המון פוליטיקה, שמתכתבת עם פוליטיקה בחו"ל".

האם גם לסרט ישראלי שלא יציג חייל סובל, מתלבט ומתייסר, אלא לוחם הירואי, יש סיכוי להצליח כך?

אלטוניו: "זה לא היה מתקבל, לדעתי. יש פה המון אנשים עם עמדות ימניות, שמאמינים שהדיון בשלום מחליש ופוגע בביטחון, ושהשכונה שלנו במזרח התיכון מצריכה דיבור של כבוד ושל מצ'ואיזם. אבל את כמעט לא רואה שיקוף של זה בסרטי קולנוע, כי הם לא עוברים את הקרן. את לא תראי את האמירות האלה יושבות בתקציבי מדינה, בקונצנזוס. האמירות האלה נמחקו לגמרי מהדיון".

שחקן ישראלי ששירת בצה"ל ונדרש לגלם חייל בקולנוע - האם המשימה המוטלת עליו שונה מזו המוטלת על שחקן אמריקאי, למשל, שמעולם לא שירת בצבא?

לבו: "לא ממש".

אלטוניו: "מה ששונה זה בעיקר הכסף, כי השחקן האמריקאי יקבל תנאים הרבה יותר טובים. חוץ מזה, אני לא חושב ששחקן ששירת בצה"ל כלוחם, בהכרח יגלם דמות של חייל באופן מוצלח יותר מאשר שחקן שלא עשה צבא. כי המקצוע של שחקן הוא לדמיין ולהעשיר את עצמו, ולעשות תחקיר, ולהפעיל את הדמיון שלו ולהיזכר בכל מיני דברים חווייתיים שיש לו, ואם אין לו, אז לרכוש את זה. זה המקצוע".

בנאי: "שחקן צריך להיות שחקן טוב, וזהו. הוא יכול להיות אנטי מלחמה, אחד שלא אחז בנשק בחיים שלו. בשביל לשחק חייל לא צריך להיות בסיירת מטכ"ל, ולא צריך לדעת לירות ולקלוע בול. השחקן צריך להיות טוב, אמין ומגולח בבוקר. זה הכל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו