בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסרטים בחיפה

המחווה של דירק בוגארד

הוא עבר מהפך משחקן מונוטוני לכוכב נערץ, והשתתף בסרטים של ויסקונטי, פאסבינדר וג'וזף לוסי. במלאות 90 שנה להולדתו, יקדיש לו הפסטיבל מחווה ובה ייחשף גם הצד הדקדנטי בדמותו

32תגובות

כאשר צפיתי בשחקן הבריטי דירק בוגארד בסרטיו הראשונים, שהיו קומדיות מצבים שובבניות, סרטי מלחמה נועזים ודרמות תקופתיות עשויות בקפידה, התפעלתי במיוחד מיכולתו להרים את גבתו השמאלית במבע מרשים של השתאות ואירוניה. היו עוד שחקנים בריטיים, כגון דייוויד ניבן וג'יימס מייסון, שידעו להרים גבה, אך לא באופן כה מופגן כמו בוגארד הצעיר. היו אפילו מבקרי קולנוע שטענו שכל כישרון המשחק של בוגארד מסתכם ביכולת הזאת להרים גבה. אם לומר את האמת, לא היתה לי אהדה מרובה לבוגארד הצעיר: דמותו נדמתה לי חלקלקה, חיוכיו מזויפים והרמת הגבה מופרזת בעליל.

ואולם, משהו החל לקרות לדמות הזאת בתחילת שנות ה-60, שנים של תמורה ואפילו מהפכה בתרבות הבריטית, ודווקא אותן תכונות שמנעו ממני עד אז להתקרב לבוגארד הפכו כעת לאלה שמשכו אותי אליו. איני מכיר עוד סיפור של שחקן שהשינוי שהוא עבר היה כה קיצוני כמו זו של בוגארד: מאליל הבנות בבריטניה, שהביקורת טענה שהופעותיו מונוטוניות, הוא היה החל בשנות ה-60 ובאינטנסיביות הולכת וגדלה לאחד השחקנים הנערצים ביותר של דורו.

מי היה מאמין כי הכוכב שגילם ב-1954 בקומדיה המצליחה "דוקטור בבית" את דמותו של סטודנט לרפואה שמצב הממסד הבריאותי בבריטניה מעניין אותו הרבה פחות מהסטטוס הרומנטי שלו, יגלם 17 שנה לאחר מכן את גיבור גרסתו של הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי ל"מוות בוונציה", הנובלה של תומאס מאן.

השנה מלאו 90 שנה להולדתו של בוגארד (הוא מת ב-1999, בן 78). את התאריך מציין פסטיבל הסרטים ה-27 של חיפה, שייפתח ביום חמישי, בהקרנה של שישה סרטים מייצגים מבין יותר מ-70 הסרטים שבוגארד הופיע בהם בין השנים 1939 ל-1990. גם "דוקטור בבית" וגם "מוות בוונציה" נכללים ברשימה המצומצמת הזאת.

מעטים השחקנים כמו בוגארד שכה הרבה ידוע על חייהם ועבודתם, ועם זאת כה הרבה מאופיים ואישיותם נותר מוסתר. המקור לידע הרב נעוץ בכך שמאז סוף שנות ה-70 פירסם השחקן סדרה של אוטוביוגרפיות יפהפיות, שמתארות את חייו מילדותו הבורגנית האמידה עד לזקנתו. באותן אוטוביוגרפיות הוא עוסק בקשרים עם הוריו ועם חבריו הקרובים, מתאר בצורה מדוקדקת וחושפנית את עבודתו עם במאים כגון ויסקונטי, ג'וזף לוסי וריינר ורנר פאסבינדר, אך נמנע בין השאר מחשיפת הצדדים הרומנטיים והמיניים של חייו שלו (הוא לא התחתן מעולם).

אותו שילוב בין חושפנות, שגובלת לעתים באיום, להסתרה ולעידון מאפיין גם רבות מהופעותיו הטובות ביותר של בוגארד, שנעות בין המופנם והיציב לבין הפרוורטי. בוגארד הופיע בסרטים, כתב אוטוביוגרפיות והחל ב-1980 פירסם שישה רומנים, שאחדים מהם היו רבי מכר. הרומנים מעניינים פחות מהאוטוביוגרפיות, שלכל אחת מהן יש סגנון ונפח משלה, אך גם הם מעידים על כישרון מגוון, שלא חדל מלהפתיע.

כאשר הקריירה של בוגארד פרשה כנפיים אירופיות, החל בשנות ה-60, הוא עזב את בריטניה ועבר לגור באזור כפרי בצרפת. תיאוריו את שגרת החיים באזור שכזה הם מהיפים ביותר שכלולים באוטוביוגרפיות שלו. האחרונות שבהן עוסקות בשובו של בוגארד למולדתו בשל גילו המתקדם, והן מסמכים אנושיים חכמים ונוגעים ללב העוסקים בדעיכה, בזקנה ובהשלמה עמן.

בוגארד, ששמו המקורי היה דרק ז'ול גספאר אולריק ניבן ואן דן בוגארדה (משפחתו היתה ממוצא פלמי, הולנדי וסקוטי), נולד לאב שהיה עורך התרבות של ה"טיימס" הלונדוני ולאם שהיתה שחקנית בעברה. בוגארד החל להופיע בתיאטרון בווסט אנד הלונדוני בסוף שנות ה-30 והקריירה שלו נקטעה בעקבות שירותו כקצין מודיעין במלחמת העולם השנייה.

בתום המלחמה הוא הופיע בתפקידי משנה בכמה סרטים וככל שהתעצמה נוכחותו על המסך, כך הלכו תפקידיו והתארכו. כבר מההתחלה, אף על פי שהדימוי שנבנה לו היה זה של אליל הנשים, הוא גם גילם דמויות שמעוררות אהדה וגם דמויות שיוצרות רתיעה כגון בריון ב"המנורה הכחולה" של ביזיל דירדן, עבריין ב"הנמר הישן", שיתוף הפעולה הראשון שלו עם הבמאי האמריקאי ג'וזף לוסי ורוצח נשים ב"הטל צל אפל" של לואיס ג'ילברט.

בעקבות ההצלחה של "דוקטור בבית" הופק מיד סרט המשך לאותו סרט, שנקרא "דוקטור בלב יום". באחד התפקידים הנשיים בסרט ההמשך הופיעה בריז'יט בארדו, שנים קצרות לפני פריצתה לתודעה הבינלאומית.

 

"סימבה", שתיאר את סיפורה של משפחה בריטית הנעשית מעורבת באפריקה בהתקוממות שבט המאו מאו; "סיפורן של שתי ערים", עוד גרסה קולנועית לרומן של צ'רלס דיקנס, ו"הגנן הספרדי", גרסה קולנועית לספר מאת איי-ג'יי קרונין - כל אלה גרמו להפניית מבט של הוליווד אל בוגארד, וכמו שנהגה ביחס לשחקנים בריטים קודמים, היא זימנה אותו אליה כדי שיגלם את דמותו של המלחין פרנץ ליסט בסרט ביוגרפי ששמו "שיר ללא קץ". החוויה לא עברה בנעימות: הבמאי צ'רלס וידור ("גילדה") מת בפתאומיות באמצע צילומי הסרט, הוחלף בבמאי ג'ורג' קיוקר, שהיה חבר קרוב של בוגארד, והתוצאה נכשלה הן בקופות והן בעיני המבקרים.

כל שאר חוויותיו ההוליוודיות המעטות של בוגארד היו לא נעימות במידה דומה. המהפך בקריירה שלו חל כאשר הסכים, וזה דרש אומץ רב מצדו, לגלם הומוסקסואל ב"קורבן", מותחן של ביזיל דירדן (שנכלל אף הוא במחווה בפסטיבל). היה זה הסרט הראשון שעסק בהומוסקסואליות באופן כה ישיר וגלוי כאשר ההומוסקסואליות היתה עדיין בלתי חוקית באנגליה. בוגארד מגלם בסרט עורך דין נשוי, שנסחט על ידי חבורה של פושעים על רקע היחסים שהיו לו עם צעיר ממעמד הפועלים.

הסרט עורר רעש רב, זכה להצלחה וזיכה את בוגארד לראשונה במועמדות לפרס הבאפטה הבריטי. גם אם הוא מבוים באופן מסורתי יותר מהסרטים ששינו את פני הקולנוע הבריטי בסוף שנות ה-50, הרי בגלל התעוזה שכרוכה בנושאו והוויכוח הציבורי שהוא עורר והביא בסופו של דבר לביטול החוק הרואה בהומוסקסואליות פשע, הוא נכלל ברשימת הסרטים החשובים ביותר שהופקו בבריטניה בתחילת שנות ה-60.

בוגארד ביסס את מעמדו עם "הסיסמה היא אומץ", קומדיה חביבה מאוד על מחנה שבויים בזמן מלחמת העולם השנייה, ועם "שיר לאהבה", סרטה האחרון של ג'ודי גרלנד (שהיתה חברה קרובה שלו). לביסוס של ממש זכתה הקריירה שלו בעקבות הופעתו ב"המשרת", סרטו של ג'וזף לוסי, שאת תסריטו כתב הרולד פינטר על פי נובלה מאת רובין מוהם ואף הוא יוקרן בחיפה. בסרט המסעיר הזה, שהפיח חיים חדשים בקריירה של לוסי (אחרי הימלטותו מאמריקה בעקבות רדיפות המקרתיזם), גילם בוגארד משרת נאלח המשתלט על חייו של אדונו, נצר צעיר למעמד האצולה שירדה מנכסיה וגם חוסנה הגיע לכדי פשיטת רגל. הסרט כולו שירטט דיוקן עז ביטוי של דקדנטיות ששוטפת את החברה הבריטית על מעמדותיה השונים, ובוגארד הביא לסרט (שאף הוא נכלל במחווה בחיפה) מידה של פיתוי, שהיתה מושכת ועלובה בו זמנית.

בוגארד ולוסי שיתפו פעולה שלוש פעמים נוספות: בדרמת המלחמה "למען ידעו", שהתרחשה בשוחות של מלחמת העולם הראשונה; ב"מודסטי בלז", פרודיה מבריקה על סרטי הסוכנים החשאיים של שנות ה-60 שבה גילם בוגארד נבל מופרך יותר מכל נבל שנראה אי פעם בסרט ג'יימס בונד, וב"התאונה", שיתוף פעולה נוסף בין בוגארד, לוסי ופינטר, שהניב יצירת מופת המתארת את הסערות הרגשיות הרוטטות מתחת לפני השטח השלווים באוניברסיטת אוקספורד.

בוגארד המשיך גם לככב בסרטים פופולריים יותר כגון קומדיית הריגול "שליחות סודית בפראג" של ראלף תומאס, אף היא פרודיה על סרטי ג'יימס בונד. היא זכורה לי כמשעשעת למדי בעיקר בזכות הופעתו בה של הקומיקאי הבריטי עב הכרס רוברט מורלי (וגם היא תוקרן בפסטיבל).

סכנת שכחה

הסרט השישי בכיכובו של בוגארד שיוקרן במחווה בפסטיבל הוא "יאוש", סרטו של פאסבינדר, שתסריטו נכתב על ידי המחזאי הבריטי טום סטופארד על פי רומן מאת ולדימיר נבוקוב. עלילת הסרט מתרחשת בגרמניה בשנות ה-30 ומתארת את התמוטטותו הנפשית ההדרגתית של יצרן שוקולד אמיד, שהיגר לגרמניה מברית המועצות.

לא היתה זו הפעם היחידה שבוגארד שיחק בסרטיו המאוחרים את דמותו של גרמני, ודמות זו היתה קשורה בכל פעם לגרמניה הנאצית: ב"הארורים", שיתוף הפעולה הראשון בינו לבין ויסקונטי, הוא גילם את האב במשפחת תעשיינים גרמנייה שמתמוטטת בזמן שלטון הרייך השלישי (ואגב, תיאורי עבודתו עם ויסקונטי, דמות צבעונית מעין כמוה, שמופיעים באוטוביוגרפיות שחיבר ועוסקים בין היתר במשברים התכופים שההפקה נקלעה לתוכם, הם בין העדויות הקולנועיות המרתקות והמשעשעות ביותר שאני מכיר); ב"שוער הלילה", סרטה השנוי במחלוקת של הבמאית האיטלקייה ליליאנה קאוואני, שזכה להצלחה פולחנית בינלאומית, הוא גילם נאצי הנפגש, 13 שנים אחרי המלחמה, עם ניצולת שואה (שארלוט רמפלינג) שבה התעלל בימי המלחמה.

בוגארד כיכב בסרטים טובים ומעניינים נוספים כגון "דרלינג" של ג'ון סלזינג'ר מ-1965, שהפך את ג'ולי כריסטי לכוכבת; "ז'סטין" מ-1969, ניסיון כושל אך לא חסר עניין להעתיק אל בד הקולנוע את סדרת ספריו של ג'רלד דארל; "קוורטט אלכסנדריה", שבו כיכבו גם אנוק אמה ואנה קארינה וביים אותו שוב ג'ורג' קיוקר, ו"פרובידנס" מ-1977, סרטו דובר האנגלית של הבמאי הצרפתי אלן רנה, שבוגארד כיכב בו בצד ג'ון גילגוד הבריטי ואלן בורסטין האמריקאית.

הסרט האחרון שבוגארד השתתף בו היה "נוסטלגיה לאבא", סרטו העדין של הבמאי הצרפתי ברטראן טאוורנייה, שתיאר את הקשר ההססני המתחדש בין אב גוסס לבתו המנוכרת ממנו (ג'יין בירקין, שבביקורה בישראל לפני שנים אחדות סיפרה לי שבוגארד היה אחד האנשים המרשימים שפגשה בחייה).

בוגארד משתייך לקבוצה של שחקני קולנוע לא אמריקאים הנמצאים בסכנת שכחה על ידי דור שלא הכירם. לפיכך, טוב שהפסטיבל בחיפה מאפשר להעמיק את ההיכרות עם השחקן, שכדאית גם בזכות רבים מהסרטים שהוא כיכב בהם, גם בזכותו אישיותו וגם בזכות הסרט של חייו, שהוא תיעד בכתובים. אף שחלפו כבר שני עשורים מאז הסרט האחרון שבו השתתף, יש בבוגארד משהו מודרני מאוד, שניכר באופיו האמביוולנטי ובמהותו הדקדנטית במקצת. אני, לדוגמה, יכול לתאר אותו בקלות מגלם תפקיד ראשי בסרט של פדרו אלמודובר, כמו סרטו האחרון של הבמאי "העור בו אני חי", וחבל שהמפגש הזה לא אירע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו